רינת פרימו מגלה מה גרם לילדיה לקרוא ספרים
"פוטרתי מתפקיד המקריאה רק כשהתאומים שלי היו בני 13. עד אז בילינו שעות מאושרות כמעט בכל ערב, שלושתנו מתחת לפוך של אימא ואבא". רינת פרימו מספרת בטור מיוחד איך אפשר לגרום לילדים לאהוב ספרים
דיברנו בגינת כלבים על ילדים ועל ספרים.
"אה, הבן שלי לא קורא," אמר גדי. אגב, לכלבה שלו קוראים ג'ולי. חמודה.
"אז תקרא איתו," ניסיתי.
"אבל הוא יודע לקרוא," אמר גדי.
"אבל הוא לא קורא," אמרתי.
גדי יצא מהלופ בכישרון: "אה, זה אבוד."
יש גבול לכמה אפשר לחנך בגינת כלבים.
רוב ההורים שאני מכירה קוראים לילדים בגיל הגן ספר לפני השינה כמעט בכל יום. אבל הרוב המכריע מפסיקים פתאום כשהילדה בכיתה א' והיא אמורה כבר "לשלוט במלאכת הקריאה" (הרבה בתי ספר משווקים את חנוכה כמועד שבו ילדים בכיתה א' אמורים לדעת לקרוא. שזה די שטות, אם תשאלו אותי).
לפעמים עוברים לתרגולת של "פרק אני, פרק את", אבל זה ממש לא כיף ולכן זה נגמר מהר מאוד. הרוב עוברים ישירות לדו שיח הבא:
"תקרא ספר"
"לא רוצה"
"אני בגילך קראתי כל הזמן"
"די, עזוב אותי"
ואז, די מהר, הספר הופך להיות הדבר הזה שצריכים לעשות. ומי רוצה לעשות מה ש"צריך"? אם זה היה כל-כך מעניין, בטח היו אוסרים עלי לעשות את זה, לא?
קריאה משפחתית
אני ממליצה לא להפסיק להקריא לילדים. לא בגיל שבע ואפילו לא בגיל עשר. למשוך את זה כמה שרק אפשר. אני, למשל, פוטרתי מתפקיד המקריאה רק כשהתאומים שלי היו בני 13. עד אז בילינו שעות מאושרות כמעט בכל ערב, שלושתנו מתחת לפוך של אימא ואבא ואני מקריאה עד ההכרזה: "יאללה, גרוני ניחר, לכו כבר לישון".
הכללים היו כאלה: הספרים שקראנו היו חייבים להיות מוסכמים על שלושתנו. הם קראו גם קריאה אישית, אבל ספרים אחרים. לא על חשבון הקריאה המשותפת.
למה זה טוב? הסיבה המרכזית בעיני היא שקריאה משפחתית יוצרת שפה משותפת. הילדים שלי ואני חולקים אותו עולם. יש לנו בדיחות שלקוחות מהספרים שאנחנו קוראים ביחד וציטוטים שרק אנחנו מבינים.
עד היום אחד הילדים יכול להגיד לי "הו, אדון נדיב" ואני אדע למה הוא מתכוון (סדרת פרידיין של לויד אלכסנדר. מעולה לסביבות גיל עשר) או להגיד על משהו שהוא "עמבליר" וכולנו נדע למה זה כל כך מעליב (גבעת ווטרשיפ של ריצ'רד אדמס. מומלץ לגיל 11-12).
עוד סיבה היא שבמקום שאני ארדוף אחריהם עם ספר - הם רדפו אחרי. אני הייתי מגיעה לסוף הפרק וסוגרת את הספר, ואז היו צועקים עלי: "עוד קצת! עוד טיפה!" לפעמים הייתי מתקפלת וממשיכה, לפעמים לא. אבל מה שחשוב הוא שהספר הפך למשאת נפש, לא למטלה מרגיזה.
הגיע הזמן להפסיק עם הנזיפות והעקיצות האלה: "למה שלא תיקח ספר?", "אולי תקראי משהו במקום להיות בטלפון?" אלה סתם מילים ריקות. עוד לא ראיתי ילד שאמר: "וואלה, לא חשבתי על זה", ולקח ספר. חוץ מזה, במיוחד עכשיו בחורף, אין דבר יותר חמים, ריחני ומתוק מילד, גם בן 12, אחרי מקלחת, מתחת לפוך - צוחקים, נמתחים ועצובים ביחד. תלוי בספר.
אתם תחליטו אם אתם רוצים להקריא לכמה אחים ביחד, או לכל אחד בנפרד. זה תלוי בגילאים, במה שמתאים לכל משפחה. ואם הילדים ממש לא רוצים - אל תכריחו רק בגלל שאני אמרתי. הסיבה היחידה לעשות את זה היא בגלל שזה כיף. לא בגלל ש"צריך".
רינת פרימו היא סופרת ילדים. בימים אלו יצא לאור הספר החדש שלה - "החבר הכי טוב שלי " בהוצאת "אדם צעיר" ו"ידיעות ספרים". מדובר במותחן לגילאי 13-8.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5052805,00.html
"פוטרתי מתפקיד המקריאה רק כשהתאומים שלי היו בני 13. עד אז בילינו שעות מאושרות כמעט בכל ערב, שלושתנו מתחת לפוך של אימא ואבא". רינת פרימו מספרת בטור מיוחד איך אפשר לגרום לילדים לאהוב ספרים
דיברנו בגינת כלבים על ילדים ועל ספרים.
"אה, הבן שלי לא קורא," אמר גדי. אגב, לכלבה שלו קוראים ג'ולי. חמודה.
"אז תקרא איתו," ניסיתי.
"אבל הוא יודע לקרוא," אמר גדי.
"אבל הוא לא קורא," אמרתי.
גדי יצא מהלופ בכישרון: "אה, זה אבוד."
יש גבול לכמה אפשר לחנך בגינת כלבים.
רוב ההורים שאני מכירה קוראים לילדים בגיל הגן ספר לפני השינה כמעט בכל יום. אבל הרוב המכריע מפסיקים פתאום כשהילדה בכיתה א' והיא אמורה כבר "לשלוט במלאכת הקריאה" (הרבה בתי ספר משווקים את חנוכה כמועד שבו ילדים בכיתה א' אמורים לדעת לקרוא. שזה די שטות, אם תשאלו אותי).
לפעמים עוברים לתרגולת של "פרק אני, פרק את", אבל זה ממש לא כיף ולכן זה נגמר מהר מאוד. הרוב עוברים ישירות לדו שיח הבא:
"תקרא ספר"
"לא רוצה"
"אני בגילך קראתי כל הזמן"
"די, עזוב אותי"
ואז, די מהר, הספר הופך להיות הדבר הזה שצריכים לעשות. ומי רוצה לעשות מה ש"צריך"? אם זה היה כל-כך מעניין, בטח היו אוסרים עלי לעשות את זה, לא?
קריאה משפחתית
אני ממליצה לא להפסיק להקריא לילדים. לא בגיל שבע ואפילו לא בגיל עשר. למשוך את זה כמה שרק אפשר. אני, למשל, פוטרתי מתפקיד המקריאה רק כשהתאומים שלי היו בני 13. עד אז בילינו שעות מאושרות כמעט בכל ערב, שלושתנו מתחת לפוך של אימא ואבא ואני מקריאה עד ההכרזה: "יאללה, גרוני ניחר, לכו כבר לישון".
הכללים היו כאלה: הספרים שקראנו היו חייבים להיות מוסכמים על שלושתנו. הם קראו גם קריאה אישית, אבל ספרים אחרים. לא על חשבון הקריאה המשותפת.
למה זה טוב? הסיבה המרכזית בעיני היא שקריאה משפחתית יוצרת שפה משותפת. הילדים שלי ואני חולקים אותו עולם. יש לנו בדיחות שלקוחות מהספרים שאנחנו קוראים ביחד וציטוטים שרק אנחנו מבינים.
עד היום אחד הילדים יכול להגיד לי "הו, אדון נדיב" ואני אדע למה הוא מתכוון (סדרת פרידיין של לויד אלכסנדר. מעולה לסביבות גיל עשר) או להגיד על משהו שהוא "עמבליר" וכולנו נדע למה זה כל כך מעליב (גבעת ווטרשיפ של ריצ'רד אדמס. מומלץ לגיל 11-12).
עוד סיבה היא שבמקום שאני ארדוף אחריהם עם ספר - הם רדפו אחרי. אני הייתי מגיעה לסוף הפרק וסוגרת את הספר, ואז היו צועקים עלי: "עוד קצת! עוד טיפה!" לפעמים הייתי מתקפלת וממשיכה, לפעמים לא. אבל מה שחשוב הוא שהספר הפך למשאת נפש, לא למטלה מרגיזה.
הגיע הזמן להפסיק עם הנזיפות והעקיצות האלה: "למה שלא תיקח ספר?", "אולי תקראי משהו במקום להיות בטלפון?" אלה סתם מילים ריקות. עוד לא ראיתי ילד שאמר: "וואלה, לא חשבתי על זה", ולקח ספר. חוץ מזה, במיוחד עכשיו בחורף, אין דבר יותר חמים, ריחני ומתוק מילד, גם בן 12, אחרי מקלחת, מתחת לפוך - צוחקים, נמתחים ועצובים ביחד. תלוי בספר.
אתם תחליטו אם אתם רוצים להקריא לכמה אחים ביחד, או לכל אחד בנפרד. זה תלוי בגילאים, במה שמתאים לכל משפחה. ואם הילדים ממש לא רוצים - אל תכריחו רק בגלל שאני אמרתי. הסיבה היחידה לעשות את זה היא בגלל שזה כיף. לא בגלל ש"צריך".
רינת פרימו היא סופרת ילדים. בימים אלו יצא לאור הספר החדש שלה - "החבר הכי טוב שלי " בהוצאת "אדם צעיר" ו"ידיעות ספרים". מדובר במותחן לגילאי 13-8.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5052805,00.html
