המשך>>>הצד האפל של ד"ר סוס - 'הארץ':
"אבל הקריקטורה הכי שנויה־במחלוקת התפרסמה בפברואר 1942. גייזל צייר קהל של אמריקאים־יפנים שמחכים בתור לקנות חומרי נפץ, והוסיף את הכיתוב "מחכים לאות מהבית...". כעבור שישה ימים חתם רוזוולט על הצו הנשיאותי 9066, שסלל את הדרך לכליאתם של יותר מ–110 אלף אמריקאים־יפנים.
 
מיא ונג'ן, אמריקאית־יפנית דור שלישי, שמנהלת בלוג לספרות ילדים ושמו "PragmaticMom" (אמא פרגמטית), כתבה בנימה ביקורתית על הקריקטורות של גייזל וגינתה את המוזיאון החדש על שהשמיט אותן מהתערוכה. "מתוך כבוד לאמריקאים־היפנים ולעם האמריקאי, ד"ר סוס מחויב להכיר בתפקיד שמילאו הקריקטורות הפוליטיות הגזעניות שלו, כדי שמעשה הזוועה הזה לא יקרה שוב לקבוצות מיעוטים", כתבה ונג'ן בהודעת דוא"ל.
 
דמות מספריו של ד"ר סוס בכניסה למוזיאון-צילום,Steven Senne/אי־פי:
https://images.haaretz.co.il/polopo...g_gen/derivatives/size544xAuto/1506654232.jpg
אחד מבני משפחתו של גייזל, שסייע לאצור תערוכה למוזיאון, אומר שגייזל עצמו דווקא היה מסכים עם הדברים. "לדעתי הוא היה חושב שזאת ביקורת לגיטימית, כי אני זוכר ששוחחתי אתו על זה לפחות פעם אחת והוא אמר שבאותה תקופה הדברים התנהלו בצורה מסוימת", אומר טד אוונס, בן־אחיין של גייזל. "באותה תקופה היה נהוג לאפיין קבוצות בהכללה, והוא היה קריקטוריסט ונטה לאמץ את האפיונים האלה. אני יודע שבהמשך חייו הוא לא התגאה בזה, בלשון המעטה".
 
למעשה, גייזל אמר זאת במפורש עשרות שנים אחרי המלחמה. בראיון מ–1976 הוא אמר על הקריקטורות שלו מ"PM": "כשאני מסתכל בהן עכשיו אני רואה שהן צוירו בחיפזון ומביך כמה שהן גרועות. והן מלאות בשיפוטיות גסה שכל קריקטוריסט פוליטי חוטא בה בלית ברירה".
מתוך התערוכה:
https://images.haaretz.co.il/polopo...g_gen/derivatives/size544xAuto/1506654232.jpg
 
הוא גם ניסה לכפר על כך, בדרכו. "הורטון שומע מישהו", מ–1954, נתפש במידה רבה כמין התנצלות של גייזל, שניסה לקדם יחס שוויוני במשפט המפורסם "אדם הוא אדם, לא חשוב כמה קטן הוא".
תמונה:
https://pbs.twimg.com/media/C3Rjc5DWEAAiiLQ.jpg
 
במוזיאון, השייך לקומפלקס של מוזיאונים בספרינגפילד, העיר שבה גדל גייזל, הקומה הראשונה מיועדת לילדים קטנים. מלבד ציורי הקיר יש בו דגמים של ציוני דרך בספרינגפילד שגייזל שאב מהם השארה לאיוריו, כגון בית התחמושת דמוי הטירה ברחוב האוורד. בקומה העליונה מוצגים פריטים כגון מכתבים, סקיצות, שולחן הכתיבה שעליו צייר גייזל ומשקפי הביפוקל שהרכיב.
מתוך התערוכה:
https://images.haaretz.co.il/polopo...g_gen/derivatives/size544xAuto/1506654232.jpg
 
קיי סימפסון, נשיאת המוזיאונים בספרינגפילד, המנהלת את הקומפלקס, ובעלה, ג'ון, מנהל התערוכות במוזיאון, מגינים על ההחלטה להשמיט את הקריקטורות. לדבריהם, המוזיאון נועד בראש וראשונה לילדים.
 
"רצינו ליצור בכל הקומה הראשונה חוויה מיוחדת לילדים. בקומה השנייה יש תצוגה של אוספי המשפחה", אומרת סימפסון. לדבריה, עבודתו השנויה במחלוקת של גייזל תתאים יותר למוזיאונים ההיסטוריים הסמוכים, שבהם הוצגה בעבר.
מתוך התערוכה:
https://images.haaretz.co.il/polopo...gen/derivatives/size_1846xAuto/1506654232.jpg
סוזן ברנדט, נשיאת מפעלי ד"ר סוס המפקחים על המותג של גייזל (מותג שהוא התנגד למסחורו), טוענת שהמוזיאון יוצר הבחנה בין ד"ר סוס ובין גייזל. לשאלה מדוע הקריקטורות אינן מוצגות בו עונה ברנדט, שיעצה לסימפסון בנוגע למוזיאון: "הקריקטורות האלה הן תוצר של תקופה מסוימת. הן משקפות צורת חשיבה שרווחה באותו פרק זמן. וזאת היסטוריה. אי אפשר לערוך את ההיסטוריה. אבל הסיבה להשמטה היא שזה מוזיאון של ד"ר סוס — בעוד שאת הקריקטורות צייר טד גייזל, האיש. ואנחנו מפרידים בינו לבין ד"ר סוס לצורך המוזיאון הזה בלבד".
 
ובכל זאת, יש במוזיאון התייחסות לעבודות אחרות מהקריירה המוקדמת של גייזל. בתערוכה מוצג מגש שעיצב גייזל לחברת הבירה נרגנסט ב–1941, מימיו בתחום הפרסום, למשל, ופסלים משנות ה–30.
 
זמן קצר לאחר הפתיחה דווקא הביע המוזיאון נכונות להציג את הקריקטורות, אולי בתגובה לביקורת על כך שהוא מציג רק פן אחד של גייזל, שמת ב–1991. המוזיאון הזמין את החוקר פיליפ נל לסימפוזיון שנערך בסתיו, לדון באידיאולוגיה הפוליטית של גייזל, והזמין את בעלת הבלוג מיא ונג'ן לבקר במוזיאון. אבל ונג'ן מפקפקת בטוהר הכוונות של אנשי המוזיאון ופוטרת את המהלך ב"ניסיון לצמצום נזקים".
 
בסופו של דבר, בניגוד לדעתה של ברנדט, המבקרים טוענים שעבודתו של גייזל — האיש והקריקטוריסט הפוליטי — היא ששימשה מקור השראה לד"ר סוס. "זאת העבודה שהפכה אותו לסופר ילדים אקטיביסט", אומר נל."
 
מאנגלית: אורלי מזור־יובל.
