כיצד ומתי הפכה "כושי" למילת גנאי בעברית?
מ'הארץ':
http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/mehasafa/.premium-1.4182269
 
משה רבנו נישא לאשה כושית, אך הרמב"ם כבר התייחס לשחורים כאל אנשים ש"אינם במדרגת בני אדם". האם דווקא פייסבוק תצליח לדחוק את המילה "כושי" מהשפה העברית?
 
אילון גלעד: "בעברית המדוברת כּוּשִׁי היא מילת טאבו שלא נהוג להשתמש בה. אבל האיסור הזה כל־כך חדש, עד שהוא אינו מצוין באף מילון עברי, ואפילו לא במילונים האינטרנטיים. כיצד הפכה המילה — שעד לאחרונה שימשה כברירת המחדל לתיאור אדם שחור — למילה מוקצית מחמת מיאוס, שהשימוש בה אף עלול לגרור סנקציות משמעותיות?
 
כּוּשִׁי החלה את דרכה כמילה תמימה למדי. מ–24 מופעיה במקרא ניתן ללמוד שהיא הורתה על בן ממלכת כּוּשׁ — ממלכה ששכנה מדרום למצרים מהמאה ה–11 לפני הספירה ועד למאה הרביעית לספירה. אולי היא גם תיארה, באופן כללי, אדם שחור. נראה שיחסם של העברים הקדמונים לאדם השחור היה חיובי, או לכל הפחות ניטרלי. משה רבנו בכבודו ובעצמו, כזכור, נישא לאשה כושית (במדבר י"ב, א'), ומשיר השירים אפשר ללמוד שהעברים הקדמונים, לפחות חלקם, ראו בעור שחור תכונה חיובית: "שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה" (א', ה').
 
אלא שהמצב הזה לא שרד. החל מסוף המאה הרביעית לפני הספירה, עם כיבושי אלכסנדר מוקדון, מצאה את עצמה ממלכת יהודה חלק מהעולם ההלניסטי ומאוחר יותר מהאימפריה הרומית. בתרבות היוונית־רומית האדם השחור נתפס כנחות וכעבד מטבעו, ותפיסה זו אומצה על ידי היהודים והשתקפה בכתבי התקופה. אצל חז"ל "כושי" זוהה עם כיעור (נדרים ט', י') ועם שכרות (קידושין מ"ט, ב') ונתפס כמין מום מולד (ברכות נ"ח, ב'). חז"ל אף הגדילו ודחו את האפשרות שמשה היה נשוי לאשה שחורה, ובתרגום אונקלוס הוחלפה המילה "כושית" במילה "שפירתא", המילה הארמית ל"יפה", כאילו היה מדובר במקרה מיוחד של לשון סגי נהור. חז"ל גם מצאו הסבר תיאולוגי כדי להצדיק את העבדות שבה נתונים ה"כושים": אבי אבותיהם חם ראה את ערוות אביו נח (בראשית רבה ל"ו, ז').
 
יחסם של היהודים לאלו שכונו בלשונם "כושים" לא השתפר גם אחרי ירידת הרומאים מבימת ההיסטוריה. אמנם באירופה עבדות שחורה כמעט נעלמה כשהוחלפה בעבדות לבנה, אבל בעולם הערבי — שבו חיו רוב היהודים באותם ימים — נותרה עבדות שחורה מוסד חברתי משמעותי. כה חזקה היתה הזהות בין עור שחור לבין עבדות בימים ההם, עד שהמילה עַבְּד, בת־דודתה של עֶבֶד העברית, זכתה למשמעות "אדם שחור" בערבית.
 
יהודי העולם הערבי הפליגו בתיאור האדם השחור כנחות. בסוף המאה ה–12 הרמב"ם כתב ב"מורה נבוכים" (על פי תרגום אבן תיבון): "ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים, ואינם אצלי במדרגת בני אדם, ומדרגתם בנמצאות למטה ממדרגת האדם ולמעלה ממדרגת הקוף, אחר שהגיע להם תמונת האדם ותארו והכרה יותר מהכרת הקוף" (ג', נ"א).
 
והוא אינו יוצא מן הכלל. עם גילוי אמריקה בסוף המאה ה–15 ותחילת הסחר בעבדים בין אפריקה ליבשת החדשה, סוחרים יהודים — ובעיקר יהודים מומרים מפורטוגל ומהולנד — שיחקו תפקיד משמעותי בנתיב זה. לא הגיעו לידינו עדויות על שימוש במילה "כושי" לתאר את סחורתם האנושית, וסביר יותר שהם השתמשו במילה "נגרו", אך קיימת לפחות עדות אחת שהמילה "כושי" שימשה כעלבון בברזיל של המאה ה–17, בשיר שכתב הרב יצחק אבוהב.
גם בתקופת ההשכלה השתמשו יהודים במילה "כושי" כדי לתאר אנשים שחורים, בין אם כתבו נגד העבדות כפי שעשה אבי ההשכלה משה מנדלסון ב"מציאת הארץ החדשה" (1807) ובין אם הפיצו את תורת הגזע "המדעית" שהחלה לצבור אז פופולריות. כך, למשל, כתב הסופר והמחנך שלמה זלמן זלקינד בכתב העת "הכרמל" ב–1864: "אם כן יעידו לנו פני הקופים מן המשפחות היותר מובחרים ומוכשרים אשר ביניהם, כי לא נופלים המה הרבה בדבר כישרונותיהם ממינים ידועים שבין שבטי האנשים הכושים (נעגער־ראַסען), מאשר אלה הכושים שפלים בכישרונותיהם למטה תחת מין האנשים היותר נחשבים ונשגבים".
 
מבצע כושים
עם תחיית השפה העברית, גם "כושי" חזרה מן הדף אל הדיבור החי, בין היתר כדי לתאר חיילים בריטים שחורים שהוצבו בישראל. בתל אביב פעל בית קפה פופולרי ברחוב אלנבי בשם "שלושה כושים", ולמאכל שאנחנו קוראים היום "קרמבו" קראו "ראש כושי", או בקיצור "כושי", תרגום של השם הגרמני של המעדן Neger Kopf (בערבית עדיין נקרא הקרמבו "ראס עבד").
 
לעתים השימוש במילה היה חיובי או ניטרלי, כמו למשל בקריאות החוזרות של "על המשמר" להעניק ל"כושים באמריקה" שוויון זכויות מלא, או כשב–1955 דיווח "מעריב" על "מבצע כושים בשדה התעופה בלוד" — צירוף מקרים שבו הגיעו לארץ זמרים שיבצעו את האופרה "פורגי אנד בס", במקביל להגעתה של "תזמורת הג'אז הכושית המפורסמת של ליונל המפטון". "כ–100 כושים וכושיות ימלאו אפוא את שדה התעופה בלוד", נכתב אז.
 
לפעמים השימוש ב"כושי" היה גזעני באופן מובהק, כמו למשל בתרגום שיר הילדים הגרמני "Zehn kleine Negerlein" לעברית בידי רות גרבר ב–1952. השיר, שהולחן והוקלט לראשונה על ידי יצחק לוי ב–1953, מספר על גורלם המר של "עשרה כושים קטנים". בכל בית בשיר נושר "כושי" אחד בעקבות גורל מר אחר — טביעה, שבירת מפרקת או סתם בשל מעצר בגין גניבה.
 
ניצנים ראשונים להתנגדות לשימוש במילה ניתן למצוא בעיתונות החל מ–1960. הקורא אליהו א' כתב למערכת "דבר" על ניסיונו כמלווה של קבוצות מבקרים אפריקאים: "לעתים מעיבה עננה קלה על מראה־העיניים המרהיב, על הביקור המעניין או על השהייה החשובה. היו אלה הקריאות: 'כושי' ו'כושי סמבו!' שאוזניהם הרגישות של אורחַי קלטו אי־פה אי־שם".
 
"קריאות־גנאי אלו לא היתה להן, כמובן, כוונת־זדון, והן נשמעו לרוב על־ידי ילדים, אשר זה להם המגע הראשון עם בני אפריקה", המשיך אליהו. "הקריאות בוטאו, בדרך כלל, בארשת של צחוק, אך משמעותן הובנה מיד גם לאלה מבני אפריקה שלא ידעו עדיין את פירוש המילים". אליהו הזהיר שהדבר עשוי לפגוע ביחסים המתחממים בין ישראל למדינות אפריקה.
 
שנתיים אחר כך דיווח "הצופה" לקוראיו כי "שירות הפרסומים של מרכז ההסברה" גנז לבקשת משרד החוץ סרטון בשם "כושי סמבו", שנוצר לפי סיפור הילדים הידוע. משרד החוץ, נכתב, שואף לבטל בהדרגה בכלל את הכינוי "כושי", מפני שהוא "מעליב את האפריקנים".
 
ירידה משמעותית בשימוש במילה "כושי" בעברית — לפחות בדפוס — התרחשה החל מ–1970, ככל הנראה בשל עליית תנועת התקינות הפוליטית באותן שנים בארצות הברית, שהובילה לירידה חדה בשימוש במילים Negro ו–Nigger באנגלית הכתובה.
 
אבל אין זה אומר שהמילה "כושי" יצאה משימוש — היא הוסיפה לשמש בדפוס ובעל פה, וספרות הילדים של אותן שנים רוותה ב"כושים" נלעגים. לכן, אין זה פלא שבסוף שנות ה–70, כאשר הממשלה נעתרה סוף־סוף לתחינותיהם של יהודי אתיופיה לעלות לארץ, הוטח בהם הכינוי "כושי". הדבר פגע בהם קשות כי הדגיש את אחרותם, שממילא העכירה על עלייתם, בעקבות הכרזת הרבנות שהם "ספק יהודים".
 
מקומה לא יכירנה
עוצמתו הפוגענית של הכינוי זכתה להדים משמעותיים ביוני 1997, כאשר העיתונאית כרמלה מנשה דיווחה בערוץ 1 על תקרית שבה רב־סרן בצה"ל סילק חייל אתיופי ממרפאה בבסיס החרמון בטענה כי "לכושים אין כניסה". "עם ישראל דוחה בשאט נפש כל גילוי גזענות", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו לחייל, אבי אסמרה, בדיון מיוחד שנערך בכנסת בעקבות התקרית.
 
אבל נקודת המפנה החשובה התרחשה רק בעשור הבא, בינואר 2005, כשנהג אגד סירב לאפשר למאבטח אבי צגאי לסרוק אוטובוס בכניסה להר הצופים והטיח בו: "אני לא מכניס