בספר "הלב" / מאת אדמונדו דה אמיצ'יס
דמות בולטת בספר: קרוסי - בן ירקנית, ילד בעל זרוע משותקת שאביו לכאורה באמריקה (בפועל הוא בכלא).
מעשה נדיב / אדמונדו דה אמיצ'יס(עמ' 46)
הספר הלב של אדמונדו דה אמיצ'יס נכתב במאה ה־19 ,כמעט מאה שנים לפני שהוחלט על קיומה של
אולימפיאדת נכים. אפשר ללמוד ממנו על מצבם היומיומי של נכים רבים בתקופות קודמות — וגם
בתקופתנו. על רקע זה מובנת יותר החשיבות העצומה של האולימפיאדה, המאפשרת גישה שונה לגמרי
לבני אדם בעלי מוגבלויות גופניות. לא רק שהם אינם מסכנים — האולימפיאדה מציגה אותם כראויים
להערכה בסטנדרטים שעל פיהם שופטים בני אדם רגילים.
טקסט נוסף במדור מתקשר לכאן: ר' נחמן וסיפור הלבנת הפנים ברבים. ההתעללות בילד בסיפור "מעשה
נדיב" נעשית בידי חבורה של ילדים, וזה הופך אותה למרושעת הרבה יותר. בסיפורו של דה אמיצ'יס גם
מוזכרים שני הצבעים שר' נחמן מתאר: הילד הקורבן יושב "חיוור כמת" או שהוא "מאדים מכעס".
סיפורו של דה אמיצ'יס מתאר התעללות של חבורת ילדים בילד יוצא דופן וחריג בכיתתם. החריגות של
הילד נובעת מסיבות אחדות:
— הוא ג'ינג'י
— הוא נכה (משותק בידו האחת)
— הוא עני, אולי יתום מאב
— אמו מסכנה: היא עובדת לפרנסתם במקצוע לא מכובד )מוכרת ירקות בשוק(, וכעת היא חולה
ההתעללות כוללת אלימות פיזית ונפשית:
— הילדים מכאיבים לילד הנכה (הם דוקרים את רגליו)
— הם משפילים אותו במעשים (זורקים עליו אשפה, מחקים את ידו המשותקת)
— הם משפילים אותו גם בדיבורים (מכנים אותו בעל מום ומפלצת)
המעשה הנדיב
ילד אחד, שמו גארונה, יוצא נגד מעשיהם של שאר הילדים. הוא אינו מעמיד אותם במקומם באמצעות
דיבורים אלא באמצעות מעשים. הוא לוקח על עצמו את האשמה במקום קרוסי, ומוכן לקבל עונש
במקומו. לפעמים מעשים מעבירים מסר ברור, הרבה יותר ממילים. גם כאן.
הערך העליון בסיפור — סליחה.
זהו סיפור שנכתב באיטליה, בידי דה אמיצ'יס, סופר נוצרי. הנצרות מחשיבה מאוד את נושא הסליחה.
בברית החדשה, הספר הקדוש לנוצרים, ישו דורש ממאמיניו להימנע לגמרי מאלימות, גם במקרים
קיצוניים. למשל, הוא דורש מהם להפנות את הלחי השנייה למי שמכה אותם. עד כדי כך. כתבי הקודש
הנוצריים מלמדים את המאמינים שכל אדם ראוי לסליחה.
גם "המעשה הנדיב" מבטא את חשיבות הסליחה כערך עליון. הילד הגיבור הנדיב גארונה מלמד את
המורה לסלוח. שימו לב שהוא מבקש ממנו לסלוח לא רק לילד המסכן, שחטא על לא עוול בכפו, אלא
גם לרשעים האמיתיים, לאלה שהתעללו בו.
דמות המספר
המספר הוא ילד נוסף, שגם הוא בדומה לגארונה, אינו מתערב בשעת ההתעללות עצמה — אלא אחר כך.
בניגוד לגארונה הוא אינו עושה מעשה בכיתה עצמה, אלא אחר כך: המעשה שלו הוא כתיבת הסיפור.
אנחנו יודעים שהוא ילד השייך לכיתה זו על פי תחילת הסיפור, ממש מהשורות הראשונות, המתארות
את כניסתו לכיתה.
מספר־עֵ ד: מספר המדווח על אירועים שהשתתף בהם או שראה אותם במו עיניו. המספר בסיפור שלפנינו
הוא מספר־עד שכזה. הוא היה במקום, ראה במו עיניו מה התרחש — והוא מספר לנו את האירועים כפי
שקרו.
מהם יתרונותיו של המספר־העד?
יתרונו המרכזי הוא אמינות. מכיוון שהיה במקום אנחנו סומכים עליו שהוא מספר את הסיפור כפי
שבאמת התרחש.
האם יש למספר־עד גם חסרונות?
החיסרון המרכזי שלו הוא שהוא מספר את הסיפור מנקודת מבט אחת ויחידה: נקודת המבט שלו. בסיפור
שלפנינו ברור שאהדתו נתונה לגארונה. אבל מה היה קורה אם הסיפור היה מסופר על ידי מספר־עד
אחר? למשל על ידי פראנטי? או על ידי גארונה עצמו? (מ'צועדים בדרך המילים
המדריך למורה').
מַעֲשֶֹה נָדִיב / על פי א. דה אמיצ'יס
מקראות ישראל כיתה ג'
- הַבּוֹקֶר נִתְּנָה לִי הִזְדַמְּנוּת לְהַכִּיר הֵיטֵב נַעַר הַלוֹמֵד בְּכִיתָּתִי, יְהוּדָה שְׁמוֹ.
בבוֹאִי לְבֵית הַסֵּפֶר לֹא הִגִיעַ עֲדַיִּין הַמוֹרֶה לַכִּתָה. וְהִנֵה, הִתְחִילוּ אַרְבָּעָה נְעָרִים לְהַצִיק
לִרְאוּבֶן הַמִּסְכֵּן. הוּא אֲשֶׁר שֵֵֹעָר אַדְמוֹנִי לוֹ וְיָדוֹ מְשׁוּתֶּקֶת וַאֲשֶׁר אִמּוֹ מוֹכֶרֶת יְרָקוֹת בָּעִיר.
הַנְעֲרִים קָרְאוּ לו ֹ"בַּעַל מוּם", "מִפְלֶצֶת", חִיקוּ אוֹתוֹ וְעִיקְמוּ אֶת יָדָּם כיָדוֹ הַמְשׁוּתֶקָת.
- וְּהוא ,הַמִּסְכֵּן, עָמַד בִּקְצֵה הַסַּפְסַל לְלֹא מָגֵן, חִיווֵר וְשׁוֹתֵק, וְרַק מִסְתַּכֵּל בְּתַחֲנוּנִים
בַּנְעֲרִים שֶׁפָּגְעוּ בּוֹ. פַּעַם בַּזֶה וּפַעַם בַּזֶה כְּמִתְחַנֵן שֶׁיַנִיחוּ לוֹ.
אוּלָם, כְּשֶׁאֵלֶּה הוֹסִיפוּ לִלְעוֹג לוֹ עוֹד וְעוֹד, אָדְמוּ פָּנָיו מִּכַּעַס וּפִתְאוֹם קָפַץ כְּנֶגְדוֹ שִׁמְעוֹן,
נַעַר חָצוּף וְרַע, עָלָה עַל הַסַּפְסַל וְהֶעֱמִיד פָּנִים כְּנוֹשֵֹא שְׁנֵי סַלִּים בְּיָדָיו, כְּאִמוֹ שֶׁל רְאוּבֶן
מוֹכֶרֶת הַיְרָקוֹת בְּשָׁעָה שֶׁהִיא בָּאָה וּמְחַכָּה לִבְנָהּ בְּשַׁעַר בֵּית הַסֵּפֶר.
המשך>>>