ה' הוציאנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה.
- פותח הנושא חרצית10
- פורסם בתאריך
שחרזדה האחת
New member
יש לי זרוע שעברה אלינו מאבי
שכנראה הביאה מעירק,
יבשה ומצומקת אך משמשת אותנו שנים רבות בלילהסדר
שכנראה הביאה מעירק,
יבשה ומצומקת אך משמשת אותנו שנים רבות בלילהסדר
שנים על אופנים
אברם קנטור .
ציורים :הילה חבקין . הוצאת הקיבוץ המאוחד/2013
שני הנכדים נבו הבן והבת סהר רצו לטייל עם סבא על האופניים .
מקום לשנים לא היה.מה לעשות חשבו,והצעות זו אחר זו פסלו .
לבסוף
"קראו הנכדים בחיוך על שפתיים :
"סבא,בכלל לא צריך אופנים,
הרבה יותר כיף על הכתפים."
שמח סבא ,הושיט שתי ידים
ומיהר מיד להרים את השנים "
וכך שמחים ומרוצים יצאו עם סבא לטיול .
"סהר על כתף ימין ונבו על כתף שמאל"
אברם קנטור .
ציורים :הילה חבקין . הוצאת הקיבוץ המאוחד/2013
שני הנכדים נבו הבן והבת סהר רצו לטייל עם סבא על האופניים .
מקום לשנים לא היה.מה לעשות חשבו,והצעות זו אחר זו פסלו .
לבסוף
"קראו הנכדים בחיוך על שפתיים :
"סבא,בכלל לא צריך אופנים,
הרבה יותר כיף על הכתפים."
שמח סבא ,הושיט שתי ידים
ומיהר מיד להרים את השנים "
וכך שמחים ומרוצים יצאו עם סבא לטיול .
"סהר על כתף ימין ונבו על כתף שמאל"
בספר "הלב" / מאת אדמונדו דה אמיצ'יס
דמות בולטת בספר: קרוסי - בן ירקנית, ילד בעל זרוע משותקת שאביו לכאורה באמריקה (בפועל הוא בכלא).
מעשה נדיב / אדמונדו דה אמיצ'יס(עמ' 46)
הספר הלב של אדמונדו דה אמיצ'יס נכתב במאה ה־19 ,כמעט מאה שנים לפני שהוחלט על קיומה של
אולימפיאדת נכים. אפשר ללמוד ממנו על מצבם היומיומי של נכים רבים בתקופות קודמות — וגם
בתקופתנו. על רקע זה מובנת יותר החשיבות העצומה של האולימפיאדה, המאפשרת גישה שונה לגמרי
לבני אדם בעלי מוגבלויות גופניות. לא רק שהם אינם מסכנים — האולימפיאדה מציגה אותם כראויים
להערכה בסטנדרטים שעל פיהם שופטים בני אדם רגילים.
טקסט נוסף במדור מתקשר לכאן: ר' נחמן וסיפור הלבנת הפנים ברבים. ההתעללות בילד בסיפור "מעשה
נדיב" נעשית בידי חבורה של ילדים, וזה הופך אותה למרושעת הרבה יותר. בסיפורו של דה אמיצ'יס גם
מוזכרים שני הצבעים שר' נחמן מתאר: הילד הקורבן יושב "חיוור כמת" או שהוא "מאדים מכעס".
סיפורו של דה אמיצ'יס מתאר התעללות של חבורת ילדים בילד יוצא דופן וחריג בכיתתם. החריגות של
הילד נובעת מסיבות אחדות:
— הוא ג'ינג'י
— הוא נכה (משותק בידו האחת)
— הוא עני, אולי יתום מאב
— אמו מסכנה: היא עובדת לפרנסתם במקצוע לא מכובד )מוכרת ירקות בשוק(, וכעת היא חולה
ההתעללות כוללת אלימות פיזית ונפשית:
— הילדים מכאיבים לילד הנכה (הם דוקרים את רגליו)
— הם משפילים אותו במעשים (זורקים עליו אשפה, מחקים את ידו המשותקת)
— הם משפילים אותו גם בדיבורים (מכנים אותו בעל מום ומפלצת)
המעשה הנדיב
ילד אחד, שמו גארונה, יוצא נגד מעשיהם של שאר הילדים. הוא אינו מעמיד אותם במקומם באמצעות
דיבורים אלא באמצעות מעשים. הוא לוקח על עצמו את האשמה במקום קרוסי, ומוכן לקבל עונש
במקומו. לפעמים מעשים מעבירים מסר ברור, הרבה יותר ממילים. גם כאן.
הערך העליון בסיפור — סליחה.
זהו סיפור שנכתב באיטליה, בידי דה אמיצ'יס, סופר נוצרי. הנצרות מחשיבה מאוד את נושא הסליחה.
בברית החדשה, הספר הקדוש לנוצרים, ישו דורש ממאמיניו להימנע לגמרי מאלימות, גם במקרים
קיצוניים. למשל, הוא דורש מהם להפנות את הלחי השנייה למי שמכה אותם. עד כדי כך. כתבי הקודש
הנוצריים מלמדים את המאמינים שכל אדם ראוי לסליחה.
גם "המעשה הנדיב" מבטא את חשיבות הסליחה כערך עליון. הילד הגיבור הנדיב גארונה מלמד את
המורה לסלוח. שימו לב שהוא מבקש ממנו לסלוח לא רק לילד המסכן, שחטא על לא עוול בכפו, אלא
גם לרשעים האמיתיים, לאלה שהתעללו בו.
דמות המספר
המספר הוא ילד נוסף, שגם הוא בדומה לגארונה, אינו מתערב בשעת ההתעללות עצמה — אלא אחר כך.
בניגוד לגארונה הוא אינו עושה מעשה בכיתה עצמה, אלא אחר כך: המעשה שלו הוא כתיבת הסיפור.
אנחנו יודעים שהוא ילד השייך לכיתה זו על פי תחילת הסיפור, ממש מהשורות הראשונות, המתארות
את כניסתו לכיתה.
מספר־עֵ ד: מספר המדווח על אירועים שהשתתף בהם או שראה אותם במו עיניו. המספר בסיפור שלפנינו
הוא מספר־עד שכזה. הוא היה במקום, ראה במו עיניו מה התרחש — והוא מספר לנו את האירועים כפי
שקרו.
מהם יתרונותיו של המספר־העד?
יתרונו המרכזי הוא אמינות. מכיוון שהיה במקום אנחנו סומכים עליו שהוא מספר את הסיפור כפי
שבאמת התרחש.
האם יש למספר־עד גם חסרונות?
החיסרון המרכזי שלו הוא שהוא מספר את הסיפור מנקודת מבט אחת ויחידה: נקודת המבט שלו. בסיפור
שלפנינו ברור שאהדתו נתונה לגארונה. אבל מה היה קורה אם הסיפור היה מסופר על ידי מספר־עד
אחר? למשל על ידי פראנטי? או על ידי גארונה עצמו? (מ'צועדים בדרך המילים
המדריך למורה').
מַעֲשֶֹה נָדִיב / על פי א. דה אמיצ'יס
מקראות ישראל כיתה ג'
- הַבּוֹקֶר נִתְּנָה לִי הִזְדַמְּנוּת לְהַכִּיר הֵיטֵב נַעַר הַלוֹמֵד בְּכִיתָּתִי, יְהוּדָה שְׁמוֹ.
בבוֹאִי לְבֵית הַסֵּפֶר לֹא הִגִיעַ עֲדַיִּין הַמוֹרֶה לַכִּתָה. וְהִנֵה, הִתְחִילוּ אַרְבָּעָה נְעָרִים לְהַצִיק
לִרְאוּבֶן הַמִּסְכֵּן. הוּא אֲשֶׁר שֵֵֹעָר אַדְמוֹנִי לוֹ וְיָדוֹ מְשׁוּתֶּקֶת וַאֲשֶׁר אִמּוֹ מוֹכֶרֶת יְרָקוֹת בָּעִיר.
הַנְעֲרִים קָרְאוּ לו ֹ"בַּעַל מוּם", "מִפְלֶצֶת", חִיקוּ אוֹתוֹ וְעִיקְמוּ אֶת יָדָּם כיָדוֹ הַמְשׁוּתֶקָת.
- וְּהוא ,הַמִּסְכֵּן, עָמַד בִּקְצֵה הַסַּפְסַל לְלֹא מָגֵן, חִיווֵר וְשׁוֹתֵק, וְרַק מִסְתַּכֵּל בְּתַחֲנוּנִים
בַּנְעֲרִים שֶׁפָּגְעוּ בּוֹ. פַּעַם בַּזֶה וּפַעַם בַּזֶה כְּמִתְחַנֵן שֶׁיַנִיחוּ לוֹ.
אוּלָם, כְּשֶׁאֵלֶּה הוֹסִיפוּ לִלְעוֹג לוֹ עוֹד וְעוֹד, אָדְמוּ פָּנָיו מִּכַּעַס וּפִתְאוֹם קָפַץ כְּנֶגְדוֹ שִׁמְעוֹן,
נַעַר חָצוּף וְרַע, עָלָה עַל הַסַּפְסַל וְהֶעֱמִיד פָּנִים כְּנוֹשֵֹא שְׁנֵי סַלִּים בְּיָדָיו, כְּאִמוֹ שֶׁל רְאוּבֶן
מוֹכֶרֶת הַיְרָקוֹת בְּשָׁעָה שֶׁהִיא בָּאָה וּמְחַכָּה לִבְנָהּ בְּשַׁעַר בֵּית הַסֵּפֶר.
המשך>>>
דמות בולטת בספר: קרוסי - בן ירקנית, ילד בעל זרוע משותקת שאביו לכאורה באמריקה (בפועל הוא בכלא).
מעשה נדיב / אדמונדו דה אמיצ'יס(עמ' 46)
הספר הלב של אדמונדו דה אמיצ'יס נכתב במאה ה־19 ,כמעט מאה שנים לפני שהוחלט על קיומה של
אולימפיאדת נכים. אפשר ללמוד ממנו על מצבם היומיומי של נכים רבים בתקופות קודמות — וגם
בתקופתנו. על רקע זה מובנת יותר החשיבות העצומה של האולימפיאדה, המאפשרת גישה שונה לגמרי
לבני אדם בעלי מוגבלויות גופניות. לא רק שהם אינם מסכנים — האולימפיאדה מציגה אותם כראויים
להערכה בסטנדרטים שעל פיהם שופטים בני אדם רגילים.
טקסט נוסף במדור מתקשר לכאן: ר' נחמן וסיפור הלבנת הפנים ברבים. ההתעללות בילד בסיפור "מעשה
נדיב" נעשית בידי חבורה של ילדים, וזה הופך אותה למרושעת הרבה יותר. בסיפורו של דה אמיצ'יס גם
מוזכרים שני הצבעים שר' נחמן מתאר: הילד הקורבן יושב "חיוור כמת" או שהוא "מאדים מכעס".
סיפורו של דה אמיצ'יס מתאר התעללות של חבורת ילדים בילד יוצא דופן וחריג בכיתתם. החריגות של
הילד נובעת מסיבות אחדות:
— הוא ג'ינג'י
— הוא נכה (משותק בידו האחת)
— הוא עני, אולי יתום מאב
— אמו מסכנה: היא עובדת לפרנסתם במקצוע לא מכובד )מוכרת ירקות בשוק(, וכעת היא חולה
ההתעללות כוללת אלימות פיזית ונפשית:
— הילדים מכאיבים לילד הנכה (הם דוקרים את רגליו)
— הם משפילים אותו במעשים (זורקים עליו אשפה, מחקים את ידו המשותקת)
— הם משפילים אותו גם בדיבורים (מכנים אותו בעל מום ומפלצת)
המעשה הנדיב
ילד אחד, שמו גארונה, יוצא נגד מעשיהם של שאר הילדים. הוא אינו מעמיד אותם במקומם באמצעות
דיבורים אלא באמצעות מעשים. הוא לוקח על עצמו את האשמה במקום קרוסי, ומוכן לקבל עונש
במקומו. לפעמים מעשים מעבירים מסר ברור, הרבה יותר ממילים. גם כאן.
הערך העליון בסיפור — סליחה.
זהו סיפור שנכתב באיטליה, בידי דה אמיצ'יס, סופר נוצרי. הנצרות מחשיבה מאוד את נושא הסליחה.
בברית החדשה, הספר הקדוש לנוצרים, ישו דורש ממאמיניו להימנע לגמרי מאלימות, גם במקרים
קיצוניים. למשל, הוא דורש מהם להפנות את הלחי השנייה למי שמכה אותם. עד כדי כך. כתבי הקודש
הנוצריים מלמדים את המאמינים שכל אדם ראוי לסליחה.
גם "המעשה הנדיב" מבטא את חשיבות הסליחה כערך עליון. הילד הגיבור הנדיב גארונה מלמד את
המורה לסלוח. שימו לב שהוא מבקש ממנו לסלוח לא רק לילד המסכן, שחטא על לא עוול בכפו, אלא
גם לרשעים האמיתיים, לאלה שהתעללו בו.
דמות המספר
המספר הוא ילד נוסף, שגם הוא בדומה לגארונה, אינו מתערב בשעת ההתעללות עצמה — אלא אחר כך.
בניגוד לגארונה הוא אינו עושה מעשה בכיתה עצמה, אלא אחר כך: המעשה שלו הוא כתיבת הסיפור.
אנחנו יודעים שהוא ילד השייך לכיתה זו על פי תחילת הסיפור, ממש מהשורות הראשונות, המתארות
את כניסתו לכיתה.
מספר־עֵ ד: מספר המדווח על אירועים שהשתתף בהם או שראה אותם במו עיניו. המספר בסיפור שלפנינו
הוא מספר־עד שכזה. הוא היה במקום, ראה במו עיניו מה התרחש — והוא מספר לנו את האירועים כפי
שקרו.
מהם יתרונותיו של המספר־העד?
יתרונו המרכזי הוא אמינות. מכיוון שהיה במקום אנחנו סומכים עליו שהוא מספר את הסיפור כפי
שבאמת התרחש.
האם יש למספר־עד גם חסרונות?
החיסרון המרכזי שלו הוא שהוא מספר את הסיפור מנקודת מבט אחת ויחידה: נקודת המבט שלו. בסיפור
שלפנינו ברור שאהדתו נתונה לגארונה. אבל מה היה קורה אם הסיפור היה מסופר על ידי מספר־עד
אחר? למשל על ידי פראנטי? או על ידי גארונה עצמו? (מ'צועדים בדרך המילים
המדריך למורה').
מַעֲשֶֹה נָדִיב / על פי א. דה אמיצ'יס
מקראות ישראל כיתה ג'
- הַבּוֹקֶר נִתְּנָה לִי הִזְדַמְּנוּת לְהַכִּיר הֵיטֵב נַעַר הַלוֹמֵד בְּכִיתָּתִי, יְהוּדָה שְׁמוֹ.
בבוֹאִי לְבֵית הַסֵּפֶר לֹא הִגִיעַ עֲדַיִּין הַמוֹרֶה לַכִּתָה. וְהִנֵה, הִתְחִילוּ אַרְבָּעָה נְעָרִים לְהַצִיק
לִרְאוּבֶן הַמִּסְכֵּן. הוּא אֲשֶׁר שֵֵֹעָר אַדְמוֹנִי לוֹ וְיָדוֹ מְשׁוּתֶּקֶת וַאֲשֶׁר אִמּוֹ מוֹכֶרֶת יְרָקוֹת בָּעִיר.
הַנְעֲרִים קָרְאוּ לו ֹ"בַּעַל מוּם", "מִפְלֶצֶת", חִיקוּ אוֹתוֹ וְעִיקְמוּ אֶת יָדָּם כיָדוֹ הַמְשׁוּתֶקָת.
- וְּהוא ,הַמִּסְכֵּן, עָמַד בִּקְצֵה הַסַּפְסַל לְלֹא מָגֵן, חִיווֵר וְשׁוֹתֵק, וְרַק מִסְתַּכֵּל בְּתַחֲנוּנִים
בַּנְעֲרִים שֶׁפָּגְעוּ בּוֹ. פַּעַם בַּזֶה וּפַעַם בַּזֶה כְּמִתְחַנֵן שֶׁיַנִיחוּ לוֹ.
אוּלָם, כְּשֶׁאֵלֶּה הוֹסִיפוּ לִלְעוֹג לוֹ עוֹד וְעוֹד, אָדְמוּ פָּנָיו מִּכַּעַס וּפִתְאוֹם קָפַץ כְּנֶגְדוֹ שִׁמְעוֹן,
נַעַר חָצוּף וְרַע, עָלָה עַל הַסַּפְסַל וְהֶעֱמִיד פָּנִים כְּנוֹשֵֹא שְׁנֵי סַלִּים בְּיָדָיו, כְּאִמוֹ שֶׁל רְאוּבֶן
מוֹכֶרֶת הַיְרָקוֹת בְּשָׁעָה שֶׁהִיא בָּאָה וּמְחַכָּה לִבְנָהּ בְּשַׁעַר בֵּית הַסֵּפֶר.
המשך>>>
>>>>המשך הסיפור
 
- לַמַרְאֶה הַזֶה פָּרְצוּ רַבִּים מִיַלְדֵי הַכִּתָה בִּצְחוֹק רָם. פָּנָיו שֶׁל רְאוּבֶן אָדְמוּ עוֹד יוֹתֵר, וְכוּלוֹ
רָעַד מִּכַּעַס. וּפִתְאוֹם, תָּפַס אֶת קַלְמַרוֹ וְהֵטִילוֹ בְּכוֹחַ רַב בְּפָנָיו שֶׁל שִׁמְעוֹן. אַךְ שִׂמְעוֹן,
הִיטָה אֶת רֹאשוֹ הַצִידָה מַהֵר, וְהַקַלְמַר פָּגַע בַּחֲזֵה הַמּוֹרֶה, שֶׁנִכְנָס בְּזֶה הַרֶגַע לַכִּתָה.
כּוּלָם בָּרְחוּ לִמְקוֹמוֹתֵיהֶם וְיָשְׁבוּ שׁוֹתְקִים מִפַּחַד וְאֵימָה.
נִיגָשׁ הַמּוֹרֶה אֶל הַשֻלְחָן וְשָׁאַל בְּקוֹל זוֹעֵף : "מִי עָשָֹה זֹאת"? אַךְ אֵין עוֹנֶה.
- הֵרִים הַמּוֹרֶה קוֹלוֹ וְקָרָא בְּכַעַס גוֹבֵר : -" מִי"?
נִכְמְרוּ רַחֲמָיו שֶׁל יְהוּדָה עַל רְאוּבֶן הַמִּסְכֵּן, קָם מַהֵר מִמְקוֹמוֹ וְקָרא בְּעוֹז : "אֲנִי".
נָתַן בּוֹ הַמּוֹרֶה עַיִן בּוֹחֶנֶת, הִסְתַכֵּל עַל פְּנֵי הַתַּלְמִידִים הַנִדְהָמִים וּבקוֹל רָגוּעַ אָמַר :
"לֹא, לֹא אַתָּה עָשִֹיתָ זֹאת". וְאַחֲרֵי רֶגַע הוֹסִיף : "הָאָשֵׁם לֹא יִשָֹּא בּעוֹנֶש , עָלָיו לָקוּם".
אָז קָם רְאוּבֶן מִמְקוֹמוֹ וּבְקוֹל בְּכִי אָמַר : "הִיכּוּ אוֹתִי, לָעֲגוּ לִי, לֹא יָדַעֲתִי אֶת נַפְשִׁי עוֹד
- וְזָרַקְתִּי..." . "שֵׁב"! קָרָא הַמּוֹרֶה.- יָקוּמוּ אֵלֶּה שֶׁהִתְגָרוּ בּוֹ וְהֵבִיאוּהוּ לִיְדֵי כַּעַס".
קָמוּ אַרְבָּעָת הַנְעָרִים וְהִשְׁפִּילוּ- רֹאשָׁם. "הִנֵה הִלְבַּנְתֶּם פְּנֵי חָבֵר" אָמַר הַמּוֹרֶה- "שֶׁלֹא
עָשָֹה לָכֶם כָּל רָע. לְעַגְתֶּם לַנַּעַר הָאוּמְלָל, הִכִּיתֶם בַּעַל- מוּם חֲסַר מָגֵן. מַעֲשֵֹה שָׁפֶל עֲשִֹיתֶם,
מַעֲשֵֹה שֶׁלֹא נִיתָן לִסְלוֹח עָלָיו".
וּבְּאוֹמְרוֹ זֹאת נִיגָש אֶל הַסַּפְסָלִים, שָֹם יָדוֹ תַּחַת סַנְטֵרוֹ שֶׁל יְהוּדָה שֶׁעָמַד בְּרֹאש מוּשְׁפָּל,
- הִסְתַּכֵּל בְּעֵינָיו וְאָמַר לוֹ : "הִתְנַהֲגוּתְךָ רְאוּיָה לַשֶׁבַח".
יְהוּדָה שָׁתַק רֶגַע וְאַחַר לָחַשׁ דְבַר- מָה עַל אוֹזֶן הַמּוֹרֶה. הַמּוֹרֶה פָּנָה אֶל אַרְבָּעָת הַנְעָרִים
וְקָרָא בְּקוֹל : "סָלַחְתִּי לָכֶם!".
 
- לַמַרְאֶה הַזֶה פָּרְצוּ רַבִּים מִיַלְדֵי הַכִּתָה בִּצְחוֹק רָם. פָּנָיו שֶׁל רְאוּבֶן אָדְמוּ עוֹד יוֹתֵר, וְכוּלוֹ
רָעַד מִּכַּעַס. וּפִתְאוֹם, תָּפַס אֶת קַלְמַרוֹ וְהֵטִילוֹ בְּכוֹחַ רַב בְּפָנָיו שֶׁל שִׁמְעוֹן. אַךְ שִׂמְעוֹן,
הִיטָה אֶת רֹאשוֹ הַצִידָה מַהֵר, וְהַקַלְמַר פָּגַע בַּחֲזֵה הַמּוֹרֶה, שֶׁנִכְנָס בְּזֶה הַרֶגַע לַכִּתָה.
כּוּלָם בָּרְחוּ לִמְקוֹמוֹתֵיהֶם וְיָשְׁבוּ שׁוֹתְקִים מִפַּחַד וְאֵימָה.
נִיגָשׁ הַמּוֹרֶה אֶל הַשֻלְחָן וְשָׁאַל בְּקוֹל זוֹעֵף : "מִי עָשָֹה זֹאת"? אַךְ אֵין עוֹנֶה.
- הֵרִים הַמּוֹרֶה קוֹלוֹ וְקָרָא בְּכַעַס גוֹבֵר : -" מִי"?
נִכְמְרוּ רַחֲמָיו שֶׁל יְהוּדָה עַל רְאוּבֶן הַמִּסְכֵּן, קָם מַהֵר מִמְקוֹמוֹ וְקָרא בְּעוֹז : "אֲנִי".
נָתַן בּוֹ הַמּוֹרֶה עַיִן בּוֹחֶנֶת, הִסְתַכֵּל עַל פְּנֵי הַתַּלְמִידִים הַנִדְהָמִים וּבקוֹל רָגוּעַ אָמַר :
"לֹא, לֹא אַתָּה עָשִֹיתָ זֹאת". וְאַחֲרֵי רֶגַע הוֹסִיף : "הָאָשֵׁם לֹא יִשָֹּא בּעוֹנֶש , עָלָיו לָקוּם".
אָז קָם רְאוּבֶן מִמְקוֹמוֹ וּבְקוֹל בְּכִי אָמַר : "הִיכּוּ אוֹתִי, לָעֲגוּ לִי, לֹא יָדַעֲתִי אֶת נַפְשִׁי עוֹד
- וְזָרַקְתִּי..." . "שֵׁב"! קָרָא הַמּוֹרֶה.- יָקוּמוּ אֵלֶּה שֶׁהִתְגָרוּ בּוֹ וְהֵבִיאוּהוּ לִיְדֵי כַּעַס".
קָמוּ אַרְבָּעָת הַנְעָרִים וְהִשְׁפִּילוּ- רֹאשָׁם. "הִנֵה הִלְבַּנְתֶּם פְּנֵי חָבֵר" אָמַר הַמּוֹרֶה- "שֶׁלֹא
עָשָֹה לָכֶם כָּל רָע. לְעַגְתֶּם לַנַּעַר הָאוּמְלָל, הִכִּיתֶם בַּעַל- מוּם חֲסַר מָגֵן. מַעֲשֵֹה שָׁפֶל עֲשִֹיתֶם,
מַעֲשֵֹה שֶׁלֹא נִיתָן לִסְלוֹח עָלָיו".
וּבְּאוֹמְרוֹ זֹאת נִיגָש אֶל הַסַּפְסָלִים, שָֹם יָדוֹ תַּחַת סַנְטֵרוֹ שֶׁל יְהוּדָה שֶׁעָמַד בְּרֹאש מוּשְׁפָּל,
- הִסְתַּכֵּל בְּעֵינָיו וְאָמַר לוֹ : "הִתְנַהֲגוּתְךָ רְאוּיָה לַשֶׁבַח".
יְהוּדָה שָׁתַק רֶגַע וְאַחַר לָחַשׁ דְבַר- מָה עַל אוֹזֶן הַמּוֹרֶה. הַמּוֹרֶה פָּנָה אֶל אַרְבָּעָת הַנְעָרִים
וְקָרָא בְּקוֹל : "סָלַחְתִּי לָכֶם!".
"ידי הזהב של קלואי" / קלי דיפוצ'יו והתר רוס
מ'הפנקס'-ד"ר שי רודין: "קלואי היא ילדה-אמנית בעולם קפיטליסטי שנוהג בזלזול ביצירות בכלל, וביצירות של ילדים בפרט. היא בוחלת ב"תרבות הילד" בנוסחה הנוכחי, המציעה לה לבחור בין ספורט, משחקי מחשב וריקודי בלט ובוחרת בעולם היצירה, עולם אותו היא מעצבת ולה ניתנת השליטה על התוצרים, שלעתים, כפי שמבהירים האיורים, קוראים תיגר על תפיסות רווחות. לאחר משבר אמנותי קצר היא יוצרת מתנת יום הולדת לחברתה אמה, מעין הצהרת אי אמון במסרים הקפיטליסטיים המקיפים כיום ילדים מכל עבר. חברתה אוהבת את מתנתה ואהבת ה"קהל" גורמת לקלואי לחוש גאווה במעשה האמנות שלה, בעידן שבו קונים ולא יוצרים. הדיוקן המתוחכם של האמנית בהתהוות מבדיל בינה לבין סביבתה: לני, מי שהפגינה כלפיה תחושת עליונות וזלזול, אינה זוכה בנקמה או בשמחה לאיד; כיוון שהאמנות, לפי דיפוצ'יו ורוס, היא המכשירה את הילד (והאדם) לערך החשוב ביותר שעליו ללמוד – אנושיות. מה שמצטייר במבט ראשון כסיפור תמים, מלמד את הנמענים והנמענות שיעור חשוב בפתרון קונפליקטים ובמוסריות. קלואי דוחה את המסרים האלימים של התרבות הקפיטליסטית (תחרותיות, רזון, סגידה למותגים, התנשאות, הפיכת מסיבה משפחתית וחברית לקרקס ראוותני) ובוחרת בערכים אחרים, של נאמנות לעצמה ורגישות כלפי הזולת."
"סיפור המזכיר לנו את כוחה של ספרות הילדים לגיל הרך, במופעיה החשובים; סיפור הממזג בין עלילה מושכת לבין תפיסות ערכיות מגוונות המועברות לקוראים, חלקן יכולות להיקרא "דידקטיות" וחלקן "חתרניות", אולם השילוב הוא המבנה יצירה גאונית."
 
קישור: http://ha-pinkas.co.il/המהדורה-המקוצרת-13/
 
 
 
מ'הפנקס'-ד"ר שי רודין: "קלואי היא ילדה-אמנית בעולם קפיטליסטי שנוהג בזלזול ביצירות בכלל, וביצירות של ילדים בפרט. היא בוחלת ב"תרבות הילד" בנוסחה הנוכחי, המציעה לה לבחור בין ספורט, משחקי מחשב וריקודי בלט ובוחרת בעולם היצירה, עולם אותו היא מעצבת ולה ניתנת השליטה על התוצרים, שלעתים, כפי שמבהירים האיורים, קוראים תיגר על תפיסות רווחות. לאחר משבר אמנותי קצר היא יוצרת מתנת יום הולדת לחברתה אמה, מעין הצהרת אי אמון במסרים הקפיטליסטיים המקיפים כיום ילדים מכל עבר. חברתה אוהבת את מתנתה ואהבת ה"קהל" גורמת לקלואי לחוש גאווה במעשה האמנות שלה, בעידן שבו קונים ולא יוצרים. הדיוקן המתוחכם של האמנית בהתהוות מבדיל בינה לבין סביבתה: לני, מי שהפגינה כלפיה תחושת עליונות וזלזול, אינה זוכה בנקמה או בשמחה לאיד; כיוון שהאמנות, לפי דיפוצ'יו ורוס, היא המכשירה את הילד (והאדם) לערך החשוב ביותר שעליו ללמוד – אנושיות. מה שמצטייר במבט ראשון כסיפור תמים, מלמד את הנמענים והנמענות שיעור חשוב בפתרון קונפליקטים ובמוסריות. קלואי דוחה את המסרים האלימים של התרבות הקפיטליסטית (תחרותיות, רזון, סגידה למותגים, התנשאות, הפיכת מסיבה משפחתית וחברית לקרקס ראוותני) ובוחרת בערכים אחרים, של נאמנות לעצמה ורגישות כלפי הזולת."
"סיפור המזכיר לנו את כוחה של ספרות הילדים לגיל הרך, במופעיה החשובים; סיפור הממזג בין עלילה מושכת לבין תפיסות ערכיות מגוונות המועברות לקוראים, חלקן יכולות להיקרא "דידקטיות" וחלקן "חתרניות", אולם השילוב הוא המבנה יצירה גאונית."
 
קישור: http://ha-pinkas.co.il/המהדורה-המקוצרת-13/
 
 
 
קפטן הוק - "פיטר פן"
" קפטן הוק הוא מנהיג שודדי הים ואויבו של פיטר פן. לפי הסיפור, כרת פיטר פן את ידו של הוק ונתן אותה (עם שעון היד שעליה) כמזון לתנין הגדול; מאז משתמש הוק בוו ברזל (באנגלית: הוק), במקום יד. התנין עוקב אחרי הוק במטרה לטעום שוב מבשרו, ותקתוקו של שעון היד שנשאר בקרבו מבשר על התקרבותו. הוק מבטא שנאה רבה לפיטר פן ואף אובססיביות כלפיו; הוא חולם לראות את פיטר פן ו"הילדים האבודים" צועדים על קרש לקראת מותם בסיפון הרוגר העליז.
לפי הספר "פיטר ולוכדי הכוכבים", כינויו המקורי של הוק היה "שחורשפם"." ('ויקיפדיה').
 
 
 
" קפטן הוק הוא מנהיג שודדי הים ואויבו של פיטר פן. לפי הסיפור, כרת פיטר פן את ידו של הוק ונתן אותה (עם שעון היד שעליה) כמזון לתנין הגדול; מאז משתמש הוק בוו ברזל (באנגלית: הוק), במקום יד. התנין עוקב אחרי הוק במטרה לטעום שוב מבשרו, ותקתוקו של שעון היד שנשאר בקרבו מבשר על התקרבותו. הוק מבטא שנאה רבה לפיטר פן ואף אובססיביות כלפיו; הוא חולם לראות את פיטר פן ו"הילדים האבודים" צועדים על קרש לקראת מותם בסיפון הרוגר העליז.
לפי הספר "פיטר ולוכדי הכוכבים", כינויו המקורי של הוק היה "שחורשפם"." ('ויקיפדיה').
 
 
 
שיר
שימי ידך
מילים ולחן: עממי
חבורת השומר הצעיר - שימי ידך- 1963 https://www.youtube.com/watch?v=g0upwKI3jQM
שימי ידך בידי
אני שלך ואת שלי.
שימי ידך בידי
אני שלך ואת שלי.
הי הי גליה
בת הרים יפהפיה.
הי הי גליה
בת הרים יפהפיה.
ועוד
https://www.youtube.com/watch?v=Hu7EKErDdh8
. https://www.youtube.com/watch?v=6lPCHZfrpZ0
מילים ולחן: עממי
שימי ידך בידי
אני שלך ואת שלי.
שימי ידך בידי
אני שלך ואת שלי.
הי הי גליה
בת הרים יפהפיה.
הי הי גליה
בת הרים יפהפיה.
ועוד
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.