יידיש שפה קשה: המשוררת קדיה מולודובסקי זוכה לתיקון היסטורי
קדיה מולודובסקי עלתה לארץ עם קום המדינה, אך עזבה מאוכזבת ומובסת אחרי שלוש שנים בלבד, בין היתר בגלל האווירה העוינת כלפי היידיש, בה התעקשה לכתוב ולדבר. עכשיו היא חוזרת עם הצגה חדשה עליה ביידישפיל וספר משיריה שיופיע בקרוב
בסתיו של 1952 הוזמנה המשוררת קדיה מולודובסקי לשאת דברים בטקס האזכרה של ידידה יחיאל היילפרין, שמת עשר שנים קודם לכן. הוא היה מחנך, משורר וסופר לילדים, ובין היילפרין ואשתו לבין מולודובסקי, עמדו יחסי ידידות ארוכים. לפני שעלו בני הזוג ב–1919 מוורשה, הם ניהלו בה סמינר חדשני להכשרת גננות עבריות שבו למדה מולודובסקי לפני שהתמקדה בכתיבה (גם חנה רובינא למדה במוסד זה). בארץ, אחרי שעלתה עם בעלה ב–1949, חודש הקשר.
אלא שמשהו עמוק בכל זאת השתנה. מולודובסקי, שבחרה ביידיש כשפת היצירה שלה, סירבה לרוח הזמן ולציווי של בן גוריון על נטישת שפת הגולה. היא עלתה לדבר ובחרה לספר על המנוח ביידיש, אבל סולקה בכעס על ידי אשתו ושני בניו, הבלשן לימים פרופ' עוזי אורנן והמשורר, מקים תנועת הכנענים, יונתן רטוש.
לאורה ריבלין מצליחה להחיות את הדמות המרתקת של הסופרת קדיה מולודובסקי 02.02.2017 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
שיר־סיפור מאת קדיה מולודובסקי חוזר בקומיקס 09.01.2017
הסיפור המביך הזה לא היה הסיבה העיקרית שבגינה עזבו את הארץ מולודובסקי ובעלה שמחה לב שלוש שנים בלבד אחרי שהגיעו אליה, אבל יש בו כדי להבהיר מה היו הנסיבות. אלו, ממרחק עשרות השנים, אינן מחמיאות לאיש וכיאה לזה, לא דוברו כמעט. הפרק הקצר בו חיה מולודובסקי בארץ אולי לא היה סוד מוחלט, אבל הוא נחשב לתקופה ידועה פחות על המשוררת. מי שכתבה את "פתחו את השער", "הילדה איילת", "גלגולו של מעיל" ועוד שירים שנכתבו ביידיש וזכו לתהילה בזכות תרגומים מרהיבים (של נתן אלתרמן בעיקר, אך גם של לאה גולדברג, פניה ברגשטיין ועוד), המשוררת שהיתה עורכת עיתונים וכותבת ידועה, עזבה את הארץ מאוכזבת ומובסת, שלא על מנת לשוב.
לא דיברו על הגולה
חייה של מולודובסקי, ובמיוחד התקופה בארץ, עומדים במרכז המחזה "בישראל ובחזרה" ("אין ישראל און צוריק"), שיוצג עד סוף החודש בתיאטרון היידישפיל. המחזה, שכתבה וביימה חגית רכבי־ניקולייבסקי, ומככבת בו לאורה ריבלין, נדמה כתיקון היסטורי קטן. הוא מדגים, בין היתר, את הדיכוי התרבותי שהנהיגה הציונות כלפי מי שביקשו לשמר שפת אבות והוא מדגיש את מקומה של מולודובסקי בתרבות הזאת, אף שכל יצירתה נכתבה בקנאות ביידיש.
"יש חוג וירטואלי, מועדון של אוהבי ומעריצי קדיה, אנשים שגילם 55 ומעלה שגדלו עליה", אומרת רכבי־ניקולייבסקי. "אני גדלתי בשנות ה–50 וזה מה שאמא שלי הקריאה לי בכישרון רב, גדלתי על השירים, שירים של עוני שיש בו הומור ודימיון. כמי שגדלה בצנע, אני חושבת שהיה חיבור".
הסופר מאיר שלו משתייך כנראה לאותו מועדון אוהבי ומעריצי קדיה. בכל אחד מספריו, הוא מספר, שתל ציטוט משיר שלה והיא ואנדה עמיר הן המשוררות החביבות עליו לילדים. "סבא שלי, וכמוהו הרבה אנשי העלייה השנייה שבאו מצוידים ביידיש לתפארת, כשהיו מדברים אתו יידיש הוא לא היה מגיב. כאילו לא שמע. היידיש היתה סמל לגולה והיה החוק נגד תיאטרון ביידיש וכולי", אומר שלו. "הספר שלה, 'פתחו את השער' במהדורה רביעית שיצא בקיבוץ המאוחד בשנת תשי"ד, שזה 1954, נמצא עדיין על המדף בביתי (בשיחתנו, שלו מקריא־מדקלם מתוכו את החלקים החביבים עליו, ג"א). ההורים שלי לא אהבו ספרות גלותית, הם היו מאוד מוכוונים לארץ ישראל, הטבע שלה ותולדותיה. היא, ושלום עליכם, היו הדרך היחידה להכיר את הגולה שלא דיברו עליה בכלל בבית שלי. דרך קדיה מולודובסקי ושלום עליכם הכרתי את הקיום היהודי באירופה".
מולודובסקי נולדה במאי 1894 בעיירה בצפון פולין. עוד לפני שהיתה למשוררת וסופרת, מחזאית ומקימת כתבי עת בתחום התרבות היידית, למדה בגימנסיה ובקורסים לגננות, עברה לקייב והיתה מקורבת למחזאי והסופר דוד ברגלסון וב–1920 פירסמה את ראשוני השירים שלה. בין 1921 ל–1935 חיתה בוורשה והיתה לשם דבר בתרבות האידית בעיר. היא נישאה להיסטוריון בוגר הסורבון, שמחה לב, וב–1927 פרסמה ספר שירים ראשון פרי עטה. בעקבות עבודתה כגננת נשחפה לעוני ממנו סבלו נשים וילדים יהודים, מפגש שהוליד יצירות רבות שהופיעו בארבעה ספרים פרי עטה. היא היתה ממקימי ועורכי היומון "פריינד" ("חבר"), שתמך במפלגה הקומוניסטית שהוצאה מחוץ לחוק. משום כך, ב–1935, עקרה לניו יורק ושלוש שנים אחר כך הצטרף אליה לב. את אחיה, אשתו ובתם, שנותרו בוורשה, לא הצליחה לחלץ. הם נרצחו במלחמת העולם השנייה.
גם באמריקה המשיכה מולודובסקי ליצור. היא פרסמה עוד ספר שירים, לימדה יידיש והרצתה ברחבי ארה"ב. החוקר אמיר שומרוני היה אמון על התחקיר למחזה וספר משיריה של מולודובסקי למבוגרים ייצא בעריכתו בעוד כמה חודשים בהוצאת הקיבוץ המאוחד. במאמר שכתב עליה הוא מצביע על האופן שבו שינתה השואה, מרגע שנודעו פרטיה, את כתיבתה. "היא המירה את כתיבת שירתה הלירית בשירת קינה על חורבן יהדות פולין", הוא כותב ומפרט, "שירה 'אל חנון' (בתרגום לעברית: "אל חנון/ מצא לך עם אחר/ בחר לך/ עייפים אנחנו מלמות וממתים/ אין לנו תפילות עוד...") הפך לסמל שירת החורבן. מהלך זה הפך אצלה לאידיאולוגיה, ואת משאבי יצירתה הפנתה לפרוזה שעסקה בחיי יהודים באמריקה". ב–1940, יחד עם הסופר יצחק בשביס הקימה את הדו־ירחון "סביבה".
קשיי קליטה
מה עורר את מולודובסקי ולב, בגיל 56 ו–60 בהתאמה, להגר שוב והפעם לישראל? שומרוני מציין את השואה ואת החלטת החלוקה, הקמת מדינת ישראל ומפגשים עם נציגי התנועה הציונית שעוררו את הסנטימנט הציוני אצל בני הזוג. כך או כך, אין מחלוקת שמולודובסקי התקבלה בארץ בשמחה ובמשרה מכבדת: הקמת "היים" כלומר "בית", ביטאון ביידיש מטעם מועצת הפועלות. בבה אידלסון היתה הממונה הישירה עליה והזוג השתקע בתל אביב, אך כאמור, התקשה להיקלט. מולודובסקי ניסתה לשלב בין ספרות ובין סיקור המעברות והמפעל הציוני אך מצאה שהדבר אינו מספק עבורה. התעקשותה לדבוק ביידיש, גם כשהאווירה הציבורית כלפי השפה היתה עוינת, היתה סיבה נוספת לתסכול. לא נמצאו בשבילה במות להציג את יצירותיה. מצבו של שמחה לב היה קשה אפילו יותר: הוא השקיע כספים רבים בהשתלבות בבית דפוס מקומי, אבל הסתכסך וסולק, הפסיד את כל כספם והותיר אותה כמפרנסת יחידה.
ביקור בארצות הברית לצד מיטתו של אביה הגוסס הביא להחלטה לשוב לשם. מולודובסקי חזרה לכתוב: שירה לילדים ולמבוגרים, פרוזה ומחזות והוציאה מחדש את "סביבה" עד ליום מותה. בגיליונות השונים כתבה פרקים מזיכרונותיה. בסוף 1974, כך על פי מאמרו של שומרוני, חלה ומת לב זמן קצר לפני שיצא גיליון 43 של "סביבה". זמן לא רב אחר כך, במארס 1975, מתה מולודובסקי בפילדלפיה, חודשיים לפני יום הולדתה ה–81. בכתב היד המוכן של "סביבה" הופיע הפרק האחרון שהספיקה לכתוב מזיכרונותיה ונקרא "אין ישראל און צוריק" — בישראל ובחזרה, שבו היא מתארת מדוע החליטו לשוב לארה"ב ולרדת מהארץ. זו היתה הפעם הראשונה והיחידה שבה דיברה על כך ונקטה עמדה.
"זה סיפור שאף אחד לא יודע", מסכמת רכבי־ניקולייבסקי. "היא ניסתה לעשות עלייה וזה הושתק, אולי כי היא נכשלה וחזרה. עם כל המרירות והאכזבה, היא היתה פרסונה ידועה בסביבה הזו של היידיש, שהיתה קהילה גדולה. נכון שקיבלו אותה יפה בארץ בהתחלה, אבל ליידיש אסור היה לעלות על במה. היא ידעה עברית ובחרה שלא לדבר בה, כי היחס ליידיש הרתיח אותה. הצירוף של חוסר סיפוק אמנותי, סביבה מנוכרת ובעיות כלכליות קשות, היה העניין. בפרק 'לישראל ובחזרה' יש תיאור של השתלשלות הדברים והטקסט המקורי הכיל הרבה חלקים מחוקים. למרות כל מה שהיה, היא לא רצתה להפיץ את דיבת הארץ".
http://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.3857212
קדיה מולודובסקי עלתה לארץ עם קום המדינה, אך עזבה מאוכזבת ומובסת אחרי שלוש שנים בלבד, בין היתר בגלל האווירה העוינת כלפי היידיש, בה התעקשה לכתוב ולדבר. עכשיו היא חוזרת עם הצגה חדשה עליה ביידישפיל וספר משיריה שיופיע בקרוב
בסתיו של 1952 הוזמנה המשוררת קדיה מולודובסקי לשאת דברים בטקס האזכרה של ידידה יחיאל היילפרין, שמת עשר שנים קודם לכן. הוא היה מחנך, משורר וסופר לילדים, ובין היילפרין ואשתו לבין מולודובסקי, עמדו יחסי ידידות ארוכים. לפני שעלו בני הזוג ב–1919 מוורשה, הם ניהלו בה סמינר חדשני להכשרת גננות עבריות שבו למדה מולודובסקי לפני שהתמקדה בכתיבה (גם חנה רובינא למדה במוסד זה). בארץ, אחרי שעלתה עם בעלה ב–1949, חודש הקשר.
אלא שמשהו עמוק בכל זאת השתנה. מולודובסקי, שבחרה ביידיש כשפת היצירה שלה, סירבה לרוח הזמן ולציווי של בן גוריון על נטישת שפת הגולה. היא עלתה לדבר ובחרה לספר על המנוח ביידיש, אבל סולקה בכעס על ידי אשתו ושני בניו, הבלשן לימים פרופ' עוזי אורנן והמשורר, מקים תנועת הכנענים, יונתן רטוש.
לאורה ריבלין מצליחה להחיות את הדמות המרתקת של הסופרת קדיה מולודובסקי 02.02.2017 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
שיר־סיפור מאת קדיה מולודובסקי חוזר בקומיקס 09.01.2017
הסיפור המביך הזה לא היה הסיבה העיקרית שבגינה עזבו את הארץ מולודובסקי ובעלה שמחה לב שלוש שנים בלבד אחרי שהגיעו אליה, אבל יש בו כדי להבהיר מה היו הנסיבות. אלו, ממרחק עשרות השנים, אינן מחמיאות לאיש וכיאה לזה, לא דוברו כמעט. הפרק הקצר בו חיה מולודובסקי בארץ אולי לא היה סוד מוחלט, אבל הוא נחשב לתקופה ידועה פחות על המשוררת. מי שכתבה את "פתחו את השער", "הילדה איילת", "גלגולו של מעיל" ועוד שירים שנכתבו ביידיש וזכו לתהילה בזכות תרגומים מרהיבים (של נתן אלתרמן בעיקר, אך גם של לאה גולדברג, פניה ברגשטיין ועוד), המשוררת שהיתה עורכת עיתונים וכותבת ידועה, עזבה את הארץ מאוכזבת ומובסת, שלא על מנת לשוב.
לא דיברו על הגולה
חייה של מולודובסקי, ובמיוחד התקופה בארץ, עומדים במרכז המחזה "בישראל ובחזרה" ("אין ישראל און צוריק"), שיוצג עד סוף החודש בתיאטרון היידישפיל. המחזה, שכתבה וביימה חגית רכבי־ניקולייבסקי, ומככבת בו לאורה ריבלין, נדמה כתיקון היסטורי קטן. הוא מדגים, בין היתר, את הדיכוי התרבותי שהנהיגה הציונות כלפי מי שביקשו לשמר שפת אבות והוא מדגיש את מקומה של מולודובסקי בתרבות הזאת, אף שכל יצירתה נכתבה בקנאות ביידיש.
"יש חוג וירטואלי, מועדון של אוהבי ומעריצי קדיה, אנשים שגילם 55 ומעלה שגדלו עליה", אומרת רכבי־ניקולייבסקי. "אני גדלתי בשנות ה–50 וזה מה שאמא שלי הקריאה לי בכישרון רב, גדלתי על השירים, שירים של עוני שיש בו הומור ודימיון. כמי שגדלה בצנע, אני חושבת שהיה חיבור".
הסופר מאיר שלו משתייך כנראה לאותו מועדון אוהבי ומעריצי קדיה. בכל אחד מספריו, הוא מספר, שתל ציטוט משיר שלה והיא ואנדה עמיר הן המשוררות החביבות עליו לילדים. "סבא שלי, וכמוהו הרבה אנשי העלייה השנייה שבאו מצוידים ביידיש לתפארת, כשהיו מדברים אתו יידיש הוא לא היה מגיב. כאילו לא שמע. היידיש היתה סמל לגולה והיה החוק נגד תיאטרון ביידיש וכולי", אומר שלו. "הספר שלה, 'פתחו את השער' במהדורה רביעית שיצא בקיבוץ המאוחד בשנת תשי"ד, שזה 1954, נמצא עדיין על המדף בביתי (בשיחתנו, שלו מקריא־מדקלם מתוכו את החלקים החביבים עליו, ג"א). ההורים שלי לא אהבו ספרות גלותית, הם היו מאוד מוכוונים לארץ ישראל, הטבע שלה ותולדותיה. היא, ושלום עליכם, היו הדרך היחידה להכיר את הגולה שלא דיברו עליה בכלל בבית שלי. דרך קדיה מולודובסקי ושלום עליכם הכרתי את הקיום היהודי באירופה".
מולודובסקי נולדה במאי 1894 בעיירה בצפון פולין. עוד לפני שהיתה למשוררת וסופרת, מחזאית ומקימת כתבי עת בתחום התרבות היידית, למדה בגימנסיה ובקורסים לגננות, עברה לקייב והיתה מקורבת למחזאי והסופר דוד ברגלסון וב–1920 פירסמה את ראשוני השירים שלה. בין 1921 ל–1935 חיתה בוורשה והיתה לשם דבר בתרבות האידית בעיר. היא נישאה להיסטוריון בוגר הסורבון, שמחה לב, וב–1927 פרסמה ספר שירים ראשון פרי עטה. בעקבות עבודתה כגננת נשחפה לעוני ממנו סבלו נשים וילדים יהודים, מפגש שהוליד יצירות רבות שהופיעו בארבעה ספרים פרי עטה. היא היתה ממקימי ועורכי היומון "פריינד" ("חבר"), שתמך במפלגה הקומוניסטית שהוצאה מחוץ לחוק. משום כך, ב–1935, עקרה לניו יורק ושלוש שנים אחר כך הצטרף אליה לב. את אחיה, אשתו ובתם, שנותרו בוורשה, לא הצליחה לחלץ. הם נרצחו במלחמת העולם השנייה.
גם באמריקה המשיכה מולודובסקי ליצור. היא פרסמה עוד ספר שירים, לימדה יידיש והרצתה ברחבי ארה"ב. החוקר אמיר שומרוני היה אמון על התחקיר למחזה וספר משיריה של מולודובסקי למבוגרים ייצא בעריכתו בעוד כמה חודשים בהוצאת הקיבוץ המאוחד. במאמר שכתב עליה הוא מצביע על האופן שבו שינתה השואה, מרגע שנודעו פרטיה, את כתיבתה. "היא המירה את כתיבת שירתה הלירית בשירת קינה על חורבן יהדות פולין", הוא כותב ומפרט, "שירה 'אל חנון' (בתרגום לעברית: "אל חנון/ מצא לך עם אחר/ בחר לך/ עייפים אנחנו מלמות וממתים/ אין לנו תפילות עוד...") הפך לסמל שירת החורבן. מהלך זה הפך אצלה לאידיאולוגיה, ואת משאבי יצירתה הפנתה לפרוזה שעסקה בחיי יהודים באמריקה". ב–1940, יחד עם הסופר יצחק בשביס הקימה את הדו־ירחון "סביבה".
קשיי קליטה
מה עורר את מולודובסקי ולב, בגיל 56 ו–60 בהתאמה, להגר שוב והפעם לישראל? שומרוני מציין את השואה ואת החלטת החלוקה, הקמת מדינת ישראל ומפגשים עם נציגי התנועה הציונית שעוררו את הסנטימנט הציוני אצל בני הזוג. כך או כך, אין מחלוקת שמולודובסקי התקבלה בארץ בשמחה ובמשרה מכבדת: הקמת "היים" כלומר "בית", ביטאון ביידיש מטעם מועצת הפועלות. בבה אידלסון היתה הממונה הישירה עליה והזוג השתקע בתל אביב, אך כאמור, התקשה להיקלט. מולודובסקי ניסתה לשלב בין ספרות ובין סיקור המעברות והמפעל הציוני אך מצאה שהדבר אינו מספק עבורה. התעקשותה לדבוק ביידיש, גם כשהאווירה הציבורית כלפי השפה היתה עוינת, היתה סיבה נוספת לתסכול. לא נמצאו בשבילה במות להציג את יצירותיה. מצבו של שמחה לב היה קשה אפילו יותר: הוא השקיע כספים רבים בהשתלבות בבית דפוס מקומי, אבל הסתכסך וסולק, הפסיד את כל כספם והותיר אותה כמפרנסת יחידה.
ביקור בארצות הברית לצד מיטתו של אביה הגוסס הביא להחלטה לשוב לשם. מולודובסקי חזרה לכתוב: שירה לילדים ולמבוגרים, פרוזה ומחזות והוציאה מחדש את "סביבה" עד ליום מותה. בגיליונות השונים כתבה פרקים מזיכרונותיה. בסוף 1974, כך על פי מאמרו של שומרוני, חלה ומת לב זמן קצר לפני שיצא גיליון 43 של "סביבה". זמן לא רב אחר כך, במארס 1975, מתה מולודובסקי בפילדלפיה, חודשיים לפני יום הולדתה ה–81. בכתב היד המוכן של "סביבה" הופיע הפרק האחרון שהספיקה לכתוב מזיכרונותיה ונקרא "אין ישראל און צוריק" — בישראל ובחזרה, שבו היא מתארת מדוע החליטו לשוב לארה"ב ולרדת מהארץ. זו היתה הפעם הראשונה והיחידה שבה דיברה על כך ונקטה עמדה.
"זה סיפור שאף אחד לא יודע", מסכמת רכבי־ניקולייבסקי. "היא ניסתה לעשות עלייה וזה הושתק, אולי כי היא נכשלה וחזרה. עם כל המרירות והאכזבה, היא היתה פרסונה ידועה בסביבה הזו של היידיש, שהיתה קהילה גדולה. נכון שקיבלו אותה יפה בארץ בהתחלה, אבל ליידיש אסור היה לעלות על במה. היא ידעה עברית ובחרה שלא לדבר בה, כי היחס ליידיש הרתיח אותה. הצירוף של חוסר סיפוק אמנותי, סביבה מנוכרת ובעיות כלכליות קשות, היה העניין. בפרק 'לישראל ובחזרה' יש תיאור של השתלשלות הדברים והטקסט המקורי הכיל הרבה חלקים מחוקים. למרות כל מה שהיה, היא לא רצתה להפיץ את דיבת הארץ".
http://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.3857212