האקליפטוס האחרון
 
ברטה הייתה בת 80 וקצת, זה היה הגיל שלה מאז שהייתי בן 5. היא גרה בקומה הראשונה בבניין ישן בשיכון חיסכון בלוד. שיכון חיסכון היה שבעה בניינים ארוכים בני 3 קומות ו - 3 כניסות. בין הבניינים הארוכים והאפורים היו מדשאות ירוקות, פרחים, שיחים קוצניים ועצים. לכל בניין היה את העץ שלו. מספר 8 התהדר בפיקוס ענק, מספר 14 טיפח עץ תותים שבסתיו כולם חמדו את פרותיו. במספר 18, היכן שברטה גרה, גידלו אקליפטוס בודד שהתנשא מעבר לקומה השלישית. הגזע הענק שלו היה מלא בכתובות חרוטות, לבבות ושמות של ילדים ומבוגרים.
כל בוקר ב- 8 הייתה ברטה יוצאת מדירתה, לבושה בחלוק פרחוני שמכרו רק בחנויות של זקנים. בידה קומקום עתיק מברזל אפרפר, מלא במי ברז רעננים מהבוקר. היא הייתה ניגשת אל האקליפטוס, נשענת על הגזע הרחב שלו ומשקה את האדמה סביבו בתנועות מעוגלות, סביב, סביב, מקפידה להשאיר עיגול רטוב באדמה. אחרי כן התכופפה וניכשה בידיה המקומטות עשבים שוטים שהעזו להפריע את בדידותו של העץ הענק.
סיפרו על ברטה שבצעירותה הייתה אישה יפה. אמרו שהיו לה מחזרים כחול אשר בארגז החול בגן של מלכה. תיארתי לי שהייתה יפה כמו מלכה, עבורי מלכה הייתה האישה הכי יפה ביקום כולו. בגיל 12, ברטה נראתה לי הכי זקנה בעולם. היא בקושי דיברה עברית, אימי הייתה מקשקשת איתה באידיש. שנאתי אידיש, שפה של זקנים ואמהות. אפילו אבא שלי לא דיבר אותה והיה צוחק כאשר אמא התרגזה עליו באידיש. העור המקומט שלה הפחיד אותי, הוא נשמע כמו נייר קרפ דק שעומד להיקרע כל רגע, שיערה היה לבן כמו שערות סבתא ביום העצמאות והיה ארוך, ארוך. בדרך כלל היה אסוף בתוך כובע קטן ורק בבוקר היה משוחרר לגלוש עד מותניה כמעט. אף פעם לא ראיתיה מחייכת, שפתיים דקות וקמוצות, בדיוק כמו עיניה שתמיד כעסו.
ברטה חיה לבד, בלי בעל. יוסי סיפר שאמא שלו אמרה לאבא שלו פעם שהבעל של ברטה מת כשהייתה מאוד צעירה ובגלל שאהבה אותו מאוד לא התחתנה שוב. בגלל זה אין לה ילדים. יוסי תמיד הקשיב לשיחות של הוריו, הרבה מידע הגיע אלינו דרכו.
יום אחד, תחילת החופש הגדול, הגיעו מהעירייה והודיעו שחייבים לכרות את האקליפטוס. הוא היה ענק וגבוה וסיכן את כל השכונה. הם הסבירו שהענפים שלו נופלים ועלולים להרוג מישהו. בכלל, אמרו, אנחנו מורידים את כל האקליפטוסים בעיר, הם לא מתאימים יותר, אפילו מפריעים לבנייה בעיר. משפחת בנדר הסכימה והוסיפה שגנבים יכולים לטפס עליו ולחדור לבתים בקומות הגבוהות. את זה ממש לא הבנתי, איך אפשר לטפס על גזע כל כך עבה וחלק?
כאשר הגיעו הכורתים התאגדנו, כל הילדים בשכונה, רצינו לראות איך בכלל אפשר לכרות עץ כל כך חזק ואדיר. התווכחנו שהם לא יצליחו, קיווינו לראות את העץ מחזיר מלחמה. הוא היה העץ שלנו, של בניין מספר 18. הסכמנו להתעורר מוקדם בבוקר במיוחד בשביל זה, למרות שחופש ואפשר לקום מאוחר.
הגיעו קצת לפני שמונה בבוקר והחלו להתארגן כאשר ברטה יצאה עם החלוק שלה ובידה הקומקום הגדול. הביטה בחבורה שהתאספה מסביב לעץ, פילסה את דרכה והחלה במלאכה היומית שלה. כולם הביטו בה, עומדים במעגל סביבה כאשר היא מתעגלת סביב העץ, מסמנת את בעלותה עליו. סיימה להשקות אותו והתכופפה, אבל לא לנכש עשבים. היא התיישבה על האדמה, נשענה בגבה עליו, הרימה ראשה ואמרה, ניין. מילה אחת, צרודה ושורטת.
הכורתים, שלושה במספר, הביטו אחד בשני ולא ידעו מה לעשות. אחד מהם, כנראה האחראי, ניגש אליה, התכופף ובעדינות אמר לה, סליחה סבתא, אנחנו צריכים להתחיל לעבוד, את מוכנה לקום? צריכה עזרה? הוא הושיט את ידו הגדולה אליה. היא לא הביטה בו, שלחה את ידה הדקיקה והמקומטת ודחפה את הזרוע שלו ממנה, ניין אמרה ולא יספה, מביטה קדימה, בחיקה הקומקום.
הוא קם, נראה מבולבל, הביט בחבריו, הרים כתפיים במחווה של "מה עושים עכשיו" והתרחק מהעץ. ברטה ישבה שם, מנותקת מהמתרחש סביבה, מחוברת לעץ בגבה, שורשיו התגבהו סביב גופה הרזה, רגליה נדמו כחלק מהם. שערה הארוך פזור, משתלב עם הגזע הירוק חום של האקליפטוס.
עמדנו מסביב, מופתעים. העץ מחזיר מלחמה, חשבתי, ברטה היא חלק מהעץ הבנתי פתאום. התקרבתי, רציתי לראות את החיבור בין העץ אליה אבל הוא נסתר מעיני. ידעתי שהם מחוברים, איכשהו. הבטתי אל חברי ואז הסתובבתי והתיישבתי לידה, גבי אל העץ, מנסה להתחבר אליו כמוה. קמו צחקוקים, תנועה סוערת בין חברי. דקות אחרי, החלו מתיישבים גם הם מסביב לעץ.
לא היה מקום לכולם. נעשה משמרות אמרתי, נתחלק לקבוצות, אלה שלא יושבים ידאגו לאוכל ושתייה. תוך דקות התארגנה רשימה, משמרות של שעתיים, מי יביא שתייה ומי אוכל ומתי. פעם ראשונה שהיינו כל כך מגובשים בשכונה, בנים ובנות, בניינים שונים. יריבויות עתיקות נשכחו, כולם מתאחדים למשימת הגנת העץ.
ברטה ישבה שם, מידי פעם הציצה אלי אבל בלי לומר כלום.הרגשתי מחובר אליה, דרך העץ הגדול. היינו מרוגשים כולנו, הרפתקה כזאת לא מתרחשת כל יום. צוות הכורתים היה אובד עצות ונראה מרוגז. אחד מהם עזב ושני האחרים התיישבו על הדשא מחכים.
אחרי שעה הגיע עם השלישי איש חליפה מהעירייה. אותו אחד שהודיע שחייבים לכרות את העץ. הוא ניגש אלינו ואמר בקול, קדימה ילדים לקום מיד מהמקום כדי שאפשר יהיה להתחיל לעבוד. שתקנו, הבטנו בברטה. היא הרימה לאט את ראשה הביטה בו ואמרה שוב, ניין. הבטנו בו כולנו, ניין צעקתי, ניין החרו כולם אחריי, בלי להבין נהפכה המילה הקשה הזאת לסיסמא שלנו. נראה המום ואז מרוגז, אני אקרא למשטרה צעק לעברנו. לא שמענו אותו ובקול קצוב צעקנו, ניין, ניין, ניין.
הרעש שעשינו הביך אותו, הוא נסוג לאחור אל אנשיו ונראה כועס מאוד. הרעש גרם להורים שלנו לפתוח חלונות ולראות בפעם הראשונה את המתרחש. אמא של יוסי הייתה הראשונה שהגיעה, מה קורה פה שאלה. יוסי לא ענה. אנחנו שומרים על העץ אמרתי לה, שלא יכרתו אותו. לא ראתה את ברטה שהתמזגה כל כך בעץ עד שנראתה חלק ממנו. השתגעתם אמרה, אתם ילדים, קומו מיד ואל תפריעו לאנשי העירייה לעבוד, הם יקראו למשטרה. החליפה, הנהן בהסכמה מאחוריה. אנחנו עם ברטה אמר פתאום יוסי, אנחנו לא זזים מפה עד שהם לא הולכים. עכשיו התאספו כבר יותר מבוגרים סביבנו.
תראו, זאת ברטה שם שמה לב גברת בנדר, מה היא השתגעה? מה היא חושבת שהיא עושה. התחילו ויכוחים בין המבוגרים, חלק תומכים בנו וחלק מגנים. יוסי היה סמוק כולו, אמא שלו הייתה מובילת מתנגדי ההתנגדות שלנו. דחפתי אותו בברך, לא תסתבך שאלתי. אל תדאג ענה לי, לא ממש משנה לי מה היא חושבת. נראה מאוד נחוש, יוסי, לא דבר רגיל עבורו.
השוטר הגיע יחד עם הסנדוויצ'ים והשתייה שרון ומירה ארגנו לשעה 11:00 בדיוק. ההורים התאספו סביב השוטר והחליפה והצעקות הרקיעו למרומי הענפים הגבוהים של העץ. עשינו מה זה בלגן אמר רון בסיפוק, מחלק את הסנדוויצ'ים. הושיט אחד לברטה, הביטה בו וחייכה אבל לא לקחה את הסנדוויץ'. בטח היא לא אוהבת נקניק על הבוקר אמרה מירה והציעה לה כוס מיץ פטל. את הכוס לקחה ושתתה לאט, לאט. הושיטה את הכוס חזרה וחייכה גם למירה.
השוטר ניגש אלינו, עמד מול ברטה והודיע לנו שהגיע להסכם עם ההורים שהעץ לא ייכרת לגמרי, רק יקצרו אותו קצת כדי שלא יהיה מסוכן אמר לנו. הבטנו אחד בשני, לא מבינים אם ניצחנו או לא. אמי ניגשה אלי, איציק, זה הסכם טוב, אתם יכולים לקום. אנחנו לא קמים עד שברטה קמה אמרתי לה. ברטה הביטה בנו, לא ממש מבינה מה קורה.
אמי חייכה אליה ודיברה איתה באידיש. פתאום השפה נראתה לי כל כך עדינה ויפה. אמא שלי דיברה איתה בעדינות מסבירה לה את ההסכם. ברטה הנידה בראשה, נראתה מעט כועסת. אמא שלי לא ויתרה, המשיכה להסביר לה.
שתקו, ברטה ישבה מהורהרת. אמא שלי הושיטה לה יד, הבטנו איך ברטה מושיטה יד חזרה. כשהיא קמה, נשמע קול אנחה, מאיתנו או מהעץ, לא ממש יכולתי להבחין. התרוממנו אחריה מריעים, מחבקים אחד את השני, ניצחנו, העץ שלנו ניצל.
אמא שלי חיבקה את ברטה וכולנו, הילדים התגודדנו סביבה. הרגשנו פתאום שהיא חלק מאיתנו. עיניה ברקו, שפתיה חייכו והיא נראתה יפה כמו מלכה, כמעט.
היום ההוא שינה את השכונה שלנו. האקליפטוס הזקן, קוצר עד לקומה השנייה. הוא הפסיק לצמוח לגובה והחל מתנהג כמו שיח, מגדל ענפיו לרוחב, יוצר סוכך צפוף ונפלא שנתן צל בקיץ ומגן מהגשם בחורף.
ברטה נהייתה חביבת השכונה, בעיקר עלינו, הילדים. בבוקר לפני שהיינו הולכים לבית הספר היינו עוברים ליד העץ, מעבירים ליטוף, מחליפים חוויות וממשיכים לבית הספר. ברטה החלה מקדימה את סיבוב ההשקיה שלנו, להיות איתנו בבוקר. אהבנו להיפגש ליד העץ, בצהריים הוא היה המקום הכי קריר בשכונה. מירה הייתה זו שמשכה את ברטה אלינו, החוצה, לשבת איתנו על שמיכה שהיא הוציאה. לימדנו אותה מילים בעברית והיא לימדה אותנו אידיש . אמי התמוגגה מהמילים שלמדתי.
כשהייתי בן 15, ברטה הלכה לעולמה. להלוויה שלה התעקשנו להגיע, כל הילדים. אנ