אקו ונרקיס סיפור מהמיתולוגיה היוונית
"אֶקוֹ הייתה נימפה יפהפייה, חובבת חורשות וגבעות, ועיקר עיסוקה היה שעשועי יער. היא הייתה אהובה על דיאנה ואחת מבנות לווייתה בצאתה לציד. אך הייתה לאקו חולשה אחת: היא אהבה לדבר, ובין אם בשיחת רעים או בוויכוח, התעקשה לקיים בידה את זכות המילה האחרונה. יום אחד, כשיוּנוֹ
עקבה אחר בעלה זאוס, אשר לבה אמר לה שהוא מבלה בנעימים עם הנימפות, הצליחה אקו בשטף לשונה לעכב את האֵלָה בדרכה ולהניח לנימפות שהות להימלט. כשהתגלה הדבר ליונו, היא חרצה את משפטה של אקו באלה המילים: "מעתה ואילך, לשון זו, שבה היתלת בי, לא תשמש אותך אלא למטרה החביבה עלייך כל כך - להשיב תשובה. אמנם תקיימי בידך את זכות המילה האחרונה, אך לפתוח בדיבור לא תהיי מסוגלת לעולם".
יום אחד ראתה נימפה זו את נרקיס, העלם יפה התואר, בעת שיצא לצוד בהרים. היא התאהבה בו ושמרה את צעדיו. מה נכספה לצודד את לבו במתק לשון ולגלגל עמו שיחה! אלא שהדבר נבצר ממנה. על כן חיכתה בקוצר רוח, תשובתה מזומנת עמה, שידבר הוא תחילה. יום אחד, בעת שהעלם נפרד מיתר החבורה והרים קולו בצעקה: "מי כאן?" ענתה אקו: "כאן." נרקיס הביט סביבו, וכשלא ראה איש קרא ואמר: "בואי;" ואקו ענתה: "בואי." נרקיס קרא שוב: "למה את מתחמקת ממני?" ואקו החזירה לו באותה לשון עצמה. "הבה ונתראה," אמר העלם. והנערה ענתה לו בכל לב ובאלה המילים וחשה אליו, נכונה ליפול על צווארו. הצעיר נרתע בצעקה: "הסתלקי! אמוּת ובלבד שלא אתמסר לך!" "אתמסר לך," אמרה לו; אך ללא הועיל. הוא הלך ממנה, והיא פנתה משם להסתיר את עלבונה בנבכי היער. מאז ואלך חייתה במערות ובין צוקים. אבריה קמלו מיגון, בשרה צמק, עצמותיה היו לסלעים, ולבד מקולה לא נותר ממנה דבר. ובקולה זה היא עדיין מוכנה ומזומנה להיענות לכל דורש ולהנציח את תביעתה הישנה - לקיים בידה את זכות המילה האחרונה.
אולם בכך לא מיצה נרקיס את אכזריותו; גם ליתר הנימפות הוא פנה עורף כפי שנהג באקו האומללה. עלמה אחת, שקיוותה לשווא לכבוש את ליבו, שטחה תפילה, כי יום יבוא והוא ילמד על בשרו מהי אהבה המושבת ריקם. אלת הנקמה שמעה ונעתרה לתפילתה.
הייתה ברֵכה אחת, מימיה צלולים ועינם כעין הכסף. הרועים לא נהגו אליה את עדריהם, עִזֵי ההר וחיות היער לא רבצו על גדותיה ושלכת עלים וענפים לא השחיתה את חלקת פניה. העשב צמח סביבה רענן, והסלעים סוככו עליה מן השמש. לכאן הזדמן העלם יום בהיר אחד, עייף, מן הציד, משולהב וצמא. הוא גחן לשתות וראה את צלמו במים; הוא הביט משתאה בעיניים הבורקות הללו, במחלפות השֵׂער, המסתלסלות כתלתלי בכחוס או אפולו, בלחיים המתעגלות, בצוואר השנהב, בשפתיים הפשוקות בסגולת החוסן והבריאות, הקורנת מן הדמות כולה. הוא הושיט את שפתיו לקטוף נשיקה; הוא פשט זרועותיו מטה לחבק את מושא אהבתו. אך מן המגע חמק זה ונעלם על מנת לשוב כעבור רגע ולחדש את המקסם. נרקיס לא היה מסוגל למוש מן המקום. כל מחשבת אוכל או מנוחה הייתה רחוקה מדעתו בעת שהשתהה על שפת הברכה, מתבונן בעצמו. דמעותיו זלגו המימה והרעידו את צלם בבואתו. כשראה אותו מתרחק הזדעק: "אנא, הישאר! אם נאסר עלי לגעת בך, לפחות הנח לי להביט בך." במילים אלה, היוצאות מן הלב הוסיף וליבה את השלהבת שאכלה בו. לאט-לאט נמוגו סומק לחייו, חוסנו ויופיו, אשר כה הקסימו לפנים את הנימפה אקו. אבל אקו לא משה מצדו, וכשזעק "אויה! אויה!" ענתה אחריו כהד. הוא כלה באהבתו, עד שמת, ובעת מסעו האחרון בנהר סטיקס השתופף צלו מעל דופן הסירה והעיף מבט אחרון בבבואתו שבמים. הנימפות קוננו עליו, במיוחד נימפות המים; הן טפחו על ליבן, וכמוהן עשתה גם אקו. הן ערמו עצים למדורה וביקשו לשרוף את גופתו, אלא שחיפשו ולא מצאוה. במקומה צמח פרח, שתוכו ארגמן ועלי כותרתו לבנים, הוא הנרקיס הנושא את שמו ומנציח את זכרו."
תרגמה: ליאורה הרציג
בתוך: מגוון, מקראה לספרות לכיתה ט' בבית הספר הכללי, משרד החינוך והתרבות,
המינהל הפדגוגי, האגף לתכניות לימודים, תשנ"ד, עמ' 267 - 268.
