מה ראה נתן יונתן כשטייל על החוף
מה ראה נתן יונתן כשטייל על החוף, ואיזה אסון נפל עליו אחרי 30 שנה
המשוררר חיבר את "חופים" בעקבות טיול באזור השפך של נחל חדרה. הוא הביט בים וראה בדמיון געגועים ונטישה. כעבור שנים כתב על תחושות קשות ממקום אחר לגמרי
גבר צעיר, גבה קומה ועטור תלתלים, מטייל לתומו על שפת הים, באזור השפך של נחל חדרה. השנה – 1943. הוא בן 20, כמעט יליד הארץ: בהיותו פעוט בן שנתיים הגיע עם הוריו מאוקראינה. הוא קשור מאוד אל נופיה של ארץ ישראל, שאותם הוא מרבה לתאר בשירים שיכתוב לאורך חייו. הנה, למשל, שורות מהשיר "פתיחה אפשרית לאפילוג", ובו תיעוד של מבצר אנטיפטרוס, שבסמוך לו גדל בילדותו: "חַיַּי עָבְרוּ בֵּין הֲרִיסוֹת מִבְצָר עַתִּיק עַל מֵי הָעַיִן/ לִשְׂדוֹת קוֹצִים וּבָרָקִיעַ הֵאִיר כּוֹכָב אֶחָד בָּהִיר/ שֶׁקָּרָאתִי לוֹ בְּשֵׁם". או בשיר אחר, "שיר ארץ": "כָּל אָבִיב שָׁבִים לָהּ סַבְיוֹנֶיהָ/ לְכַסּוֹת אֶת כָּל קִמְטֵי-פָּנֶיהָ". או מילות אחד משיריו הידועים ביותר, "הרדופים", שבו תיאר את השיחים כפופי הצמרת, את שריקת העדרים, את המים המפרקים סלעים ואת התאנה החונטת פגיה.
נתן יונתן החל לפרסם כבר כשהיה בן 16. במהלך טיולו על חוף הים ליד חדרה עדיין לא ידע מה צופן לו העתיד, ובוודאי לא העלה על דעתו איזו קריירה עתירת הישגים בתחום הספרות צפויה לו. הוא כתב 30 ספרי שירה, פעל כעורך ראשי בהוצאת ספריית פועלים, היה חבר מליאת רשות השידור ויו"ר אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל ונשיאה. שיריו תורגמו לשפות רבות והוא זכה בשלל פרסים ספרותיים, בהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס נוצת הזהב של אקו"ם על מפעל חיים, פרס אוניברסיטת בר אילן, פרס ביאליק, פרס למדן, פרס זאב, פרס פיכמן, פרס ברנר, פרס אלתרמן ועוד.
כשטייל על חוף הים, גם לא ידע מן הסתם כי יכתוב שיר שיהפוך לנכס צאן ברזל בזמר העברי אחרי שנחום היימן ילחין אותו. המלחין והמשורר שיתפו פעולה; יונתן ניאות לערוך בשיר כמה שינויים קלים כדי שיתאים ללחן, ומאז שהושמע "חופים" לראשונה, בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת, היה לשיר מצליח ואהוב:
חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים לְנַחַל.
רָאִיתִי פַּעַם חוֹף שֶׁנַּחַל עֲזָבוֹ
עִם לֵב שָׁבוּר שֶׁל חוֹל וַאֶבֶן.
וְהָאָדָם, וְהָאָדָם
הוּא לִפְעָמִים גַּם כֵּן יָכֹל לְהִשָּׁאֵר
נָטוּשׁ וּבְלִי כֹּחוֹת
מַמָּשׁ כְּמוֹ חוֹף.
גַּם הַצְּדָפִים
כְּמוֹ חוֹפִים, כְּמוֹ הָרוּחַ
גַּם הַצְּדָפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים
לַבַּיִת שֶׁתָּמִיד אָהַבְנוּ
אֲשֶׁר הָיָה וְרַק הַיָּם
שָׁר לְבַדּוֹ שָׁם אֶת שִׁירָיו
כָּךְ בֵּין צִדְפֵי לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם
שָׁרִים לוֹ נְעוּרָיו.
במהלך הטיול שם לב יונתן שהנחל שלידו הוא פוסע אינו מצליח להגיע ממש עד לים: דרכו נחסמת. המים עשו את דרכם הארוכה במורד ההר, עד שנבלמו ונבלעו, ממש ברגע האחרון, והם אינם מגיעים עד קו החוף. הוא מזדהה עם תוגתו של החוף, עם ליבו השבור, העשוי מחול ואבן, מתחושתו שננטש, כי הנחל אינו פוקד אותו. כמו החוף, גם הרוח מתגעגעת, והצדפים שהדובר רואה על החוף מצטיירים בעיניו כגעגועים לא רק של החוף, אלא של האדם המביט בהם ונזכר בבית שאהב, אך נאלץ לעזוב. גם האדם, כמו החוף, חש נטוש ומותש, ורק הים ומלואו ממשיך לשיר את שירת גליו.
כשכתב יונתן בן ה-20 את השיר על כאב וגעגוע בלי תכלית, הוא לא יכול היה להעלות על דעתו איזה שבר נורא צופן לו עתידו: בנו הבכור, ליאור, נהרג במלחמת יום כיפור. ליאור היה ילד שכמו אביו אהב מאוד לטייל בין הנופים של ארץ ישראל. אחרי מותו הִרבה האב השכול לכתוב עליו, ישירות ובעקיפין. כתב על הצורך "לָגַעַת/ בִּקְצֵה הַשַּׁרְווּל הָרֵיק/ בַּשָּׁעוֹן שֶׁחָדַל לְתַקְתֵּק/ בְּאַרְבַּע וְעֶשֶׂר דַּקּוֹת/ וְתָמִיד, מְדֻיָּק וְאִלֵּם/ יִשָּׁאֵר לְחַכּוֹת"; על האב השכול דוד, שגם הוא כמו המשורר איבד את בנו: "עֵץ בַּיַּעַר, זֶה מָה שֶׁנִּשְׁאַר מִכָּל אַבְשָׁלוֹם/ וּבִכְיוֹ שֶׁל הָאָב, הַמְּאַהֵב הַזָּקֵן, אִישׁ הַמִּלְחָמוֹת"; על עצמו, כיצד הוא "מְכַוֵּן אֶת הַלֵּב לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ רְאִיתִיהוּ עוֹזֵב בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה"; ועל ארצו, ישראל: "אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת".
אולי מוטב לנו להניח את הצעיר יפה התואר על קו החוף שליד חדרה, לראות אותו בעיני רוחנו פוסע לתומו על שפת הים, חושב על בדידותו של החוף ועל צערו הנטוש, ולא יודע עדיין מאומה על הצער שיחוש כשבנו הבכור, ליאור יונתן, יישאר לעד בן 21.
http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4907332,00.html
https://www.youtube.com/watch?v=LacSJOqvCyM
מה ראה נתן יונתן כשטייל על החוף, ואיזה אסון נפל עליו אחרי 30 שנה
המשוררר חיבר את "חופים" בעקבות טיול באזור השפך של נחל חדרה. הוא הביט בים וראה בדמיון געגועים ונטישה. כעבור שנים כתב על תחושות קשות ממקום אחר לגמרי
גבר צעיר, גבה קומה ועטור תלתלים, מטייל לתומו על שפת הים, באזור השפך של נחל חדרה. השנה – 1943. הוא בן 20, כמעט יליד הארץ: בהיותו פעוט בן שנתיים הגיע עם הוריו מאוקראינה. הוא קשור מאוד אל נופיה של ארץ ישראל, שאותם הוא מרבה לתאר בשירים שיכתוב לאורך חייו. הנה, למשל, שורות מהשיר "פתיחה אפשרית לאפילוג", ובו תיעוד של מבצר אנטיפטרוס, שבסמוך לו גדל בילדותו: "חַיַּי עָבְרוּ בֵּין הֲרִיסוֹת מִבְצָר עַתִּיק עַל מֵי הָעַיִן/ לִשְׂדוֹת קוֹצִים וּבָרָקִיעַ הֵאִיר כּוֹכָב אֶחָד בָּהִיר/ שֶׁקָּרָאתִי לוֹ בְּשֵׁם". או בשיר אחר, "שיר ארץ": "כָּל אָבִיב שָׁבִים לָהּ סַבְיוֹנֶיהָ/ לְכַסּוֹת אֶת כָּל קִמְטֵי-פָּנֶיהָ". או מילות אחד משיריו הידועים ביותר, "הרדופים", שבו תיאר את השיחים כפופי הצמרת, את שריקת העדרים, את המים המפרקים סלעים ואת התאנה החונטת פגיה.
נתן יונתן החל לפרסם כבר כשהיה בן 16. במהלך טיולו על חוף הים ליד חדרה עדיין לא ידע מה צופן לו העתיד, ובוודאי לא העלה על דעתו איזו קריירה עתירת הישגים בתחום הספרות צפויה לו. הוא כתב 30 ספרי שירה, פעל כעורך ראשי בהוצאת ספריית פועלים, היה חבר מליאת רשות השידור ויו"ר אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל ונשיאה. שיריו תורגמו לשפות רבות והוא זכה בשלל פרסים ספרותיים, בהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס נוצת הזהב של אקו"ם על מפעל חיים, פרס אוניברסיטת בר אילן, פרס ביאליק, פרס למדן, פרס זאב, פרס פיכמן, פרס ברנר, פרס אלתרמן ועוד.
כשטייל על חוף הים, גם לא ידע מן הסתם כי יכתוב שיר שיהפוך לנכס צאן ברזל בזמר העברי אחרי שנחום היימן ילחין אותו. המלחין והמשורר שיתפו פעולה; יונתן ניאות לערוך בשיר כמה שינויים קלים כדי שיתאים ללחן, ומאז שהושמע "חופים" לראשונה, בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת, היה לשיר מצליח ואהוב:
חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים לְנַחַל.
רָאִיתִי פַּעַם חוֹף שֶׁנַּחַל עֲזָבוֹ
עִם לֵב שָׁבוּר שֶׁל חוֹל וַאֶבֶן.
וְהָאָדָם, וְהָאָדָם
הוּא לִפְעָמִים גַּם כֵּן יָכֹל לְהִשָּׁאֵר
נָטוּשׁ וּבְלִי כֹּחוֹת
מַמָּשׁ כְּמוֹ חוֹף.
גַּם הַצְּדָפִים
כְּמוֹ חוֹפִים, כְּמוֹ הָרוּחַ
גַּם הַצְּדָפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים
לַבַּיִת שֶׁתָּמִיד אָהַבְנוּ
אֲשֶׁר הָיָה וְרַק הַיָּם
שָׁר לְבַדּוֹ שָׁם אֶת שִׁירָיו
כָּךְ בֵּין צִדְפֵי לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם
שָׁרִים לוֹ נְעוּרָיו.
במהלך הטיול שם לב יונתן שהנחל שלידו הוא פוסע אינו מצליח להגיע ממש עד לים: דרכו נחסמת. המים עשו את דרכם הארוכה במורד ההר, עד שנבלמו ונבלעו, ממש ברגע האחרון, והם אינם מגיעים עד קו החוף. הוא מזדהה עם תוגתו של החוף, עם ליבו השבור, העשוי מחול ואבן, מתחושתו שננטש, כי הנחל אינו פוקד אותו. כמו החוף, גם הרוח מתגעגעת, והצדפים שהדובר רואה על החוף מצטיירים בעיניו כגעגועים לא רק של החוף, אלא של האדם המביט בהם ונזכר בבית שאהב, אך נאלץ לעזוב. גם האדם, כמו החוף, חש נטוש ומותש, ורק הים ומלואו ממשיך לשיר את שירת גליו.
כשכתב יונתן בן ה-20 את השיר על כאב וגעגוע בלי תכלית, הוא לא יכול היה להעלות על דעתו איזה שבר נורא צופן לו עתידו: בנו הבכור, ליאור, נהרג במלחמת יום כיפור. ליאור היה ילד שכמו אביו אהב מאוד לטייל בין הנופים של ארץ ישראל. אחרי מותו הִרבה האב השכול לכתוב עליו, ישירות ובעקיפין. כתב על הצורך "לָגַעַת/ בִּקְצֵה הַשַּׁרְווּל הָרֵיק/ בַּשָּׁעוֹן שֶׁחָדַל לְתַקְתֵּק/ בְּאַרְבַּע וְעֶשֶׂר דַּקּוֹת/ וְתָמִיד, מְדֻיָּק וְאִלֵּם/ יִשָּׁאֵר לְחַכּוֹת"; על האב השכול דוד, שגם הוא כמו המשורר איבד את בנו: "עֵץ בַּיַּעַר, זֶה מָה שֶׁנִּשְׁאַר מִכָּל אַבְשָׁלוֹם/ וּבִכְיוֹ שֶׁל הָאָב, הַמְּאַהֵב הַזָּקֵן, אִישׁ הַמִּלְחָמוֹת"; על עצמו, כיצד הוא "מְכַוֵּן אֶת הַלֵּב לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ רְאִיתִיהוּ עוֹזֵב בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה"; ועל ארצו, ישראל: "אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת".
אולי מוטב לנו להניח את הצעיר יפה התואר על קו החוף שליד חדרה, לראות אותו בעיני רוחנו פוסע לתומו על שפת הים, חושב על בדידותו של החוף ועל צערו הנטוש, ולא יודע עדיין מאומה על הצער שיחוש כשבנו הבכור, ליאור יונתן, יישאר לעד בן 21.
http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4907332,00.html
https://www.youtube.com/watch?v=LacSJOqvCyM