אגדה על החצב
 
 
בימים הקדומים ההם היה החצב פרח בודד ועצוב. איש לא אהבו, פרחים לא הפריח ועליו הירוקים מלאים היו מיץ מר כלענה. הילדים לא קרבו אליו לקטפו, העיזים והכבשים שרעו בשדה, התרחקו ממנו, אפילו שיירות הגמלים שחזרו מן המדבר מאסו בו.
לשם מה נברא צמח זה? – אמרו זה לזה – הוא צומח לו ואינו מביא כל תועלת! ! שמע החצב את דבריהם והתעצב אל ליבו, הרכין את עליו הבשרניים ודמעות מרות זלגו מעיניו.
פעם אחת עבר על פני השדה שר הפרחים, ראה השר את החצב בוכה, קרב אליו ושאלו:
למה אתה בוכה, חצב וכי פגעו בך לרעה? האם חסר לך משהו?
תלוש אותי מן האדמה והשלך אותי! קרא החצב בייאוש, מה הטעם שאמשיך לצמוח , אין בי כל תועלת, כולם מואסים בי, גם האדם וגם החיות. מדוע, מדוע יצרת אותי בלי פרחים? מדוע עלי מרים כלענה? מדוע הם צורבים את ידי הילדים? מדוע? מדוע?
ריחם שר הפרחים על החצב העלוב והמיואש, נרכן אליו ולחש:
אל נא תתעצב, חצב! לא לשווא שתלתי אותך באדמה. יום יבוא וכל אלו שעכשיו לא רוצים אותך יאהבו אותך וגם פרחים יהיו לך הכל במועד. כי לכל צמח ולכל פרח תפקיד משלו. רק חכה בסבלנות!