דינה לא התאפקתי. כרגיל מקסים.....
מֵעֵבֶר לַכְּבִיש / דינה וולוך
בדרך לבית הספר ראיתי איש,
והוא הביט רק אֵלַי מֵעֵבֶר לכביש.
הוא נראָה קצת מסכן וקצת עצוב,
ואז, כשהסתכלתי בו שוּב
ראיתי שיש לו שפם אפרפר,
ומתחת לשפם זקן קצר,
ועוד יותר מתחת הוא לבש אפודה
בצבע של שלולית, שלא נדע...
הרגשתי שהוא מביט בי ולא בילד אחר.
הוא לא חייך ולא דיבר,
רק הביט והביט,
וידעתי שאני צריך להחליט,
להחליט לגמרי בעצמי דברים
בלי לשאול את המבוגרים.
למחרת הוא שוב היה ממול,
ואז משכתי לאימא בשרוול:
"האיש ההוא שנראה קצת סמרטוטי,
בטח אין לו ילד או ילדה כמו שיש לָךְ אותי.
בואי נלך ונדבר איתו קצת
שלא יחשוב שלאף אחד לא איכפת."
אימא שלי נעצרה באמצע המדרכה
ואמרה: "חמוד שלי, אני אוהבת אותךָ.
אתה פשוט ילד נ-ה-דר!"
לא הבנתי שום דבר.
אימא ואבא שלי הם לפעמים מוזרים.
בעצם, אולי גם יתר ההורים.
מה בכלל רציתי? רק לדבר עם האיש,
שלא יהיה כל כך בודד מעבר לכביש.
מֵעֵבֶר לַכְּבִיש / דינה וולוך
בדרך לבית הספר ראיתי איש,
והוא הביט רק אֵלַי מֵעֵבֶר לכביש.
הוא נראָה קצת מסכן וקצת עצוב,
ואז, כשהסתכלתי בו שוּב
ראיתי שיש לו שפם אפרפר,
ומתחת לשפם זקן קצר,
ועוד יותר מתחת הוא לבש אפודה
בצבע של שלולית, שלא נדע...
הרגשתי שהוא מביט בי ולא בילד אחר.
הוא לא חייך ולא דיבר,
רק הביט והביט,
וידעתי שאני צריך להחליט,
להחליט לגמרי בעצמי דברים
בלי לשאול את המבוגרים.
למחרת הוא שוב היה ממול,
ואז משכתי לאימא בשרוול:
"האיש ההוא שנראה קצת סמרטוטי,
בטח אין לו ילד או ילדה כמו שיש לָךְ אותי.
בואי נלך ונדבר איתו קצת
שלא יחשוב שלאף אחד לא איכפת."
אימא שלי נעצרה באמצע המדרכה
ואמרה: "חמוד שלי, אני אוהבת אותךָ.
אתה פשוט ילד נ-ה-דר!"
לא הבנתי שום דבר.
אימא ואבא שלי הם לפעמים מוזרים.
בעצם, אולי גם יתר ההורים.
מה בכלל רציתי? רק לדבר עם האיש,
שלא יהיה כל כך בודד מעבר לכביש.
