ממתקים בסיפורי ילדים-סוכריות

ממתקים בסיפורי ילדים-סוכריות

סוכריות
חלמתי שאני שוחה בים מסוכר בסוכר לבן וחום
גשרים מקרמל חוצים את הים מחוף לחוף
והסכרים עשויים מסוכריות טופי שיהיו במעבר נמתחים
חלמתי שאני צוללת עם דולפינים מפרלינים
מסביבי המוני דגיגים מסוכריות גומי
ובנות ים מלוות אותי,שערותיהן כשערות סבתא לבנות חלקות ומתוקות
ואנחנו יחד צוללות למעמקים שם צללנו למערבולת שוקולד
חלב לבן ומריר מתערבלים ומתערבבים אלה באלה
באה המוקה נמהלת בהם ואז הצטרף הקקאו ואמר גם אני פה
ושם בקרקעית הים מתחת למערבולת בין הררי אגוזים מכל הסוגים,
יושב מלך הסוכריות והממתקים על כיסא מלכות מאגוזי קוקוס גדולים
ומצידיו שומרים אגוזי המלך ואגוזי פיקן.
שערות המלך ממרמלדה ולגופו גלימה משוקולדה
התקרבתי אליו כולי מסוחררת מהמערבולת המתוקה
עמדתי מולו והושטתי יד לראשו לקחת מרמלדה
אחז לי את היד והרגשתי שאני הופכת לעוגת שוקולד
כשעלי מפוזרות סוכריות צבעוניות
בטעם מנטה ,מסטיק חמוצות ומתוקות
רציתי לצעוק, אני לא עוגה- אך התעוררתי,
מצאתי עצמי במיטה ולידי פרוסת עוגה משוקולד ומרמלדה
ומעליה סוכריות מתוקות- מי שם ולמה?
 

יעלקר

Well-known member
מנהל
הילד המתוק של השכונה

"כמה סוכריות אספת?" שאל דני את אבי בסוף התפילה. בשבת עלה שאול לתורה לרגל הגיעו למצוות. האחיות שלו ואמו זרקו מעזרת נשים המון סוכריות לכוון הבימה לאות שמחה. זהו יומם של הילדים. הם רצים לכוון הנחיתה של הסוכריות כמו דבורים לפרחים, עטים עליהם וממלאים בידיהם חופנים רבים של סוכריות. הם יוצאים מאירוע זה בשלל רב. יש לפעמים ששקית הטלית של אביהם כבר לא מספיקה להכיל את כל אשר אספו, ומראש מצטיידים הם בשקית נוספת…
"אספתי…לא כמוך, אבל זה מספיק לי לחודשיים הקרובים."
תראה לי כמה אספת…ממש מעט. אתה רואה את השקית הזאת? זאת השקית השניה שלי" התפאר דני.
"טוב, תהנה עם זה. אני לא רוצה יותר ממה שאספתי. זה מספיק לי"
כשחזרו כולם הביתה מבית הכנסת פתח אבי את השקית וחילק לאחיותיו הצעירות שלא היו בעליה לתורה הבוקר, ושיתף אותן בשללו. במשפחתו של אבי אוהבים ממתקים, אבל הרבה פחות מאחרים. הם מקפידים מאד מגיל צעיר למעט בכל דבר מתוק, מאכל או משקה. כשצמאים- שותים מים. בשולחן שבת הם מגישים שתיה במתיקות מעודנת, לכבוד שבת.
"אמא, מתי החוג היום?" שאל אבי על חוג "שעת סיפור" המתקיים בשבת אחר הצהריים.
"הסיפור שלנו היום הוא על תקופת ה'צנע' שהיתה בשנותיה הראשונות של המדינה", פתח יוסי אביו של דני, את סיפור השבוע. "בתקופה זו היתה מסיבת יום הולדת לאחד מילדי שכונת 'התקוה', ולא היה להורים במה לכבד את ילדי השכונה שבאו לחגוג עם ילדם את המסיבה. האמא נאלצה להסתפק בעוגה אחת שהכינה לכבוד האירוע, קישטה אותה יפה ובתום המסיבה חילקה פרוסה אחת לכל משתתף".
יוסי המשיך את הסיפור ובסוף שאל את הילדים:
"מה אתם אומרים, ילדים, על המסיבה? האם הייתם מסתפקים היום בעוגת יום הולדת במסיבה שלכם?"
היו כמה תשובות. המיוחדות שבהן הן אלה:
"הייתי מרגיש עצוב קצת, אילו היתה זו השמחה שלי"
"יוסי, אני חושב שצריך לומר 'כל הכבוד' לילד שלא התלונן על הכיבוד הדל שהיה שם"
"אני חושב שכדאי לנו להתחיל לחשוב על המסיבות שלנו, אולי נוותר על חלק מהממתקים ששופעים בשולחן האירוח"
"אני בכלל לא מבין על מה אתם מדברים" הגיב אבי "אצלנו בבית, בכל המסיבות מגישים רק עוגת יום הולדת מקושטת יפה ושתיה במתיקות מעודנת"
"מה, אתם לא מחלקים שקית לכל ילד בסוף המסיבה?!" התפלא דני וחברים נוספים
יוסי הרגיש שעומד להתחיל וויכוח בין שתי קבוצות, כשבעמדתו של אבי תומכים רק שלושה ילדים…הוא החליט להפסיק את הוויכוח וסיכם את המשאל הקצר:
"תודה לכל הילדים שהשיבו לשאלתי. לא התכוונתי לקיים דיון בנושא מסיבות בימינו. אנחנו רוצים רק להתיחס למסיבת יום ההולדת שבסיפור. צודקים אותם ילדים שהביעו הערכה לילד ולחבריו שידעו לשמוח גם עם עוגת יום הולדת בלבד. השמחה היא על זה שילד זוכה לגדול בשנה והכיבוד הוא הפחות חשוב באירוע כזה. כעת אומר גם אני תשובה לשאלה שהצגתי בפניכם. אני חושב שצריך להעריך מאד גם את ההורים של אותו ילד שקיימו מסיבת יום הולדת בתקופת ה'צנע', כשמוצרי מזון לא היו בשפע כמו בימינו, ובכל זאת התאמצו לשמח את ילדם ולא ויתרו לעצמם".
"אבא, אני שומע מדי פעם את אבי וחושב שבעצם הוא צודק. נראה לי שגם אני אתחיל להפחית מהממתקים שאני אוכל…" הפתיע דני יום אחד את אביו יוסי.
"וואו. כל הכבוד לך דני. אתה משמח אותי. מקווה שתעמוד בזה. אבל עצם ההחלטה היא כבר טובה. גם אם מדי פעם יתחשק לך לגשת לשקית הסוכריות משבת ה'בר מצוה', אל תרגיש אכזבה מכך"
"תודה לך אבא על העידוד. אתה יודע, אבא, אני חושב עכשיו שאם היתה תחרות בשכונה תחת הכותרת 'הילד המתוק של השכונה' אבי היה זוכה בתואר הזה…"
"אתה צודק, דני חמודי, הוא כנראה לא צריך ממתקים כי הוא עצמו מתוק כל כך…"
&nbsp
&nbsp
http://www.midatova.co.il/נשא-סיפור-ילד-מתוק

 

יעלקר

Well-known member
מנהל
סיפורים ללא מנגינה | סוכריות

&nbsp
סוכריות קופצות להן באוויר
נוחתות ברכות על סלסילה מקושטת.
לך נותר רק לבחור
את הסוכרייה שאת הכי אוהבת.
&nbsp
מיליוני סוכריות מותאמות לכל יום,
לפי הטעם, תבחרי מה לקחת.
בין המתוק לחמוץ יש המון טעמים,
רק לבחור מצב בו תהיי מוצלחת.
&nbsp
טעמים לפי מצב רוח,
טעמים מותאמים במיוחד,
טעמים שמחממים את הלב
כדי שאף פעם לא תהיי לבד.
&nbsp
תיהני מסלסילה ענקית,
שלא תגמר לעולם.
שהטעם יהיה תמיד מתוק,
ואל תשכחי לחלק קצת לכולם.
&nbsp
http://www.ebdavid.com/2010/11/blog-post.html
 

יעלקר

Well-known member
מנהל
סיפור מקסים .... יש סוכריות...

&nbsp
"מנהרת הזמן" מאת חנה אלג'ם
הוזמנתי להשתתף במסיבת יום הולדת שלוש של נכדתי, בגן הילדים.
היא פוסעת לידי, טופפת ברגליה הקטנות, מדלגת בשמחה על אבני המרצפת כשהיא מניחה את ידה הקטנה בידי. שמחת החיים שלה מבעבעת מתוכה. היא מדברת, שרה וצוחקת, ילדה קטנה שבפשטות מאושרת לחיות. אני מהדקת את אחיזתי ביד הקטנה ומשהו מתעורר ממעמקי הזיכרון.
יום ההולדת השלישי שלי. סבא שלי איש ענק, צועד לידי בצעדים ארוכים וגדולים. הוא מושיט את ידו, ומיד היד הקטנה שלי נעטפת אל תוך המנהרה החמה של אצבעותיו ונחה שם בבטחה.
כל יום אימא מביאה אותי מוקדם בבוקר לגן, לפני שהיא הולכת לעבודה. אבל היום סבא לוקח אותי. אני עצובה כי אני רוצה שאימא תיקח אותי. בבוקר כשהתלבשתי, היא הסבירה לי שהיא לא יכולה לאחר שוב לעבודה. בכיתי קצת, אולי זה ישנה את דעתה. אימא הסתכלה עלי במבט חד ואמרה, "לפני שבוע כשהיית חולה ולקחתי אותך לרופא, איחרתי. ואז כשלקחתי אותך לעשות בדיקת דם, גם איחרתי. אני לא יכולה לאחר שוב." אני לא מצליחה להסתכל בעיניים שלה כשהיא מדברת ככה, המבט שלה דוקר לי בעיניים.
"אבל את צריכה להיות שמחה היום, יש לך יום הולדת. למה את לא שמחה? הנה, תראי איזו חצאית חדשה סבתא סרגה לך, ואיזה נעליים חדשות ויפות יש לך. חומות, גבוהות וחזקות שאני קניתי לך. את צריכה להיות היום שמחה כי סבא ייקח אותך לגן, והילדים ישירו לך ויברכו אותך. ובטח יהיו ממתקים ועוגת שוקולד. את לא צריכה לבכות."
הסתכלתי למטה על הנעליים החדשות, קשורות בשרוכים חזקים עד למעלה. ובדיוק כאלה היו לי גם קודם, אבל אלה גדולות עלי, ולא נוח לצעוד בהן.
סבתא לוחשת משהו באוזן של סבא, הוא פונה אלי, "כדאי לך להפסיק לבכות. אני מכין לך הפתעה. בואי נלך לחנות, ואני אקנה לך מתנה."
אני מסתכלת מלמטה למעלה על הסבא הענק שלי, עם הקול הרועם, ולא מצליחה להגיע עם המבט שלי אל העיניים שלו. אני מושכת לו קצת במכנסיים והוא מתכופף אלי. עכשיו אני רואה את העיניים מעל האף הבשרני. יש לו עיניים שמבטיחות לקיים. אני מפסיקה לייבב ועוזרת לו להכניס את היד לשרוול המעיל, "כי קר נורא בחוץ".
סבא ואני צועדים בדרך אל הגן שלי ברחוב בלפור בתל אביב. הוא בצעדיו הענקיים ואני ממהרת אחריו עם הנעליים החדשות והגדולות בשתי מידות לפחות. כל צעד שלו זה אולי פי שלושה משלי.
אני כבר מכירה את הדרך, כי אני הולכת לגן הזה כבר יותר משנה. ופתאום עולה לי מחשבה בראש, "הרי אין ברחוב הזה שום חנות צעצועים. אז איפה סבא יקנה לי את המתנה שהבטיח?"
אני מסתכלת עליו, "סבא, איפה תקנה לי את המתנה שהבטחת?" קשה לי לראות את העיניים שלו, אבל הצעדים מתקצרים, ואני כבר לא צריכה לרוץ כדי ללכת איתו באותו קצב. הוא עוצר. "את יודעת, שכחתי שאין ברחוב המלך ג'ורג' בכלל חנויות צעצועים. אבל בסוף, לפני רחוב בעלי המלאכה, יש חנות לממתקים, ניכנס לשם ואני אקנה לך את הסוכריות שאת הכי אוהבת."
אכזבה גדולה מציפה אותי. נכון שאני אוהבת מאוד ממתקים, אבל הם לא במקום מתנה אמיתית. הם לא ההפתעה שהבטיח. אני מכינה את עצמי לבכי עמוק ומתמשך.
סבא מרים אותי על ידיו ונכנס איתי לבית קפה של גדולים, שמוכרים שם גם ממתקים. אף פעם לא הצלחתי לראות את כל הממתקים שהיו שם, כי הם מונחים על מדפים גבוה מעל לראשי. ועכשיו, בפעם הראשונה, אני רואה את מה שנמצא במדפים – מלמעלה. העולם מסתחרר ואני מתרגשת, ריח העוגות והעוגיות כל כך נעים וחזק. וכל הממתקים האחרים שיש מסביב ממש משמחים אותי.
סבא אומר: "תבחרי מה שאת רוצה. אבל רק אחד." אני מתפתלת בתוך זרועותיו, במאמץ לראות את כל מה שהחנות המופלאה הזו מציעה.
כל דבר שאבחר יגרום לי לוותר על משהו אחד אחר לפחות. קשה כל כך לבחור רק דבר אחד. לקחת עוגת שוקולד? אימא אמרה שבמסיבה תהיה עוגה כזו. סוכריות טופי? סוכריות צבעוניות? אולי סוכריות שוקולד בכל מיני צורות? פתאום אני רואה סלסילת קש עגולה וחמודה עם מכסה, מרופדת בבד תחרה לבן, ובתוכה המון סוכריות צבעוניות קטנטנות, עד למעלה. אני מצביעה ואומרת לסבא: "את זה. את זה אני רוצה." סבא מסתכל ובוחן את המחיר שעל הסלסילה, "זה קצת יקר. רק רגע, נשאל את המוכרת." הוא מוריד אותי לרצפה, ניגש אל המוכרת ומתלחש איתה. ואז חוזר ומחייך אלי. הוא אומר, "שנבקש לעטוף לך?" "לא. לא לעטוף. אני רוצה להחזיק בידית כמו ארנק של גברת."
אנחנו יוצאים מן החנות כשאני מחזיקה בידית הסלסילה, מרגישה מאוד גאה ובוגרת. סבא הולך לידי, מושיט יד ואומר: "תני לי יד שלא תפלי כשנחצה את הכביש." אני שוב מרגישה כמה לא נוח לצעוד בנעליים הגדולות, אבל זה חשוב כדי שיהיו טובות גם לשנה הבאה.
אני מדלגת מהכביש אל המדרכה, מנסה לחמוק משלולית מים, ופתאום הרגל שלי מחליקה ופוגעת בשפה. אני נופלת על הברכיים. הסלסילה נפתחת, ונהר של סוכריות בכל מיני צבעים זורם החוצה, ומכסה את פינת הכביש כמו שטיח צבעוני מעורב בבוץ.
אני מנסה להתאפק ולא לבכות. אבל הברך פצועה וכואבת, האצבעות שלי מאובנות ועדיין מחזיקות חזק בידית הסלסילה. אני מתחילה לבכות על הסוכריות שנשפכו, על הכאבים, על אימא שלא באה ליום ההולדת שלי.
סבא כועס עלי, הוא מושך אותי בידו, מרים אותי מהרצפה, ואז בודק את הברך הפצועה. לא יודע מה להגיד ושותק. הוא מתחיל לצעוד בצעדים גדולים לעבר הגן, ואני מדדה אחריו. ברחוב בעלי מלאכה כל הבניינים נמוכים וקרובים אחד לשני עם חנויות דהויות ועלובות. רחוב יוחנן הסנדלר מטפס בעלייה עד שהוא מצטלב עם רחוב בלפור. שם אנחנו עוברים על פני הכניסה לבית הספר, ואחריו יש בניין ענק ולבן של הגן שלי.
הפנים שלי נפוחות מהבכי, העיניים שלי אדומות והאף נוזל. אבל כשאנחנו נכנסים בשער הגדול הירוק אני מתחילה להתרגש לקראת היום הולדת.
כל הילדים כבר בגן. אני שומעת את הקולות שלהם אפילו שהדלתות סגורות כשאנחנו בדרך לכיתה שלי.
סבא לוחץ על הידית ופותח את הדלת כדי שאוכל להיכנס לפניו.
אני מציצה פנימה ורואה את הגננת פאני שאני מאוד אוהבת. מסביבה כל קבוצת הגן שלי. כשהיא רואה אותי היא מיד מחייכת חיוך גדול, קמה ומקבלת אותי בחיבוק.
"כבר התחלנו לדאוג לך. הכנו את הכול ליום ההולדת, ואת לא באת." היא רואה את עקבות הבכי שעל פני, ופונה לסבא. "מה קרה? למה היא עצובה?"
אני לא ממתינה לתשובתו, מרימה את הסלסילה המעוקמת והכמעט ריקה ואומרת, "תראי, תראי סבא קנה לי סוכריות.." יותר אני לא מצליחה להגיד כלום כי הבכי חונק לי את המילים.
הגננת מחבקת אותי חזק ולוחשת: "בואי איתי. בואי נכין אותך לחגיגה." היא עוטפת אותי בזרועותיה ואומרת לסבא: "אני אטפל בה, אל תדאג." סבא מסתובב ויוצא בלי להגיד מילה.
פאני מובילה אותי לחדר השירותים. בין האסלות והכיורים שתמיד יש שם ריח חזק של שתן. היא מנחמת אותי, שוטפת לי את הפנים ומביאה לי מהמחסן הסמוך לוח מוכסף בצורת לב מקרטון, ועליו המספר שלוש מצויר בצבע אדום בולט. כך מציינים בגן שלנו את הגיל של הילד שחוגג יום הולדת. היא שמה על החזה שלי את הלב הכסוף. קושרת את השרוכים מסביב לעורף ואומרת, "מזל טוב, חמודה שלי. שתהיה לך שנה נפלאה."
אני מסתכלת בפניה. פאני הוא גם השם של אימא שלי, אבל העיניים של זאת יותר רכות. הרבה יותר נעים לי להסתכל עליה. אנחנו יוצאות אל החדר המרכזי, שם כבר יושבים הילדים על ספסלים נמוכים בחצי עיגול. פאני לוקחת אותי ומושיבה אותי במרכז, כולם מתחילים לשיר שירי יום הולדת. אנחנו מתכבדים בממתקים, ואני עדיין עצובה בפנים, אפילו כשמגיע הצלם, אני לא מצליחה לחייך בשביל הצילום.
הנכדה שלי מדברת אלי, "סבתא, סבתא את לא שומעת? שאלתי אותך מה תקני לי מתנה?"
"יש משהו מיוחד שאת רוצה? אחרי המסיבה נלך ביחד לחנות הצעצועים ותבחרי."
"באמת סבתא? אני יכולה לבחור איזו מתנה שאני רוצה? ואת לא תגידי שזה יקר מדי?"
"כן, חמודה שלי. היום תוכלי לבחור כל מה שתרצי. אבל רק דבר אחד."
לאחר מסיבת יום ההולדת של נכדתי, אני בבית, מפשפשת באלבומים ישנים ומצהיבים, בתחתית ארון הספרים.
תמונות מרובעות קטנות, בשחור לבן. הנה, תמונה של ילדה וגננת. לילדה עיניים עצובות, עקבות דמעות על הלחיים, ולב גדול מקרטון כסוף על חזה. במרכז הלב – הספרה שלוש בצבע אדום כהה כדם.
&nbsp
https://korebasfarim.com/2015/11/23/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%A7%D7%A6%D7%A8-%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%96%D7%9E%D7%9F-%D7%9E%D7%
 

יעלקר

Well-known member
מנהל
עץ הסוכריות - קובץ שירים אביטל כהן / הוצאת אחיאסף

&nbsp
4 סיפורים מקסימים מאת סופרת שגדלה בין עציהאורן שבכרמל, על ילדים בעולם של הרבה עצים,פרחים, בעלי חיים ומעל הכל - דימיון. הסיפוריםקולחים ומיועדים לגיל 5 ומעלה. מצוייר בידיאיריס דה-בוטון
http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=112110
&nbsp

 

יעלקר

Well-known member
מנהל
סוכרייה על מקל נ. נוסוב

סוכרייה על מקל
נ. נוסוב
אמא יצאה לשוק אבל קודם אמרה למישה:
- אני יוצאת עכשיו ואתה, מישונקה תתנהג יפה.
אל תתרוצץ בדירה ואל תקלקל דברים. אם
תתהג יפה אתן לך סוכרייה על מקל כשאחזור.
אמא הלכה ומישה תחילה ישב בשקט, לא רץ
בדירה ולא נגע בכלום. אחר כך רק הזיז את
השולחן אל המזנון, עלה עליו ופתח את דלת
המזנון. הסתכל פנימה וחשב:
- לא אגע בשום דבר, רק אסתכל.
ובמזנון עמד כלי הסוכר. הוא לקח אותו והוריד
לשולחן.
חשב.
- רק אסתכל פנימה, לא אגע בדבר –
הוא הוריד את המכסה וראה שם דבר מה אדום.
אמר לעצמו –
- אהא. הנה סוכרייה על מקל –
כנראה זו שאמא הבטיחה לי.
הוא הכניס יד לכלי והוציא את הסוכרייה.
ובוודאי גם מתוקה.
אמר –
- היא גדולה –
הוא ליקק אותה וחשב:
- אלקק קצת ואחזיר אותה למקום.
התחיל ללקק. מלקק, מלקק ומדי פעם מביט כמה
עוד נשאר. וכל פעם נראה לא שעוד הרבה. בסוף
הסוכרייה על מקל נעשתה קטנה, קטנה כמו
גפרור. ואז מישה שם אותה חזרה לכלי הסוכר.
הוא עמד וליקק את שפתיו, הביט על הסוכרייה
וחשב:
- אוכל את הכל. ממילא אמא תיתן לי אותה. הרי
אני מתנהג יפה ולא עושה שום דבר רע.
הוא הוציא שוב את סוכרייה על מקל, שם בפה
ורצה להחזיר את כלי הסוכר למקום. לקח אותו אך
זה החליק מידיו ונפל על הרצפה. נשבר לשניים
והסוכר נשפך.
מישה נבהל:
- מה אמא תגיד עכשיו?
הוא לקח את שני החצאים של הכלי ושם זה לזה.
הם התאימו יפה והחזיקו ביחד. לא נראה כלל
שהכלי שבור. הוא החזיר פנימה את הסוכר, כיסה
במכסה ובזהירות שם חזרה למזנון.
אמא חזרה מהשוק ושואלת:
- איך התנהגת?
- יפה.
- אתה ילד נבון! תקבל את הסוכרייה על מקל
היא פתחה את דלת המזנון, לקחה את כלי
הסוכר... אוי!.. הכלי התפרק וסוכר נשפך על
הרצפה.
- מה קרה פה? מי שבר את הכלי?
- זה לא אני. הוא בעצמו..
- אהא... נשבר בעצמו! טוב, הבנתי. וסוכרייה על
מקל איפה היא?
אכלתי
- סוכרייה על מקל? סוכרייה על מקל?...
אותה. התנהגתי יפה אז אכלתי אותה. כך.
&nbsp
http://www.sefer-li.net/pop.pdf
 

חרצית10

New member
הבית מספר 15. מתוך ידידי מרחוב ארנון/לאה גולדברג.

רותי ויונה אהבו סוכריות. הם מצאו כסף וקנו סוכריות. רותי ויונה זרעו את הסוכריות כדי שיהיו להם הרבה סוכריות.
 

הזרה 111

New member
עשרה ממתקים טעימים/נעמי בן גור

"יאיר הביא לגן צנצנת ובה עשרה ממתקים, הניח אותה על מדף ויצא לשחק עם הילדים.
כשנכנס מן החצר נגד לצנצנת וראה שהיא ריקה..."

סיפור מתוק על ממתקים ועל איפוק, האם נצליח להתאפק כשמדובר בממתקים?

 
לבנות היקרות

על עולם עשיר של יצירה,רעיונות,ספרים,שירים, סיפורים,מאמרים קישורים שהעליתן בסוף השבוע, בכזאת עוצמה ואהבה , גאה בכן. בכולכן - מחבקת
 
למעלה