שדרנית הרדיו, גוני מרדור הלכה לעולמה בגיל 62,יהי זכרה ברוך!
'מעריב': http://www.maariv.co.il/culture/Article-540026
מלאך הקסם של דנה, מאת: גוני מרדור סביר:
דנה לא מצליחה להרדם במיטה שלה
וכל לילה עוברת למיטה של אבא ואמא,
אז אמא מספרת לה על מלאך הקסם..
מלאך הקסם של דנה ציירה נורית צרפתי זה סיפור על דנה, ילדה כמעט-גדולה. זה סיפור על המיטה של דנה, על המיטה של אמא ואבא ועל מלאך הקסם. ציורים משעשעים בצבע: http://www.am-oved.co.il/Media/Uploads/עטיפה_-_מלאך_הקסם_של_דנה(2).jpg
ענת קיץ וחורף/ גוני מרדור סביר:
"זהו סיפור על ענת - ילדה כמעט גדולה, ועל החורף, הקיץ, האביב והסתו. ענת אוהבת בגדים – זאת עובדה. היא גם אוהבת מאוד כששמים אליה לב. בחורף שעבר, ענת המציאה פטנט, מין קונץ שאפשר לעשות אותו – כל יום, כל שבוע, כל חודש, כל השנה.
בחורף שעבר – בבוקר אחד, קר וגשום מאוד, ענת קמה ופתחה את ארון הבגדים.
מה שהיא ראתה שם – לא מצא חן בעיניה.
היו שם – מכנסיים ארוכים וחמים, חלצות עם בטנה עבה והמון סודרים.
היו שם גם – שמלות וגרבונים מצמר ואפילו – גופיות ארכות.
ענת סגרה מיד את הארון וקראה לאמא:
"אני רוצה בגדי קיץ לגן. אני מבקשת, שתורידי לי מלמעלה – מכנסים קצרים, חולצה קצרה, ו.... אני לא מוצאת את הסנדלים שלי."
אמא קצת נדהמה. זה ברור. היא אמרה:
"עכשיו חורף. התבלבלת, ענת!"
וחזרה למטבח להכין כריך לגן.
"אמא!"
זו כבר לא היתה סתם קריאה לעזרה – זו היתה צעקה. אמא הגיעה מיד.
הפטנט התחיל לעבוד. ענת צעקה שוב: "אמא!"
למרות שאמא היתה קרובה אליה מאוד:
"אני רוצה בגדי קיץ בחורף. זכותי לבחור מה ללבוש!"
וגם דמעה אחת, אבל גדולה, גלשה כבר במורד הלחי של ענת. אמא לא התוכחה, כי היא באמת אומרת תמיד: ענת, זכותך לבחור בגדים. לכל בנאדם יש טעם משלו.
באותו יום, הטעם של ענת היה – מכנסים קצרצרים כחולים, חלצת גופיה בצבע תכלת וסנדלים קצת לוחצים, מן הקיץ שעבר. ואז סוף סוף, עם כריך של הרגע האחרון, ענת הלכה לגן.
כל הילדים התפלאו מאוד. הגננת לא ידעה מה לומר, ואפילו ברחוב – בדרך לגן, בגשם, ובדרך הביתה, ברוח, כולם שאלו –
"ענת לא קר לך?!"
ענת שמחה – הפטנט עובד, כולם שמים לב אלי. אז מה- אם קצת קר לי ורטב? אז מה – אם השפתיים שלי קצת כחולות? נורא מעניין לי.
עבר יום, עברו יומים, עברו- שבוע ושבועיים, חדש, חדשיים כל החורף עבר. ענת לבשה בגדי קיץ כל אותו החורף – פעם בגד ים, ועליו חצאית קצרה פעם שמלה עם כתפיות דקיקות ופעם אפילו סתם חולצה ודי. ובכל יום, שבוע, חודש, כולם תמיד שאלו:
"ענת, לא קר לך?"
לענת היה קר. מאוד. אבל שמח מאוד. רק אמא לא שאלה כלום. היא הבינה, שפה יש כנראה קונץ.
אמא אמרה:
"ענת, רק את תחליטי מתי יגמר הקונץ."
ותמיד לקחה אמא – סודר או מעיל. אולי ענת תתחרט, בדיוק בדרך. אבל ענת לא התחרטה. וכולם שמו לב אליה. מאוד. וענת נהנתה. מאוד."
כריכה: http://simania.co.il/bookimages/covers0/5800.jpg
פרקי מסע לשום מקום: http://www.bookme.co.il/ItemInfo.aspx?Barcode=31-3663
מלאך הקסם של דנה, מאת: גוני מרדור סביר:
דנה לא מצליחה להרדם במיטה שלה
וכל לילה עוברת למיטה של אבא ואמא,
אז אמא מספרת לה על מלאך הקסם..
מלאך הקסם של דנה ציירה נורית צרפתי זה סיפור על דנה, ילדה כמעט-גדולה. זה סיפור על המיטה של דנה, על המיטה של אמא ואבא ועל מלאך הקסם. ציורים משעשעים בצבע: http://www.am-oved.co.il/Media/Uploads/עטיפה_-_מלאך_הקסם_של_דנה(2).jpg
ענת קיץ וחורף/ גוני מרדור סביר:
"זהו סיפור על ענת - ילדה כמעט גדולה, ועל החורף, הקיץ, האביב והסתו. ענת אוהבת בגדים – זאת עובדה. היא גם אוהבת מאוד כששמים אליה לב. בחורף שעבר, ענת המציאה פטנט, מין קונץ שאפשר לעשות אותו – כל יום, כל שבוע, כל חודש, כל השנה.
בחורף שעבר – בבוקר אחד, קר וגשום מאוד, ענת קמה ופתחה את ארון הבגדים.
מה שהיא ראתה שם – לא מצא חן בעיניה.
היו שם – מכנסיים ארוכים וחמים, חלצות עם בטנה עבה והמון סודרים.
היו שם גם – שמלות וגרבונים מצמר ואפילו – גופיות ארכות.
ענת סגרה מיד את הארון וקראה לאמא:
"אני רוצה בגדי קיץ לגן. אני מבקשת, שתורידי לי מלמעלה – מכנסים קצרים, חולצה קצרה, ו.... אני לא מוצאת את הסנדלים שלי."
אמא קצת נדהמה. זה ברור. היא אמרה:
"עכשיו חורף. התבלבלת, ענת!"
וחזרה למטבח להכין כריך לגן.
"אמא!"
זו כבר לא היתה סתם קריאה לעזרה – זו היתה צעקה. אמא הגיעה מיד.
הפטנט התחיל לעבוד. ענת צעקה שוב: "אמא!"
למרות שאמא היתה קרובה אליה מאוד:
"אני רוצה בגדי קיץ בחורף. זכותי לבחור מה ללבוש!"
וגם דמעה אחת, אבל גדולה, גלשה כבר במורד הלחי של ענת. אמא לא התוכחה, כי היא באמת אומרת תמיד: ענת, זכותך לבחור בגדים. לכל בנאדם יש טעם משלו.
באותו יום, הטעם של ענת היה – מכנסים קצרצרים כחולים, חלצת גופיה בצבע תכלת וסנדלים קצת לוחצים, מן הקיץ שעבר. ואז סוף סוף, עם כריך של הרגע האחרון, ענת הלכה לגן.
כל הילדים התפלאו מאוד. הגננת לא ידעה מה לומר, ואפילו ברחוב – בדרך לגן, בגשם, ובדרך הביתה, ברוח, כולם שאלו –
"ענת לא קר לך?!"
ענת שמחה – הפטנט עובד, כולם שמים לב אלי. אז מה- אם קצת קר לי ורטב? אז מה – אם השפתיים שלי קצת כחולות? נורא מעניין לי.
עבר יום, עברו יומים, עברו- שבוע ושבועיים, חדש, חדשיים כל החורף עבר. ענת לבשה בגדי קיץ כל אותו החורף – פעם בגד ים, ועליו חצאית קצרה פעם שמלה עם כתפיות דקיקות ופעם אפילו סתם חולצה ודי. ובכל יום, שבוע, חודש, כולם תמיד שאלו:
"ענת, לא קר לך?"
לענת היה קר. מאוד. אבל שמח מאוד. רק אמא לא שאלה כלום. היא הבינה, שפה יש כנראה קונץ.
אמא אמרה:
"ענת, רק את תחליטי מתי יגמר הקונץ."
ותמיד לקחה אמא – סודר או מעיל. אולי ענת תתחרט, בדיוק בדרך. אבל ענת לא התחרטה. וכולם שמו לב אליה. מאוד. וענת נהנתה. מאוד."
כריכה: http://simania.co.il/bookimages/covers0/5800.jpg
פרקי מסע לשום מקום: http://www.bookme.co.il/ItemInfo.aspx?Barcode=31-3663