המשך
משל לבאר עמוקה שנפל לתוכה גביע הזהב של המלך, שהמלך שותה בו, ולא מצאו כל אנשי החיל את גביעו עד שהביאו תינוק בן כפר וכרכו חבל גס במתניו והורידוהו לתוך הבאר והעלה את גביעו של המלך, שהמלך שותה בו. וכך התגברתי על השינה ועמדתי עד שנצנצה החמה בראש הר הזיתים ונראתה בבואה של ירושלים ומתוך הבבואה נראו זקנים וזקנות ממשמשים ובאים בדרך לכותל המערבי.
חשבתי בדעתי אלכה אף אני ואתפלל תפילה בזמנה, ולענין ריבי אלעזר הקליר דיו לאדם שכמותי שזכה פעם אחת לראותו. באמת לא ראיתיו אלא מאחוריו ולא מלפניו, אלא דיו לאדם שכמותי שזכה לראות את בחיר משוררי הקודש מאחוריו.
הנחתי את המערה והלכתי בדרך שהולכין לכותל המערבי להתפלל ולומר קינות עם כל אבלי ציון וירושלים, שאבלתם לא נתנה להם לשכוב על משכבם והשכימו והלכו לקונן על החורבן. הלכתי אחריהם ואיני יודע היאך אירע שבא הפסק בינתיים ונמצאתי עומד פתאום יחידי. אם לפרש את הדבר כך יש לפרשו. מחמת שהבטתי לאחורי אם אני הולך בדרך הישרה ירדתי מן הדרך ולא הרגשתי, והלכו להם הזקנים למקום שהלכו ואני נותרתי לבדי במקום שנותרתי.
עמדתי והבטתי לארבע רוחות השמים לראות את הדרך אשר אלך בה. לשעבר לא הייתי צריך לדקדק כל כך, כל חצר וכל שביל לפנים מן החומה הוליכו לכותל המערבי. עכשיו שבתים וחצרות שהיו מיושבים ביהודים ניטלו מן היהודים, צריך כל אדם בישראל להיזהר הרבה שלא יביאוהו רגליו למקום סכנה. נטלתי עיני והבטתי לכאן ולכאן ולא מצאתי שכאן יפה מכאן, אדרבא כל מקום שביקשתי לילך לשם דומה היה לי שהוא צווח שהוא המקום שצריכין להיזהר ממנו. ומאחר שאי אפשר לעמוד במקום אחד, כל שכן שאין יודעים אם אף הוא אינו מקום סכנה פניתי למקום שפניתי.
ואיני זוכר אם לימין אם לשמאל, ונמצאתי פתאום במקום שלא הייתי שם מעולם. אבל אומר אלמלא תשעה באב ראוי היה לכסות את כל הדרך בטפיטין של שיראים לא משום יופי המקום בלבד אלא משום הדבר שאירעני שם, שמצאתי את ריבי אלעזר הקליר שנית. באמת אומר כמעט שלא הכרתי אותו לפי שהיה מהלך בנחת עקב בצד גודל, כשושבין שחוזר מבית השמחה ומשום שטליתו שעליו שלימה היתה, לא קרועה כנגד לבו, כמו שראיתיה אמש, וכתר כבוד שבראשו מבהיק היה כאש המערכה, ועל כל כבוד — כבוד. דבר זה אי אפשר לפרשו, אבל לספר אני יכול שכך היה. ופניו של ריבי אלעזר הקליר כבעל שמחה שנכנס לבית השמחה. ואין זה סותר את דברי הראשונים שאמרתי תחילה כשושבין שחוזר מבית השמחה, שזה וזה היו בו. שיכול אדם לחזור מבית השמחה ופניו דומים למי שנכנס לבית השמחה. דבר זה אומר אני כנגד הדווקנים שיכולים לטעון כאן אמרת כך וכאן כך, לכך הכפלתי דברים לא לצורך הענין אבל לצורך הדיוק. עוד זאת צריך אני להוסיף, אמש ספר קינות היה בידו ובבוקר דומה עלי שלא היה ספר הקינות בידו, או אולי מחמת התפעלות הלב לא דקדקתי.
הרכנתי את ראשי ולא הגבהתי את עיני להביט בו מפני הכבוד. אבל לעצור במלין לא יכולתי.
לחשתי ואמרתי, אמש ראיתי את רבינו שהיה רץ. השקיף עלי בענות צדקו וליבב אותי בעיניו ולא הסתיר ממני כל אשר רציתי לדעת והשיב לי בלשון שדיבר לבחוניו ואני לא נכסה לשונו ממני והבינותי כל ביטוי. מכל מקום אגיד את לשונו בלשון שאנו רגילים בו בשביל האומרים: אֵיכָה זָנַחְתָּ בְּזַעֲמֶךָ לְזַלְזֵל בְּיַד זֵדִים זְבוּלֶךָ וְלֹא זָכַרְתָּ חִתּוּן חֻקֵּי חוֹרֵב אֲשֶׁר חָקַקְתָּ לַחֲמוּלֶיךָ, פירוש היאך עזבת בכעסך בית מקדשך ולא זכרת יום שקראת יום שמחתו, שנתת התורה על הר סיני לישראל. אֵיכָה טָרַחְתָּ בְּטָרְחֶךָ לִטְרוֹף בְּיַד זָרִים טְלָאֶיךָ וְלֹא זָכַרְתָּ יְקַר יְדִידוּת יֹשֶׁר אֲשֶׁר יִחַדְתָּ לְיוֹדְעֶיךָ. פירוש היאך טרחת בעצמך ובכבודך שיסרת את ישראל עמך צאן מרעיתך בידי עובדי כוכבים ומזלות לטרוף אותם ולא זכרת זכות התורה שנתת לישראל לבד. ובכן מעתיק אני את דבריו בלשון שאנו רגילים ובקירוב כך מענה לשונו: מה פלא שרצתי, הלא התחילו מסדרין אבריו של משיח ורצתי בספר הקינות שלי לחזק את עושי המלאכה.
לאחר שהלך לו עמדתי והרהרתי, אם כן, טעות היתה בידי שאמרתי שאין רואים שום שינוי בעולמות, כאילו קץ ישועתנו עדיין רחוקה ממני. והרי מדברי בחיר משוררי הקודש אני שומע שכבר התחילו מסדרין איברי המשיח.
http://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.2928840
נפלא כרגיל. תהנו
משל לבאר עמוקה שנפל לתוכה גביע הזהב של המלך, שהמלך שותה בו, ולא מצאו כל אנשי החיל את גביעו עד שהביאו תינוק בן כפר וכרכו חבל גס במתניו והורידוהו לתוך הבאר והעלה את גביעו של המלך, שהמלך שותה בו. וכך התגברתי על השינה ועמדתי עד שנצנצה החמה בראש הר הזיתים ונראתה בבואה של ירושלים ומתוך הבבואה נראו זקנים וזקנות ממשמשים ובאים בדרך לכותל המערבי.
חשבתי בדעתי אלכה אף אני ואתפלל תפילה בזמנה, ולענין ריבי אלעזר הקליר דיו לאדם שכמותי שזכה פעם אחת לראותו. באמת לא ראיתיו אלא מאחוריו ולא מלפניו, אלא דיו לאדם שכמותי שזכה לראות את בחיר משוררי הקודש מאחוריו.
הנחתי את המערה והלכתי בדרך שהולכין לכותל המערבי להתפלל ולומר קינות עם כל אבלי ציון וירושלים, שאבלתם לא נתנה להם לשכוב על משכבם והשכימו והלכו לקונן על החורבן. הלכתי אחריהם ואיני יודע היאך אירע שבא הפסק בינתיים ונמצאתי עומד פתאום יחידי. אם לפרש את הדבר כך יש לפרשו. מחמת שהבטתי לאחורי אם אני הולך בדרך הישרה ירדתי מן הדרך ולא הרגשתי, והלכו להם הזקנים למקום שהלכו ואני נותרתי לבדי במקום שנותרתי.
עמדתי והבטתי לארבע רוחות השמים לראות את הדרך אשר אלך בה. לשעבר לא הייתי צריך לדקדק כל כך, כל חצר וכל שביל לפנים מן החומה הוליכו לכותל המערבי. עכשיו שבתים וחצרות שהיו מיושבים ביהודים ניטלו מן היהודים, צריך כל אדם בישראל להיזהר הרבה שלא יביאוהו רגליו למקום סכנה. נטלתי עיני והבטתי לכאן ולכאן ולא מצאתי שכאן יפה מכאן, אדרבא כל מקום שביקשתי לילך לשם דומה היה לי שהוא צווח שהוא המקום שצריכין להיזהר ממנו. ומאחר שאי אפשר לעמוד במקום אחד, כל שכן שאין יודעים אם אף הוא אינו מקום סכנה פניתי למקום שפניתי.
ואיני זוכר אם לימין אם לשמאל, ונמצאתי פתאום במקום שלא הייתי שם מעולם. אבל אומר אלמלא תשעה באב ראוי היה לכסות את כל הדרך בטפיטין של שיראים לא משום יופי המקום בלבד אלא משום הדבר שאירעני שם, שמצאתי את ריבי אלעזר הקליר שנית. באמת אומר כמעט שלא הכרתי אותו לפי שהיה מהלך בנחת עקב בצד גודל, כשושבין שחוזר מבית השמחה ומשום שטליתו שעליו שלימה היתה, לא קרועה כנגד לבו, כמו שראיתיה אמש, וכתר כבוד שבראשו מבהיק היה כאש המערכה, ועל כל כבוד — כבוד. דבר זה אי אפשר לפרשו, אבל לספר אני יכול שכך היה. ופניו של ריבי אלעזר הקליר כבעל שמחה שנכנס לבית השמחה. ואין זה סותר את דברי הראשונים שאמרתי תחילה כשושבין שחוזר מבית השמחה, שזה וזה היו בו. שיכול אדם לחזור מבית השמחה ופניו דומים למי שנכנס לבית השמחה. דבר זה אומר אני כנגד הדווקנים שיכולים לטעון כאן אמרת כך וכאן כך, לכך הכפלתי דברים לא לצורך הענין אבל לצורך הדיוק. עוד זאת צריך אני להוסיף, אמש ספר קינות היה בידו ובבוקר דומה עלי שלא היה ספר הקינות בידו, או אולי מחמת התפעלות הלב לא דקדקתי.
הרכנתי את ראשי ולא הגבהתי את עיני להביט בו מפני הכבוד. אבל לעצור במלין לא יכולתי.
לחשתי ואמרתי, אמש ראיתי את רבינו שהיה רץ. השקיף עלי בענות צדקו וליבב אותי בעיניו ולא הסתיר ממני כל אשר רציתי לדעת והשיב לי בלשון שדיבר לבחוניו ואני לא נכסה לשונו ממני והבינותי כל ביטוי. מכל מקום אגיד את לשונו בלשון שאנו רגילים בו בשביל האומרים: אֵיכָה זָנַחְתָּ בְּזַעֲמֶךָ לְזַלְזֵל בְּיַד זֵדִים זְבוּלֶךָ וְלֹא זָכַרְתָּ חִתּוּן חֻקֵּי חוֹרֵב אֲשֶׁר חָקַקְתָּ לַחֲמוּלֶיךָ, פירוש היאך עזבת בכעסך בית מקדשך ולא זכרת יום שקראת יום שמחתו, שנתת התורה על הר סיני לישראל. אֵיכָה טָרַחְתָּ בְּטָרְחֶךָ לִטְרוֹף בְּיַד זָרִים טְלָאֶיךָ וְלֹא זָכַרְתָּ יְקַר יְדִידוּת יֹשֶׁר אֲשֶׁר יִחַדְתָּ לְיוֹדְעֶיךָ. פירוש היאך טרחת בעצמך ובכבודך שיסרת את ישראל עמך צאן מרעיתך בידי עובדי כוכבים ומזלות לטרוף אותם ולא זכרת זכות התורה שנתת לישראל לבד. ובכן מעתיק אני את דבריו בלשון שאנו רגילים ובקירוב כך מענה לשונו: מה פלא שרצתי, הלא התחילו מסדרין אבריו של משיח ורצתי בספר הקינות שלי לחזק את עושי המלאכה.
לאחר שהלך לו עמדתי והרהרתי, אם כן, טעות היתה בידי שאמרתי שאין רואים שום שינוי בעולמות, כאילו קץ ישועתנו עדיין רחוקה ממני. והרי מדברי בחיר משוררי הקודש אני שומע שכבר התחילו מסדרין איברי המשיח.
http://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.2928840
נפלא כרגיל. תהנו