בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים
מיכאל ממליץ על "גורה נמרה" מאת גור אילני (מטר, איורים: הדר ראובן)
"ילדים שמחבקים אותם או שיושבים בחיק הוריהם, יזהו תמיד קריאה עם תחושת-הגוף ועם הריח של ההורים. זה מה שיהפוך אותם לקוראי-ספרים. הבושם וקשר-החושים ההוא הוא לכל החיים. הרי אנחנו, בסך-הכל, בעלי-חיים. ואתה רואה שגורי-כלבים זקוקים לליקוק כדי לשרוד. אז הקריאה הופכת לליקוק. כשאתה לא רק שומע סיפור טוב, אלא גם נלחץ אל האדם החשוב לך ביותר בעולם, נקשר בינך לבין הספר קשר בל-יינתק. אם יש איזו עצה שאני יכול לתת, אומר רק זאת: אם אתה מחפש דרך להתקרב אל ילדך, אין דרך טובה יותר מאשר לחבק אותו ולקרוא."
(מוריס סנדק, בתוך "ילדים גדולים: כרך ב-האמריקאים", מאת יהודה אטלס, משכל)
הציטוט הזה של מוריס סנדק חביב עליי מאוד. כמעט מתבקש לקבוע שהוא נאמר על הספר הנפלא "גורה נמרה", כי הם מתכתבים בכל כך הרבה אופנים.
*
"בין הסלעים- מערה.
במערה אמא נמרה, גור וגורה.
ישנים."
כך נפתח הספר, וכל מה שסנדק מתאר נמצא בו, ביום אחד בחייה של גורת נמרים: הקשר האמיץ בין הורה לילד (או, במקרה שלנו, בין אמא נמרה לגורה הקטנה) ובעיקר הביטחון בנוכחות ההורה. הנמרה יוצאת להרפתקה לבדה. היא תסתתר בין הקנים, תשתה מים מהמעיין, תרבוץ בצל ליד בעלי חיים אחרים,תיבהל מעוף דורס, תטפס על סלעים בנקיקי המדהר ותשוב הביתה, בידיעה ברורה שכשתחזור למערה, אמא נמרה תהיה שם (קראו את סופו של "ארץ יצורי הפרא" של סנדק, הנה עוד קשר בין השניים). אפילו הליקוק נמצא שם, כשהגורה-הנמרה מנקה את כפותיה בצל העץ.
ספרתי: שמונים וארבע מילים יש בספר הזה. בכל כפולת עמודים מתוך שמונה הכפולות יש כאחת-עשרה מילים, לא יותר (למדקדקים, באחרונה יש שש-עשרה…) ובעצם יש כאן עולם ומלואו. הדפים קוראים אל הילד המקשיב (או הילדה, כמובן) ואל ההורה הקורא "בואו, ספרו גם אתם סיפור". לכן הציטוט של סנדק כל כך הולם, כי הספר יכול לשמש עוגן לשיחה בין המבוגר לילד, והקשבה תמיד תעניק לילד ביטחון.
תשאלו, כמה סיפורים כבר אפשר להוציא מתוך הספר? והתשובה – המון! לא מעט בזכות האיורים היפהפיים של הדר ראובן. הם נפלאים באמת, כי הם לא מתיילדים – ראובן מכבדת את קוראיה הצעירים: הגוונים הם צבעי המדבר, חום ואפור, צהוב ושחור. אין סיבה לשנות את הטבע, וקשה לדמיין את הספר עם איורים אחרים!
אילני וראובן מקיפים את הגורה בשוכני המדבר. רשימה חלקית כוללת צב, שפן סלעים, קיפוד, עטלפים, יעלים, ירבועים, עכבישים, חיפושיות, חלזונות, שפיריות, עורב, נחש, עקרב, צבוע, שועל וארנבת. מאין באו? מה עשו? לאן הם הולכים? תנו לילדים לספר לכם, והקשיבו להם:
"גורה נמרה מטיול חוזרת –
וכל מה שקרה
מספרת.
דרך
"http://korebasfarim.com/2016/02/25/סיפורים-מן-הפרובינציה-בעלי-חנות-הספרי-24/
מיכאל ממליץ על "גורה נמרה" מאת גור אילני (מטר, איורים: הדר ראובן)
"ילדים שמחבקים אותם או שיושבים בחיק הוריהם, יזהו תמיד קריאה עם תחושת-הגוף ועם הריח של ההורים. זה מה שיהפוך אותם לקוראי-ספרים. הבושם וקשר-החושים ההוא הוא לכל החיים. הרי אנחנו, בסך-הכל, בעלי-חיים. ואתה רואה שגורי-כלבים זקוקים לליקוק כדי לשרוד. אז הקריאה הופכת לליקוק. כשאתה לא רק שומע סיפור טוב, אלא גם נלחץ אל האדם החשוב לך ביותר בעולם, נקשר בינך לבין הספר קשר בל-יינתק. אם יש איזו עצה שאני יכול לתת, אומר רק זאת: אם אתה מחפש דרך להתקרב אל ילדך, אין דרך טובה יותר מאשר לחבק אותו ולקרוא."
(מוריס סנדק, בתוך "ילדים גדולים: כרך ב-האמריקאים", מאת יהודה אטלס, משכל)
הציטוט הזה של מוריס סנדק חביב עליי מאוד. כמעט מתבקש לקבוע שהוא נאמר על הספר הנפלא "גורה נמרה", כי הם מתכתבים בכל כך הרבה אופנים.
*
"בין הסלעים- מערה.
במערה אמא נמרה, גור וגורה.
ישנים."
כך נפתח הספר, וכל מה שסנדק מתאר נמצא בו, ביום אחד בחייה של גורת נמרים: הקשר האמיץ בין הורה לילד (או, במקרה שלנו, בין אמא נמרה לגורה הקטנה) ובעיקר הביטחון בנוכחות ההורה. הנמרה יוצאת להרפתקה לבדה. היא תסתתר בין הקנים, תשתה מים מהמעיין, תרבוץ בצל ליד בעלי חיים אחרים,תיבהל מעוף דורס, תטפס על סלעים בנקיקי המדהר ותשוב הביתה, בידיעה ברורה שכשתחזור למערה, אמא נמרה תהיה שם (קראו את סופו של "ארץ יצורי הפרא" של סנדק, הנה עוד קשר בין השניים). אפילו הליקוק נמצא שם, כשהגורה-הנמרה מנקה את כפותיה בצל העץ.
ספרתי: שמונים וארבע מילים יש בספר הזה. בכל כפולת עמודים מתוך שמונה הכפולות יש כאחת-עשרה מילים, לא יותר (למדקדקים, באחרונה יש שש-עשרה…) ובעצם יש כאן עולם ומלואו. הדפים קוראים אל הילד המקשיב (או הילדה, כמובן) ואל ההורה הקורא "בואו, ספרו גם אתם סיפור". לכן הציטוט של סנדק כל כך הולם, כי הספר יכול לשמש עוגן לשיחה בין המבוגר לילד, והקשבה תמיד תעניק לילד ביטחון.
תשאלו, כמה סיפורים כבר אפשר להוציא מתוך הספר? והתשובה – המון! לא מעט בזכות האיורים היפהפיים של הדר ראובן. הם נפלאים באמת, כי הם לא מתיילדים – ראובן מכבדת את קוראיה הצעירים: הגוונים הם צבעי המדבר, חום ואפור, צהוב ושחור. אין סיבה לשנות את הטבע, וקשה לדמיין את הספר עם איורים אחרים!
אילני וראובן מקיפים את הגורה בשוכני המדבר. רשימה חלקית כוללת צב, שפן סלעים, קיפוד, עטלפים, יעלים, ירבועים, עכבישים, חיפושיות, חלזונות, שפיריות, עורב, נחש, עקרב, צבוע, שועל וארנבת. מאין באו? מה עשו? לאן הם הולכים? תנו לילדים לספר לכם, והקשיבו להם:
"גורה נמרה מטיול חוזרת –
וכל מה שקרה
מספרת.
דרך
"http://korebasfarim.com/2016/02/25/סיפורים-מן-הפרובינציה-בעלי-חנות-הספרי-24/