קופסת הכעסים של נמרוד / דינה וולוך
קופסת הכעסים של נמרוד / דינה וולוך
אני ילד כעסן נורא.
ככה אימא אמרה.
אם דוחפים אותי, אני כועס ובורח.
אם מרגיזים אותי, אני צועק וצורח;
ולפעמים
הפנים שלי נעשים אדומים
והאוזניים חמות,
ובורחות לי מֵהַפֶּה מילים איומות...
ואז אמא אומרת: "מסכן שלי קטן,
מישהו הרגיז אותך היום בגן?"
פעם אחת ביום שבת,
אחרי התרגזות גדולה במיוחד,
אימא אמרה:
"אולי נמצא איזו דרך נוחָה
לשלוט בכעס הזה שלְךָ?"
היא לא התרגזה עלי, לא כעסה,
ופשוט הציעה: "נמצא קופסה.
קופסת כעסים רגילה,
לא קטנה ולא גדולה,
וְרַק,
שיהיה לה מכסה שנסגר חזק!"
ועוד אמרה לי אימא:
"כשתכעס, פשוט תצעק פנימה,
ותסגור מהר, כָּךְ,
שהכעס לא יברח!"
"אבל אימא," אמרתי לה,
"אין בעולם קופסה מספיק גדולה!"
ואז היא הסבירה לי: "אם מכניסים
את כל ההתרגזויות ואת כל הכעסים
לתוך קופסה, הם נעשים קטנטנים,
ואז יש מקום להרבה דברים מעצבנים.
יש שם פשוט מקום לכו-לם.
ככה זה עם כל הכעסים שבעולם."
יצאנו שנינו לחיפושים
ומצאנו קופסה מתאימה לכעסים.
לא גדולה ולא קטנה, כמו קופסת נעליים,
בצבע כחול כמו כְּחוֹל השמיים.
אימא כתבה בגדול מאוד:
"קופסת הכעסים של נמרוד,"
ואני צִיַרתי מסביב מכונית, פרצופים מחייכים,
שלושה רובוטים ושני פרחים.
שמתי את הקופסה על המדף בין הלֶגוֹ והמכוניות,
ותיכף ראו שֶׁשָּׁם היא צריכה להיות.
באותו ערב קרה משהו מעצבן:
ראיתי בטלויזיה סרט על סופרמן,
ואבא הגיע בלי שום אזהרה,
ו - כיבה. התרגזתי נורא!
במקום לצעוק פתחתי את הקופסה מעט
וכעסתי פנימה בשקט: "זה לא פֵייר!"
ואז סגרתי את המכסֶה מהר.
אבא הרגיש, אפילו שלא צעקתי בכלל,
ניגש אלַי ושאל:
"חמודי, אתה באמצע סרט? אוי, סליחה!
איזה אבא מבולבל יש לְךָ..."
למחרת, כששיחקתי בגן,
חטף לי דן
את הכדור שהבאתי להראות לכולם.
חטף, ברח – ונעלם.
מיד רַצְתִּי, מצאתי אותו מתחבא,
וצעקתי עליו חזק והרבה.
רק כשחזרתי הבייתה נזכרתי,
שלא השתמשתי בקופסה בכלל.
כמה חבל...
פתחתי אותה בכל זאת ולחשתי לה סוד:
"היום דן הרגיז אותי מאוד!"
סגרתי מהר, והקופסה קצת רעדה,
כאילו אמרה: "זה בסדר. תודה."
וככה, לאט לאט קופסת הכעסים התמלאה,
ואף אחד לא הרגיש ולא ראה.
אני פשוט ידעתי, כי ילדים יודעים.
ואז קרה מקרה לגמרי לא נעים:
שיחקתי עם נדב בחדר, ואז מה הוא עשה?
לא בכוונה הפיל את הקופסה.
היא נפלה ארצה. טראח!
המכסֶה שלה נפתח,
ואז נשפכו על הרצפה דברים,
דברים קטנטנים ומאוד מוזרים:
צעצועים יפים שבורים,
תפוז שאימא הכריחה לאכול,
וגם הפאזל הכי גדול
שאחי הקטן פיזר בכוונה.
אחר כך גם מכונית אדומה
שאהבתי מאוד והיא פשוט נעלמה.
ועל יד המכונית יכולתי לראות
גם בקבוקון קטן של דמעות,
שבכיתי כשקיבלתי עונש סתם.
וגם
עוד דברים שמרגיזים ילדים:
דרקונים מאוד מפחידים,
אבנים חדות שפוצעות את הברכיים,
משחק חדש שנפל למים,
וכל אלה בבלגן ובלי שום סדר
אצלי על הרצפה באמצע החדר!
קראתי מיד לאימא לעזרה.
היא הגיעה לחדר, הסתכלה ואמרה:
"טוב, אז הקופסה המלאה שֶׁלְּךָ
נפלה מהמדף והתהפכה.
אני לא מופתעת. באמת לא.
ועכשיו, חמודי, מה נעשה?
נחפש עוד קופסה עם מכסֶה? "
"אמא," אמרתי, "את יודעת מה?
אם את מסכימה,
אולי הקופסה כבר בכלל מיותרת?
הרי גדלתי ועכשיו אני כועס קצת אחרת:
לפעמים אני מתרגז בכלל בלי צעקות,
ולפעמים אני אפילו מצליח לא לבכות.
מה דעתֵךְ,
אולי ניתֵן את הקופסה לילד אחר כעסן?
הרי יש לנו ילדים כאלה בגן!"
קופסת הכעסים של נמרוד / דינה וולוך
אני ילד כעסן נורא.
ככה אימא אמרה.
אם דוחפים אותי, אני כועס ובורח.
אם מרגיזים אותי, אני צועק וצורח;
ולפעמים
הפנים שלי נעשים אדומים
והאוזניים חמות,
ובורחות לי מֵהַפֶּה מילים איומות...
ואז אמא אומרת: "מסכן שלי קטן,
מישהו הרגיז אותך היום בגן?"
פעם אחת ביום שבת,
אחרי התרגזות גדולה במיוחד,
אימא אמרה:
"אולי נמצא איזו דרך נוחָה
לשלוט בכעס הזה שלְךָ?"
היא לא התרגזה עלי, לא כעסה,
ופשוט הציעה: "נמצא קופסה.
קופסת כעסים רגילה,
לא קטנה ולא גדולה,
וְרַק,
שיהיה לה מכסה שנסגר חזק!"
ועוד אמרה לי אימא:
"כשתכעס, פשוט תצעק פנימה,
ותסגור מהר, כָּךְ,
שהכעס לא יברח!"
"אבל אימא," אמרתי לה,
"אין בעולם קופסה מספיק גדולה!"
ואז היא הסבירה לי: "אם מכניסים
את כל ההתרגזויות ואת כל הכעסים
לתוך קופסה, הם נעשים קטנטנים,
ואז יש מקום להרבה דברים מעצבנים.
יש שם פשוט מקום לכו-לם.
ככה זה עם כל הכעסים שבעולם."
יצאנו שנינו לחיפושים
ומצאנו קופסה מתאימה לכעסים.
לא גדולה ולא קטנה, כמו קופסת נעליים,
בצבע כחול כמו כְּחוֹל השמיים.
אימא כתבה בגדול מאוד:
"קופסת הכעסים של נמרוד,"
ואני צִיַרתי מסביב מכונית, פרצופים מחייכים,
שלושה רובוטים ושני פרחים.
שמתי את הקופסה על המדף בין הלֶגוֹ והמכוניות,
ותיכף ראו שֶׁשָּׁם היא צריכה להיות.
באותו ערב קרה משהו מעצבן:
ראיתי בטלויזיה סרט על סופרמן,
ואבא הגיע בלי שום אזהרה,
ו - כיבה. התרגזתי נורא!
במקום לצעוק פתחתי את הקופסה מעט
וכעסתי פנימה בשקט: "זה לא פֵייר!"
ואז סגרתי את המכסֶה מהר.
אבא הרגיש, אפילו שלא צעקתי בכלל,
ניגש אלַי ושאל:
"חמודי, אתה באמצע סרט? אוי, סליחה!
איזה אבא מבולבל יש לְךָ..."
למחרת, כששיחקתי בגן,
חטף לי דן
את הכדור שהבאתי להראות לכולם.
חטף, ברח – ונעלם.
מיד רַצְתִּי, מצאתי אותו מתחבא,
וצעקתי עליו חזק והרבה.
רק כשחזרתי הבייתה נזכרתי,
שלא השתמשתי בקופסה בכלל.
כמה חבל...
פתחתי אותה בכל זאת ולחשתי לה סוד:
"היום דן הרגיז אותי מאוד!"
סגרתי מהר, והקופסה קצת רעדה,
כאילו אמרה: "זה בסדר. תודה."
וככה, לאט לאט קופסת הכעסים התמלאה,
ואף אחד לא הרגיש ולא ראה.
אני פשוט ידעתי, כי ילדים יודעים.
ואז קרה מקרה לגמרי לא נעים:
שיחקתי עם נדב בחדר, ואז מה הוא עשה?
לא בכוונה הפיל את הקופסה.
היא נפלה ארצה. טראח!
המכסֶה שלה נפתח,
ואז נשפכו על הרצפה דברים,
דברים קטנטנים ומאוד מוזרים:
צעצועים יפים שבורים,
תפוז שאימא הכריחה לאכול,
וגם הפאזל הכי גדול
שאחי הקטן פיזר בכוונה.
אחר כך גם מכונית אדומה
שאהבתי מאוד והיא פשוט נעלמה.
ועל יד המכונית יכולתי לראות
גם בקבוקון קטן של דמעות,
שבכיתי כשקיבלתי עונש סתם.
וגם
עוד דברים שמרגיזים ילדים:
דרקונים מאוד מפחידים,
אבנים חדות שפוצעות את הברכיים,
משחק חדש שנפל למים,
וכל אלה בבלגן ובלי שום סדר
אצלי על הרצפה באמצע החדר!
קראתי מיד לאימא לעזרה.
היא הגיעה לחדר, הסתכלה ואמרה:
"טוב, אז הקופסה המלאה שֶׁלְּךָ
נפלה מהמדף והתהפכה.
אני לא מופתעת. באמת לא.
ועכשיו, חמודי, מה נעשה?
נחפש עוד קופסה עם מכסֶה? "
"אמא," אמרתי, "את יודעת מה?
אם את מסכימה,
אולי הקופסה כבר בכלל מיותרת?
הרי גדלתי ועכשיו אני כועס קצת אחרת:
לפעמים אני מתרגז בכלל בלי צעקות,
ולפעמים אני אפילו מצליח לא לבכות.
מה דעתֵךְ,
אולי ניתֵן את הקופסה לילד אחר כעסן?
הרי יש לנו ילדים כאלה בגן!"
