מחשבה נוספת מביאה אותי אל הספר
 
הפרה שהטילה ביצה | אנדי קטביל
הוצאה: כנרת
http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/947/588.html
 
.מרגלית הפרה היתה עצובה.
"מה קרה, מרגול?" קירקרו התרנגולות.
ובאמת מה קרה? כפי שמתברר מיד בפתיחת הספר "הפרה שהטילה ביצה", מאת המחבר אנדי קטביל והמאייר ראסל איטו, מרגלית "לא מרגישה מיוחדת". היא "סתם פרה רגילה", שאינה יודעת לרכוב על אופניים או לעשות עמידת ידיים, "כמו שאר הפרות". הספר, שתורגם לעברית בידי שהם סמיט ואמנון כץ ויצא לאור בהוצאת כנרת, הוא חיבור שנון, שמצליח לעסוק בכמה נושאים "כבדים" ועמוקים בקלילות השמורה רק ליצירות טובות.
בדומה לטקסט - שתחילה מציג מסר על גיבורה עצובה ומיד מגחיך אותו בעזרת תרנגולות מקרקרות ופרות המבצעות עמידת ידיים ורוכבות על אופניים - גם האיורים בספר נעים כל העת בין השימוש בשפה אקספרסיבית מאוד, הכוללת מחוות גוף דרמטיות וצבעוניות עזה, לבין הרושם הכללי שהם מעוררים בצופה - והוא בעיקר רושם משעשע.
בפתיחת הספר מוצגת הפרה מרגלית על פני עמוד שלם: כבדת גוף היא ניצבת על רגליה הדקיקות, נשענת קדימה בייאוש על גדר החווה, הנראית כסורגי כליאה. מבטה עגמומי ולראשה קלוע פרח, סמל הכמיהה אל החופש שבטבע והעצמאות, אך בעיקר רמז לתיאורו החזותי של רוברט לוסון את הפר ב"סיפורו של פרדיננד", ספר ילדים שחיבר בשנות ה-30 מונרו ליף. פרדיננד הפר הפציפיסט, שהעדיף להריח פרחים ולא להילחם, הוא אב טיפוס לדמות הנאבקת למימוש עצמי התואם את אופיה, העדפותיה ואמונותיה.
באיור נראית מעל הפרה מרגלית עננה כהה, האמורה לרמוז לנו שהפרה בדיכאון. אלא שצבע הרקע הצהוב הזורח, כמו התיאור העגלגל והמתוק של הפרה, מבהירים שלא מדובר בייסורי מרגלית הצעירה; ושאל המלנכוליה "הקיומית" של הפרה, כמו אל סוגיות חשובות אחרות שיעלו במשך העלילה, כדאי להתייחס ברצינות, אך לא ברצינות תהומית.
בכפולת העמודים הבאה נראית מרגלית מאחורי הגדר בהקשר הרחב של החווה (כשהעננה הכהה מעל ראשה). את מרבית שטח הציור תופסות חברותיה העולצות, המשתובבות ומשחקות אלה עם אלה ועם ציפורים מזדמנות. מרגלית, שלא "מוצאת את עצמה", חוברת לתרנגולות דווקא. חזיר וחמור, הנראים בקרבת הפרות, רק מדגישים עד כמה מנוכרת מרגלית מבני מינה ואת הניכור והעצב האלה יכול להבין כל אחד - גם אם סיפור העלילה מובא בנימה משועשעת; וגם כשהשמים מאוירים בצבע תכלת והשדות ירוקים; וגם (ואולי בעיקר) כש"כולם" נראים כה שמחים ועולצים, חוץ ממרגלית.
בלילה רוקמות חברותיה של מרגלית, התרנגולות, תוכנית ערמומית. המאייר מציג את לול התרנגולות כהיפוך מושלם של שטח המרעה שבו שוטטו הפרות ביום. לעומת המרחב שבו השתוללו בחופשיות באור השמש הבהיר, בלילה, בתאיו המסודרים של הלול נראות התרנגולות (בזוגות או ביחידות) כשהן עמלות רק על דבר אחד - הטלת הביצים. תחילה נדמה שהמהפכה הפמיניסטית פסחה כך על עולם העופות. למעשה נראים איזשהם ניצנים למהפכה שאולי עוד תגיע. התרנגולות נעזרות בכוחן הנשי הזה כדי לחזק קצת את האגו המעוך של חברתן מרגלית. תוכניתן מתממשת כשהן מצליחות להחליק ביצה אל מתחת לגופה של מרגלית בעודה ישנה.
 
כשהבוקר מגיע פורצת באסם מהומה אדירה. "הטלתי ביצה", צורחת מרגלית. המאייר תיאר בצורה גרפית ואקספרסיבית - המזכירה את תיאוריו של פרנסיס בייקון - את הלוע הפעור של הפרה. בנבדל מבייקון, כאן אין זה תיאור מעוות או עוכר שלווה, אלא דווקא הצגה אסתטית, המאפשרת לנו להציץ אל מעמקי פיה של מרגלית - ובאופן סמלי אל מעמקי נפשה.
כמו בכל כפולות העמודים בספר, גם כאן מציג המאייר עולם צבעוני מובחן, המובדל בבירור מהכפולות שלפניו ואחריו.
דמויות אנושיות נעדרות מהאיורים ומסיפור העלילה עד לרגע שבו מתברר כי הפרה מרגלית הטילה ביצה. בעקבות הסנסציה מגיעים בני האדם. תחילה בא בריצה האיכר המופתע, ואשתו מדווחת על המקרה לעיתון. עד מהרה נוהרים המוני מבקרים לחווה, במכוניות, במסוק ואפילו בכדור פורח. באיור הוצבו כל אלה בתוך המסגרת שאך לפני כמה עמודים הוקדשה באופן בלעדי לחיות החווה.
ומרגלית? אין ספק שהיא מאושרת. בחיוך גדול היא ניצבת לצד האיכר הגאה, קלשון בידו, במה שנראה כפרפראזה פרועה לציורו של גרנט ווד "אמריקן גותיק", גם הוא משנות ה-30. ווד הציג דיוקן של אמריקאים פוריטנים וקרתנים. לעומתם, הפרה מרגלית והאיכר נראים משוחררים וחסרי עכבות, מאושרים מתשומת הלב הרבה שבה זכו.
הפרות ברפת נהנות פחות. הן מקנאות במרגלית ואף חושדות שהביצה קשורה במזימה שרקחו התרנגולות. העימות בין הפרות לבין מרגלית, המוקפת בחברותיה המכונפות, מוצג באיור ברוח הספר כולו, באווירה מחויכת, על רקע גוונים של צבע ורוד מתקתק. מרגלית ה-מ-ו-מ-ה מהאשמותיהן של הפרות הקנאיות ולכולם לא נותר אלא לחכות ולראות מה יבקע מהביצה. תקופת הדגירה על הביצה היא לעתים משעממת ולפעמים קצת מדאיגה. באיורים נראית מרגלית כשהיא סורגת, יושבת בחוסר מעש, קוראת ספרי הדרכה או סתם בוהה בביצה.
לבסוף בוקע מהביצה "יצור קטן, חום ופלומתי". הפרות, ברשעות מופגנת, מטיחות באם המבולבלת כי הצאצאית היא תרנגולת. באיור המלווה את העימות נראית מרגלית פגיעה במיוחד, לוטשת עיניים אל התינוקת שבקעה מהביצה ותולה בה את כל תקוותיה.
"מוווווווווווו" - גועה הצאצאית בקול גדול לאחר רגעים מורטי עצבים. הקריאה הזאת לעזרה (ובכלל חוסר הישע של התינוקת) מחזקים בן רגע את תפישתה העצמית של מרגלית הממהרת לחבק את בתה. מרגלית לא מסתפקת בכך אלא קובעת בפסקנות: "פרה". כך, אף שהיא עצמה סבלה מתיוגה כחברה בקבוצה שאין היא מרגישה בה בנוח, מרגלית מקפידה להגדיר את בתה כ"פרה" באופן המעלה שאלות של הגדרת זהות עצמית וחברתית. האיור, בשיא של קיטש מקסים, מציג את האם ובתה (הלבושה בגדי תינוק) על רקע ורדרד, כשהן מוקפות צורת לב (חונקת למחצה). מרגלית עדיין לא שקטה והיא ממהרת להעניק לבתה את השם עדנה, כראוי לפרה. האם זה מה שיסתום בעתיד את הגולל על השמועות והרכילויות - שיתרוצצו בוודאי בחווה - לפיהן העגלה "המשונה" של מרגול היא בעצם תרנגולת?
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1024,209,48012,.aspx
 
בחווה כתבה וספר
מספר-
על משק, ובמשק פרה,פרה לא רגועה.