חלק שני ואחרון
יוסף אורן
הפלסטיני חולם והישראלית הוזה
– הנרטיב הפלסטיני ברומאן עברי
>>>חלק שני ואחרון
של המאמר על הרומאן החדש של דורית רביניאן
"גדר חיה"
(הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2014, 344 עמ').
"מטרת הרומאן "גדר חיה"
ואשר לנרטיב הפלסטיני, שכה ריתק ושכנע את ליאת, חשוב להעיר: בעיית הפלסטינים היא שבהעדר מיתוס לבסס עליו את לאומיותם (אלא אם כן יצליחו לשכנע בּוּרים בעולם שהפלישתים מהמקרא הם אבותיהם הקדמוניים), הם המציאו נרטיב של מִסְכֵּנוּת כתוצאה מ"נַכְּבָּה" שגרמה לפיזורם כפליטים בעולם. וכזו היא בערך כל "החבילה" של הנרטיב הכוזב הזה: הציונות היא תנועה קולוניאליסטית והיא זו שאשמה באסונם של הפלסטינים. תחילה יזמה הציונות את ה"נכבה" הראשונה ב-1948, שגרמה לעקירת הפלסטינים מבתיהם בערים ומאדמותיהם בכפרים והנציחה אותם במעמד של פליטוּת ללא-מוצא במשך שלושה דורות. אחר כך יזמה הציונות גם את ה"נכבה" השנייה משנת 1967, שבה החמירה את מצבם של הפלסטינים על-ידי הכיבוש (אִיחְתִילַל) של שאר אדמותיהם ועל-ידי פעילות התנחלות מואצת בהם. העוול הזה יתוקן בבוא היום, אך רק על-ידי הנעת גלגלי ההיסטוריה אחורה.
בשלב הזה נפרמת האחְדוּת בין התנועות הפלסטיניות המרכזיות: מהחמאס על שני פלגיו, השיעי והסוני, המטיף למחיקת מדינת היהודים בכוח הנשק כמצוות האיסלם, ועד הפתח שלפי שעה הוא מחזר אחרי חמאס וגם בוחן, בלחץ ארה"ב ובלי התלהבות, את פתרון שתי המדינות זו לצד זו (אך ללא הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, בלי הסכמה לסופיות הסכסוך ובלי הסכמה לוותר על זכות השיבה של הפזורה הפלסטינית כולה לתוך הטריטוריה שהיתה לישראל עד מלחמת 1967).
התועמלנים ממשפחת נאסר, ואסים וחילמי, המציגים את עצמם כנאורים וכשוחרי שלום אתיאיסטיים, משכנעים – כך יתברר בהמשך – האחד בבירה אירופית חשובה (ברלין) והאחר בחשובה מבין ערי ארה"ב (ניו-יורק) – שההשקעה בפתרון שתי המדינות היא חסרת תכלית ולא תפתור את "הסכסוך", ולכן מוטב לעבור כבר כעת לפתרון "הסכסוך" על-ידי הקמת מדינה דו-לאומית מהירדן ועד הים התיכון במקום מדינת ישראל. דורית רביניאן כתבה את "גדר חיה" כדי להשמיע את תמיכתה בפתרון הדו-לאומי, שהאחים ממשפחת נאסר ברמאללה מפיצים בעולם.
מוטיב הים בעלילה
בכל חודשי היותם יחד, הדגיש חילמי באוזני ליאת את חלומו להגיע לים. אף שלא ציין תחילה חוף ים מסויים, כיוון את שיחותיו עם ליאת שוב ושוב אל החוף שאליו נכסף להגיע – החוף של יפו. רק קורא תמים לא הבין כבר קודם לכן, בפרקי החלק "סתיו", שחילמי צייר בדבריו וברישומי "הילד החולם" מפה גיאוגרפית שבה שמור מקום נכבד ליפו במימוש הגשמי של "זכות השיבה". ליאת לא הבינה זאת תחילה, אך ככל שחילמי חזר להזכיר את הים בשיחותיהם, הבינה גם היא, שהים הוא מוטיב מרכזי בהגותו הפלסטינית (וכמובן גם בעלילת הרומאן).
לקורא המופתע מפירוש זה, מוצע לזכור שעלילת הרומאן אמנם מתפרסמת במחצית שנת 2014, אך היא מתרחשת בשנת 2003, אחרי שתי אינתיפאדות רצחניות שבעזרתן ניסו הפלסטינים להאיץ את מימוש "זכות השיבה" אל "רמלה-לוד-יפו-חיפה וגו'" באמצעות טרור של מתאבדים שהופעל במכוון נגד אזרחים בערי מדינת ישראל.
לביסוס הפירוש אני נאלץ לחזור שוב לשיחות צמד הגיבורים שלנו על נושא הים בפרקי החלק הראשון של הרומאן. ביום שהכירו אמר חילמי לליאת כי עליו לקנות הרבה גוונים של כחול, כי הוא מצייר "הרבה מים ושמיים" בציוריו (עמ' 29). בהמשך אותו יום עצמו גילה חילמי לליאת כי אינו יודע לשחות כיוון שברמאללה אין ים, ולים של עזה נמנע ממנו להגיע עקב הקשיים שמערים צה"ל על המעבר לשם. כל חייו היה רק שלוש פעמים בים.
ואז, מאחר שנעצרה פתאום, משתתפת בצערו של חילמי על מיעוט הפעמים שהזדמן לו לראות את הים, אמר לה: "לא נזרוק אותך לים בגלל זה, - - - אבל יום אחד, את יודעת, יום אחד זה יהיה הים של כולם, נלמד לשחות בו ביחד." (35). מאחר שהניחה כי חילמי אמר את דבריו אלה "ברוח טובה", לא קלטה אז ליאת, שבעצם גילה לה אז לראשונה את חזונו כפלסטיני, שיום אחד תקום מדינה דו-לאומית, מחוף הים של יפו ועד הירדן, במקום מדינת ישראל הקיימת כבר עשרות שנים כמדינה ריבונית.
מכל הפעמים הרבות שבהם כיוון חילמי את השיחה שלו עם ליאת לדבר על הים, כדאי להתעכב על הפעם שבה צפתה ליאת יחד עם חילמי בצילומי הווידאו שקיבל ממשפחתו ברמאללה. בצילומים, שנעשו מהקומה התשיעית של הבניין ברמאללה, שבו מתגורר אחיו מרוואן, נקלטו כל בנייניה הגבוהים של ת"א וגם פיסה כחולה מהים שלה.
ליאת לא התאפקה וצפתה למחרת בסרט פעם נוספת, וכך סיכמה את החוויה: "כמה משונה ההיפוך הזה – לראות אותנו מבחוץ - - - לעמוד במקומם על המרפסת, כמו על איזה הר נבו, ולראות יום-יום את ישראל. - - - את החיים הישראליים שלנו, היקרים, השוקקים, שמתנהלים להם שם בצד האחר, את חזיון השגשוג ואת ציי המגדלים הפורחים באוויר. אני רואה אותנו ומצטמררת שוב, כמו אתמול. כמה מעוררי קנאה, כמה מעוררי זעם, שנאה, אנחנו נראים להם משם." (192). כמו משה, רבנו הקדום, שצפה מהר נבו אל הארץ הנכספת – מהרהרת ליאת – כך כל פלסטיני צופה יום-יום ממרפסת ביתו אל פיסת התכלת שאליה הוא נכסף לשוב ביום מהימים.
ליאת מזייפת פטריוטיות
אף שבשלב הזה כבר הכירה ליאת היטב את הנרטיב הפלסטיני של חילמי – מנישול הוריו מביתם ומנחלתם בכפר אל-זר'ירה ב"נכבה" הראשונה, ועד חלום השיבה המתחדש בו מדי יום בצפות משפחתו מ"הר נבו" שברמאללה אל פיסת הים של יפו – המשיך חילמי להשמיע לה את "ההזיות הדו-לאומיות" שלו. חילמי היה יכול לחסוך את מאמצי השכנוע שהשקיע בליאת אילו ידע שזה מכבר השתייכה ל"מחנה השלום" בישראל ושיחד עם איריס אחותה גם התווכחה עם הוריה, ליד שולחן המשפחה בשבתות ("מאשימות את הכיבוש בכל הצרות, מגדפות את ממשלת הימין ואת המתנחלים"), בשם הפתרון הדו-לאומי הזה.
ואכן, אלמלא נכנעה לגחמה הפטריוטיות, שהציבה אותה מולו כמתנגדת לפתרון המדינה הדו-לאומית כל-אימת שהחל להטיף לה את השקפתו, היתה ליאת מונעת ויכוח מהסוג שהתלהט ביניהם אחרי שצפו ביחד בסרט הווידאו ששלח מרוואן מרמאללה.
למשמע שאלתו אחרי הצפייה: "הארץ הזאת קטנה - - - איפה ייכנסו כאן שתי מדינות?" – השתלט עליה שוב "הפאתוס הפטריוטי", שאותו כה שנאה, כי אילץ אותה "לחתוך ימינה" ולהשמיע, "מול הקיצוניות הרדיקלית" שבה נימק חילמי באוזניה את תמיכתו בפתרון הדו-לאומי, את השקפתם השמרנית של הוריה, שתמכו בפתרון שתי המדינות.
וכך מסכמת ליאת את הרגשתה באותו מעמד: "איך שנאתי את נאיביות הסיקסטיז שלו, הפרחונית, העל-לאומית, את הביטחון שלו שכל ערכי ההומניזם מונחים בכיסו. הוא היה המואר, מתקן העולם, בעל חזון אחרית הימים – ולעומתו נשארתי אני עם הכובע טמבל הפטריוטי הזה, הלא סקסי, ציונית בורגנית שמרנית. - - - גברת פרגמטיסטית מפוכחת שמתעסקת בהסדרי שלום פרקליטיים, בזוטות כמו גבולות מדיניים וריבונות." (193).
קריסת ליאת מול ואסים
מאחר שאסור היה לרביניאן להקצין את חילמי יותר מדי כתועמלן פלסטיני, מחשש שעל-ידי כך תפגע באופן חמור מדי בתפקיד המאהב שהועידה לו בעלילת האהבה, הוסיפה מיד לאחר סצינת הוויכוח בין ליאת וחילמי את סצינת העימות שלה עם ואסים, אחיו של חלמי – סצינה שהתרחשה במסעדה המרוקאית בניו-יורק.
ואכן, את מלאכת השכנוע שהפעיל חילמי על ליאת בדרכי נועם במשך ימים, השלים ואסים, שהוא תועמלן פלסטיני מנוסה ומושחז יותר מחילמי, בנימוקים מפורטים יותר ובסגנון הרבה יותר אלים בשעות ספורות של ערב אחד: "אתם חיים בהכחשה - - - אתם מסרבים להשלים עם העובדה שבעתיד הלא רחוק תהיו מיעוט בארץ הזאת - - - מתכחשים למה שצפוי לקרות בעוד שלושים, ארבעים שנה בסך הכול - - - ריבונות דמוקרטית משותפת היא בפירוש העתיד הבלתי-נמנע של כל השטח כולו מהים ועד הנהר. - - - הכיבוש הוא כבר בלתי-הפיך. - - - אופי הפיזור של האוכלוסייה הערבית, הריבוי הטבעי שלנו - - - זאת גם מציאות בלתי-הפיכה, - - - והמציאות מוכיחה משנה לשנה שהרעיון הטכני המיושן הזה של שתי מדינות ותוכנית החלוקה מארבעים ושמונה – הפתרון הזה, שפעם עוד היה אפשר להתווכח אם הוא צודק או לא צודק, כבר לא תקף בימינו." (210-202).
גם בוויכוח עם ואסים נדחקה ליאת, ושוב בניגוד להשקפתה, לגונן על פתרון הסכסוך בעזרת רעיון שתי המדינות. בעצמה תמהה, כיצד השתלט עליה הפאתוס פעם נוספת להתווכח עם ואסים, הפלסטיני העקשן, כאילו על כתפיה "מוטל לא פחות מעתידה של מדינת ישראל, גורל העם היהודי לדורותיו." יותר מכפי שהרגיז אותה ואסים בעקשנותו, כעסה ליאת על חילמ