" מאחורי הדלת" - דינה (מהפייסבוק-'סיפורים ושירים לילדים'):
מאחורי הדלת / דינה וולוך
"אני אוהב שאבא ואימא רואים חדשות בטלוויזיה, כי אז הכעס, הצעקות והויכוחים הם של כולם, ולא רק של המשפחה שלנו.
לפעמים אני מדמיין שיש לי הורים אחרים, כמו ההורים של אורי, למשל, שהם רק לפעמים צועקים, ולרוב הם אומרים זה לזה: "חמודי" ו"יקירתי" וכאלה, כמו בסרטים. בבית שלהם יש כמעט תמיד שקט, למרות שיש שם יותר ילדים מאשר אצלנו. שקט זה דבר דווקא נחמד, כשמתרגלים אליו...
אתמול הקשבתי להורים מאחורי הדלת של חדר השינה. היו שם קולות רמים וכועסים: "את מתעלמת" ו" אולי כבר תחליט". לא הבנתי ממה מתעלמים ומה צריך להחליט, אבל זה לא נשמע טוב. אחר כך אימא יצאה בשיער פרוע אפילו שהיא תמיד מסתרקת ומסתרקת. עיניה, שבד"כ הן חומות וטובות כמו שוקו חם, נראו עייפות: "היי, פספוס, מה אמרנו על הקשבה מאחורי דלתות?"
"בכלל לא הקשבתי. עברתי כאן לגמרי לא בכוונה," עניתי בקול הכי משכנע שהיה לי. "למה אתם שוב רבים? אתם לא מתגרשים, נכון?" אימא נבהלה, פתחה את הדלת וקראה: "נועם, בוא מהר. תראה מה עשינו לילד שלנו." אבא הציץ מהחדר עם עיתון בידו : "עשינו? עשינו לך משהו, ילדון?" "הוא חושב שאנחנו הולכים להתגרש," אימא ענתה.
"בסך הכול התווכחנו לאיזה סרט ללכת, ילד מצחיק שכמוך," אבא אמר ופרץ מייד בצחוק מתגלגל. קצת יותר מידי מתגלגל, לדעתי. רק כשראה שאף אחד אחר לא צוחק, הפסיק וחזר לעיתון שלו כאילו יש שם משהו מ-אוד מעניין. בינתיים אימא החליקה את שערותיה, ישבה על המיטה ומשכה אותי אליה, אבל לא חזק. והיא אמרה: "חמוד שלנו, אתה דאגן כמו אימא שלך, וממש לא בצדק. אבא ואני לא מתגרשים בכלל. אנחנו רק מתווכחים יותר מידי. לפעמים אנחנו שוכחים שיש בבית אוזניים קטנות ששומעות כל דבר, ולאוזניים מחובר ילד קטן שאנחנו אוהבים מאוד. הכול בסדר אצלנו, וכנראה אתה ואני צריכים לחפש משהו חדש לדאוג..." ואז היא חיבקה חזק ולא צחקה כמו אבא, אבל דווקא עכשיו הרגשתי שהלב שלי דופק קצת יותר לאט."
מאחורי הדלת / דינה וולוך
"אני אוהב שאבא ואימא רואים חדשות בטלוויזיה, כי אז הכעס, הצעקות והויכוחים הם של כולם, ולא רק של המשפחה שלנו.
לפעמים אני מדמיין שיש לי הורים אחרים, כמו ההורים של אורי, למשל, שהם רק לפעמים צועקים, ולרוב הם אומרים זה לזה: "חמודי" ו"יקירתי" וכאלה, כמו בסרטים. בבית שלהם יש כמעט תמיד שקט, למרות שיש שם יותר ילדים מאשר אצלנו. שקט זה דבר דווקא נחמד, כשמתרגלים אליו...
אתמול הקשבתי להורים מאחורי הדלת של חדר השינה. היו שם קולות רמים וכועסים: "את מתעלמת" ו" אולי כבר תחליט". לא הבנתי ממה מתעלמים ומה צריך להחליט, אבל זה לא נשמע טוב. אחר כך אימא יצאה בשיער פרוע אפילו שהיא תמיד מסתרקת ומסתרקת. עיניה, שבד"כ הן חומות וטובות כמו שוקו חם, נראו עייפות: "היי, פספוס, מה אמרנו על הקשבה מאחורי דלתות?"
"בכלל לא הקשבתי. עברתי כאן לגמרי לא בכוונה," עניתי בקול הכי משכנע שהיה לי. "למה אתם שוב רבים? אתם לא מתגרשים, נכון?" אימא נבהלה, פתחה את הדלת וקראה: "נועם, בוא מהר. תראה מה עשינו לילד שלנו." אבא הציץ מהחדר עם עיתון בידו : "עשינו? עשינו לך משהו, ילדון?" "הוא חושב שאנחנו הולכים להתגרש," אימא ענתה.
"בסך הכול התווכחנו לאיזה סרט ללכת, ילד מצחיק שכמוך," אבא אמר ופרץ מייד בצחוק מתגלגל. קצת יותר מידי מתגלגל, לדעתי. רק כשראה שאף אחד אחר לא צוחק, הפסיק וחזר לעיתון שלו כאילו יש שם משהו מ-אוד מעניין. בינתיים אימא החליקה את שערותיה, ישבה על המיטה ומשכה אותי אליה, אבל לא חזק. והיא אמרה: "חמוד שלנו, אתה דאגן כמו אימא שלך, וממש לא בצדק. אבא ואני לא מתגרשים בכלל. אנחנו רק מתווכחים יותר מידי. לפעמים אנחנו שוכחים שיש בבית אוזניים קטנות ששומעות כל דבר, ולאוזניים מחובר ילד קטן שאנחנו אוהבים מאוד. הכול בסדר אצלנו, וכנראה אתה ואני צריכים לחפש משהו חדש לדאוג..." ואז היא חיבקה חזק ולא צחקה כמו אבא, אבל דווקא עכשיו הרגשתי שהלב שלי דופק קצת יותר לאט."