התיק השחור / יהושע קנז
""בפנים או בחוץ?"
 
הם עמדו בפתח, רוב הסועדים ישבו בחוץ, על המדרכה. הילד הביט חוצה ופנימה לסירוגין: "לא משנה", אמר.
 
"ניכנס", הוא אמר לילד, "איזה שולחן?"
 
הילד העביר מבט עצוב על השולחנות הפנויים ועד שהחליט, כבר הצביע הוא על אחד מהם ואמר לו: "מול הטלוויזיה?"
 
הוא התיישב ליד הילד והניח את תיקו על הכיסא ממול. המלצר בא ושם לפניהם שני תפריטים. הוא עיין בתפריט. הילד הביט בטלוויזיה. הוא שאל את הילד: "מה אתה רוצה?"
 
"קולה".
 
"ואוכל?"
 
"לא בא לי".
 
"משהו. תראה בתפריט, יש כל מיני חומוסים. איזה אתה הכי אוהב?" והוא קרא מן התפריט: "עם גרגרים, עם פול, עם ביצה קשה, עם צנובר, עם טחינה ואפילו עם בשר. אתה רוצה עם בשר?"
 
"אני לא אוהב חומוס", אמר הילד.
 
"למה? אבל טחינה אתה בטח אוהב, לא?"
 
"לא בא לי בכלל לאכול".
 
"ארוחת ערב! מה אמא עושה לך לארוחת ערב?"
 
המלצר חזר אליהם.
 
"פעמיים חומוס עם פול וביצה וצנובר", הוא אמר, "קולה בשביל הילד ובירה בשבילי. איזה יש?"
 
היתה שעת דמדומים. מבעד לשמשה נראו השולחנות והסועדים היושבים בחוץ, אנשים עוברים ושבים על המדרכה, מכוניות נוסעות על הכביש, ומעבר לרחוב, חלונות הבתים, חלקם כבר מוארים. ויחד אתם השתקף על הזגוגית תוכה של המסעדה, השולחנות, הדלפק וצנצנות החמוצים שעליו, והטלוויזיה, ואף הילד והוא, היושבים זה לצד זה, ליד שולחנם.
 
הילד הביט בטלוויזיה בפנים עייפות, ואילו הוא סקר את המסעדה ועיניו נפלו על השולחן הפנוי שלפני שולחנם: ערימה של דפי עיתון היתה עליו - של המסעדה או של לקוח שגמר לקרוא בהם והשאירם. הוא ניגש לשם, ברר לו מן הדפים את החלק שעניין אותו, חזר אל השולחן, הניח את שללו לפניו, דפדף וקרא.
 
המלצר הביא את המנות והוא הרים אליו את ראשו והסיט מעט את דפי העיתון, לפנות מקום לאוכל. מיד לגם מן הבירה, בצע לו חתיכה מן הפיתה המחוממת, הטביל בעיסה, הוציא במשיכה סיבובית והכניס אל פיו בשתי נגיסות מהירות. ובעודו לועס הכין לו את פיסת הפיתה להטבלה הבאה, ושוב טבל ומשך ונגס ולעס ולגם, וקרא בעיתון.
 
"למה אתה לא אוכל?" הילד הכיר את נעימת הדברים ואת הבעת הפנים המתלווה אליהם. "מה יש לך? אתה בכלל לא נוגע באוכל!"
 
הילד העביר את מזלגו בחומוס והעלה משהו מן הצלחת אל פיו.
 
"ככה אוכלים חומוס?"
 
הילד תלש חתיכה קטנה מן הפיתה, הטביל והביא אל פיו, לעס בלי חמדה ושתה מיד מן המשקה האהוב עליו, להקל על הבליעה.
 
הוא הניח לילד וחזר אל החומוס שלו, לבירה ולעיתון. אחר כך קם וניגש אל השולחן שלפניהם, הניח שם את הדפים שגמר לקרוא בהם, ברר לו דפים אחרים ולקח אותם אל שולחנו.
 
אשה צעירה נכנסה למסעדה, ניגשה אל הדלפק וביקשה מן המלצר "לקחת הביתה משהו בפיתה". היא הסבה אליהם את פניה ובירכה לשלום את הילד. בתוך כך התעכב מבטה גם עליו, הוא הרים את עיניו מן העיתון והיא נדה לעברו בראשה ניד קל של שלום. אולי הכירה אותו.
 
אחרי שיצאה, שאל את הילד מי היא.
 
"שכנה שלנו", אמר הילד. "מורה".
 
"אצלך בבית ספר?"
 
"כן, אבל לא בכיתה שלי".
 
"אתה רוצה להזמין משהו אחר?"
 
"לא".
 
הוא שוב שקע בקריאת העיתון. צלילי נגינה עלו מתוך מכנסיו. הוציא מכיסו את הטלפון, הסתכל בו והצמידו לאוזנו.
 
"כן... טוב..." אמר, "בסדר... אני אעבור שם. ואם אין להם?..." הוא הביט בשעונו. "לא! איזה רבע שעה, עשרים דקות מקסימום. רגע!" הוא קם ואמר לילד: "תשים עין על התיק", ויצא מן המסעדה.
 
מבעד לשמשה כפולת-המראות יכול הילד לעקוב אחריו במבטו כמעט לאורך כל המסלול שהלך בו הלוך ושוב, הולך ומדבר בתוקף ומטעים את דבריו במחווה נמרצת של ידו הפנויה. האם היושבים על המדרכה שומעים ומבינים מה הוא אומר? ובתמונת הפנים יכול הילד לראות את עצמו יושב אל שולחנו, זוקף את ראשו ומניעו מצד אל צד, כמחפש נקודת תצפית טובה יותר החוצה. הוא ראה אותו נעצר ומכניס את הטלפון לכיסו. מיד הזדקף והביט נפחד בכיסא שמולו. התיק עדיין היה שם. מה יש בתיק השחור הזה שהוא גדוש עד להתפקע? כנראה דברים הקשורים בעבודתו. מן הסתם כל מיני דפים עם חשבונות. אולי כסף? הוא חזר לתוך המסעדה והתיישב במקומו. הילד תלש שוב פיסה קטנה מהפיתה וטבל בחומוס, נגס בה ולעס כאילו לא הפסיק כלל לאכול. והוא, תוך כדי קריאת העיתון, כילה את מנת החומוס שלו. שוב הביט הילד בתיק שהופקד קודם להשגיח עליו. ומה אם ייעלם התיק פתאום? בלי שירגישו, יעבור לידם מישהו, יושיט את ידו, יחטוף את התיק, יחמוק החוצה וייעלם.
 
הטלפון ניגן שוב מתוך כיסו. במורת רוח מופגנת הוציא את המכשיר, אך כשעיין בו האיר חיוך את פניו והוא אמר בקול רך וחרישי: "כן, בסדר... כן... אני לא יכול לדבר עכשיו... לא, לא... איזה עשר דקות, רבע שעה מקסימום..."
 
מדוע לא יצא שוב לדבר בחוץ?
 
משהו התעורר בפני הילד. עיניו הצטמצמו כמו במאמץ של זיכרון, אולי בפחד. ארז, המביא משלוחים מהסופרמרקט, כבל את אופניו לעץ שעל המדרכה ונכנס למסעדה. הוא התיישב בגבו אליהם, ליד השולחן שהושארו עליו דפי העיתון. חודשים אחדים קודם ראה הילד את הבחור מוטל על הארץ, לפני פתחה של המספרה, וראשו שותת דם. מאז, פחד ממנו מאוד. כי תמונת הדמים ההיא טבעה על הבחור חותם של אכזריות, אם כי הוא היה קורבנה. אנשים שנאספו אז סביבו סיפרו כי התכתש עם אחד הספרים שהעליב אותו; קרא לו מפגר, טען מישהו. ארז תבע את עלבונו והספר הטיח את ראשו של הבחור במדרכה. הזעיקו עזרה ראשונה וארז נלקח לבית החולים. אחרי כמה שבועות שוב נסע על אופניו, עם המשלוחים, ופניו ניבטו, לא-מגולחות וחיוורות מאוד, מתוך התחבושות. כעבור זמן מה, הוסרו התחבושות, ופרט לגילוח הראש לא ניכר בו עוד שום דבר מן הפציעה, ושוב נראה רכוב על אופניו עם המשלוחים, מזמר את שיריו המוזרים.
 
גם ארז הפך את דפי העיתונים שלפניו על השולחן, הביט בתמונות אך כנראה לא קרא ממש. האם יבחין בתיק השחור שעל הכיסא מאחוריו?
 
הילד הביט לשמאלו. צלחת החומוס שם כבר ריקה למעשה, והוא מסב את פניו מן העיתון ומנגב עוד ועוד בפיסות פיתה את צלחתו שכבר לא נותר בה זכר למאכל, עד שתבהיק כצלחת חדשה. הוא לוגם מן הבירה האוזלת מן הבקבוק ונפנה שוב אל עיתונו, שכמדומה כבר קרא בו כל מה שעניין אותו.
 
ארז אכל את המנה שלו בתוך פיתה. התיק השחור, הכרסתני, מחכה על הכיסא. אם רק יושיט ארז את ידו לאחוריו, יאחז בו, יחמוק החוצה, יעלה על אופניו וייעלם.
 
"רוצה עוד קולה?"
 
הילד נרתע כמתעורר בבהלה מחלום רע.
 
"מה קורה לך?"
 
הוא התנשם נשימה ארוכה: "חשבתי על משהו ונבהלתי".
 
"על מה חשבת?"
 
"אני לא זוכר".
 
הוא הביט במורת רוח בשעונו ובצלחתו של הילד.
 
הילד הטביל עוד פיסת פיתה בחומוס, לעס ככל יכולתו ושתה את שארית הקולה שבבקבוק.
 
"רוצה עוד קולה?" חזר ושאל אותו, בקול מפויס.
 
"לא, אני לא מרגיש טוב".
 
"אכפת לך שאני אלך עוד מעט?"
 
"זה בסדר".
 
ארז גמר את הפיתה שלו, קינח בקפה, שילם ויצא מן המסעדה. התיק השחור נשאר במקומו. בחושך שבחוץ כבר היה קשה להבחין בו מבעד לשמשה, כשהוא מתיר את כבל האופניים ונוסע לדרכו. תוכה של המסעדה השתלט על השמשה והסתיר את מראהו של החוץ.
 
"אני אלך עכשיו ואתה תישאר לבד ותגמור יפה את כל האוכל. בסדר?"
 
הילד לא הסב את ראשו אליו, אבל חש את מבטו וניחש את הבעת פניו.
 
"אתה בטוח שאתה לא רוצה עוד משהו?&q
