יש לך סכין? מ'הארץ'
ממדור 'דעות' עתון 'הארץ',סג'א אבו פני:
"כששנאת האחר הופכת להיות דתם של אנשים, כשרוע הופך לאמונה ואכזריות הופכת למציאות, כשגזענות הינה ערך עליון בחברה — חרב עולמם של הילדים, חרב כולו על ראשיהם.
זה קרה לפני כשבועיים בחיפה, עיר הדו־קיום כביכול, זו שחוגגת בימים אלה את "החג של החגים" שלה. עליתי לאוטובוס אחרי יום לימודים ארוך. ישבתי ליד החלון, ולידי התיישבה בחורה יפה עם חיג'אב — כיסוי ראש, למי שלא יודע. מולי ישבו אם ובנה — היא לבשה שמלה אדומה ולילד היה שיער בלונדיני מבריק.
זה היה יום שגרתי. האוטובוס המשיך בנסיעתו ותוך כדי הנסיעה פנתה אלי הבחורה (שאותה לא הכרתי) ושאלה אותי משהו על התחנות באזור, בערבית. עניתי לה בערבית, שאינני מתגוררת בחיפה ולכן איני מכירה את האזור הזה. היא חייכה והודתה לי, ואחרי כמה דקות ירדה מהאוטובוס.
הילד בספסל ממול התבונן בי. ילד יפה עם חיוך כובש. חייכתי אליו בחזרה, ואז הוא אזר אומץ ושאל: "גם את ערבייה?" עניתי בחיוך: "כן". שקט מוחלט השתרר. הוא הסתכל לעבר החלון במבט רציני. אחר כך החזיר את מבטו אלי, הפעם היו עיניו נבוכות, אבודות וביישניות, והוא שאל: "יש לך סכין?"
תפקיד החשודה המיידית אינו חדש לי, התרגלתי למלא אותו. אך בכל זאת, מילד קטן לא ציפיתי. למעשה אף פעם אני לא מצפה לתגובות כאלה. נזכרתי שבבוקר פייסבוק הזכיר לי סטטוס שכתבתי בנובמבר 2012, אחרי פיגוע שהתרחש באוטובוס בתל אביב.
כתבתי אז על שיחה שהתנהלה ביני לבין אחי הצעיר, מוחמד. סיפרתי לו על הפיגוע, והוא כעס ושאל אותי למה אנשים עושים דברים כאלה. בניסיון להתחמק מתשובה ישירה, סיפרתי לו על מה שהכיבוש עשה לנו, הפלסטינים, במשך עשרות שנים, ועל מה שהכיבוש עדיין עושה.
ואחי, מוחמד, במבט כועס של ילד בן תשע, נשמה טהורה שכולה תמימות ונאיביות וטרם הזדהמה, אמר לי אז שהרג הוא הרג, וכולנו בני אדם. אם הכיבוש רע, הוא אומר, אנחנו לא נהיה כמוהו. לעולם לא ניתן לו לנצח אותנו. היום, מוחמד כבר בן 12. הוא השתנה. גם אני השתניתי. אולי החלפנו עמדות. אולי.
בזמן שאמו של הילד נזפה בו על השאלה שלו, דימיינתי את מוחמד מולי. גם לו יש שיער בלונדיני ופנים יפות של מלאך. ומשהו שם גרם לי לענות, בלי להסס: "לא, אין לי סכין. אבל יש לי משהו אחר לתת לך". עיניו של הילד התרחבו. "מה?" הוא שאל. "חיבוק", עניתי.
לעולם לא אשכח את הילד הקטן שירד ממושב האוטובוס במהירות, ניגש אלי וחיבק אותי חזק. לעולם לא אשכח את הידיים הקטנטנות שזורות על עורפי. לעולם לא אשכח איך אותו ילד קטן, שרק לפני רגע חשב שיש לי סכין, נטש את אמו העברייה ורץ אל הנוסעת הערבייה בתמימות של ילד, וקבר את עצמו בין זרועותיה (כלומר זרועותי). לעולם לא אשכח את הדמעות שזלגו מעיניה של אמו כאשר אמרה לי, "אני מצטערת", בעוד בנה תלוי על צווארי בחיבוק. "זו לא אשמתך", עניתי בלחש."
הכותבת היא סטודנטית לתקשורת ומדעי מדינה באוניברסיטת חיפה.
ממדור 'דעות' עתון 'הארץ',סג'א אבו פני:
"כששנאת האחר הופכת להיות דתם של אנשים, כשרוע הופך לאמונה ואכזריות הופכת למציאות, כשגזענות הינה ערך עליון בחברה — חרב עולמם של הילדים, חרב כולו על ראשיהם.
זה קרה לפני כשבועיים בחיפה, עיר הדו־קיום כביכול, זו שחוגגת בימים אלה את "החג של החגים" שלה. עליתי לאוטובוס אחרי יום לימודים ארוך. ישבתי ליד החלון, ולידי התיישבה בחורה יפה עם חיג'אב — כיסוי ראש, למי שלא יודע. מולי ישבו אם ובנה — היא לבשה שמלה אדומה ולילד היה שיער בלונדיני מבריק.
זה היה יום שגרתי. האוטובוס המשיך בנסיעתו ותוך כדי הנסיעה פנתה אלי הבחורה (שאותה לא הכרתי) ושאלה אותי משהו על התחנות באזור, בערבית. עניתי לה בערבית, שאינני מתגוררת בחיפה ולכן איני מכירה את האזור הזה. היא חייכה והודתה לי, ואחרי כמה דקות ירדה מהאוטובוס.
הילד בספסל ממול התבונן בי. ילד יפה עם חיוך כובש. חייכתי אליו בחזרה, ואז הוא אזר אומץ ושאל: "גם את ערבייה?" עניתי בחיוך: "כן". שקט מוחלט השתרר. הוא הסתכל לעבר החלון במבט רציני. אחר כך החזיר את מבטו אלי, הפעם היו עיניו נבוכות, אבודות וביישניות, והוא שאל: "יש לך סכין?"
תפקיד החשודה המיידית אינו חדש לי, התרגלתי למלא אותו. אך בכל זאת, מילד קטן לא ציפיתי. למעשה אף פעם אני לא מצפה לתגובות כאלה. נזכרתי שבבוקר פייסבוק הזכיר לי סטטוס שכתבתי בנובמבר 2012, אחרי פיגוע שהתרחש באוטובוס בתל אביב.
כתבתי אז על שיחה שהתנהלה ביני לבין אחי הצעיר, מוחמד. סיפרתי לו על הפיגוע, והוא כעס ושאל אותי למה אנשים עושים דברים כאלה. בניסיון להתחמק מתשובה ישירה, סיפרתי לו על מה שהכיבוש עשה לנו, הפלסטינים, במשך עשרות שנים, ועל מה שהכיבוש עדיין עושה.
ואחי, מוחמד, במבט כועס של ילד בן תשע, נשמה טהורה שכולה תמימות ונאיביות וטרם הזדהמה, אמר לי אז שהרג הוא הרג, וכולנו בני אדם. אם הכיבוש רע, הוא אומר, אנחנו לא נהיה כמוהו. לעולם לא ניתן לו לנצח אותנו. היום, מוחמד כבר בן 12. הוא השתנה. גם אני השתניתי. אולי החלפנו עמדות. אולי.
בזמן שאמו של הילד נזפה בו על השאלה שלו, דימיינתי את מוחמד מולי. גם לו יש שיער בלונדיני ופנים יפות של מלאך. ומשהו שם גרם לי לענות, בלי להסס: "לא, אין לי סכין. אבל יש לי משהו אחר לתת לך". עיניו של הילד התרחבו. "מה?" הוא שאל. "חיבוק", עניתי.
לעולם לא אשכח את הילד הקטן שירד ממושב האוטובוס במהירות, ניגש אלי וחיבק אותי חזק. לעולם לא אשכח את הידיים הקטנטנות שזורות על עורפי. לעולם לא אשכח איך אותו ילד קטן, שרק לפני רגע חשב שיש לי סכין, נטש את אמו העברייה ורץ אל הנוסעת הערבייה בתמימות של ילד, וקבר את עצמו בין זרועותיה (כלומר זרועותי). לעולם לא אשכח את הדמעות שזלגו מעיניה של אמו כאשר אמרה לי, "אני מצטערת", בעוד בנה תלוי על צווארי בחיבוק. "זו לא אשמתך", עניתי בלחש."
הכותבת היא סטודנטית לתקשורת ומדעי מדינה באוניברסיטת חיפה.