סיפור מחורז שלי "המערה שבשמיכה":
המערה שבשמיכה דינה וולוך
אבא ואימא כִּיבו לי בַּחדר את המנורה
והשאירו רק אור קטן אחד,
כדי שלא אֶפְחַד.
אמרו: "שינה מתוקה" וגם "חלומות פז",
סגרו את הדלת, וְאָז
שכבתי בשקט במיטה שלי, חיבקתי את דובי תּוֹם,
וחיכיתי שתגיע השינה, ואולי גם יופיע חלום.
פתאום, בִּמְקוֹם החלומות הנעימים
שכמעט-כמעט,
אז בבת אחת
פרצו לי לחדר קולות רמים.
הקולות פתחו לי בכוח את העיניים העצומות
ואת האוזניים הנרדמות,
ושמעתי את אבא ואימא שלי רָבִים בקול
ולא אומרים: "סליחה",
והקול של אימא רעד ואפילו קצת בָּכָה.
היא אמרה: "רק העבודה שלך" וגם "אתה פשוט מגזים."
והוא ענה: "בכלל לא נכון" ו"אני לא מסכים,"
וגם "היזהרי שלא תעירי את הילדים."
עכשיו הרגשתי איך השינה בורחת לי מהמיטה,
והחלום שכמעט חלמתי בורח מהר אִיתָה.
נכנסתי עמוק עמוק לַמערה שֶׁבַּשְּׂמִיכָה,
השמיכה שלי הנעימה,
כדי לא לשמוע איך וּמָה,
אבל הקולות רדפו אַחֲרַי, השיגו ולא נתנו מנוחה
אצלי במערה מתחת לשמיכה.
אז הגיעו הדמעות, טפטפו לי מהעיניים,
ובלי שרציתי בָּכוּ לי השפתיים
וקראתי: "אמא'לה! די!"
וגם: "אוֹי" וגם "אַי",
אבל אף אחד לא הגיע, אף אחד.
בכיתי במערה שלי לגמרי לבד,
וכשהצצתי החוצה יכולתי לראות,
שגם דובי תום מַזִיל דמעות.
הוצאתי מהר מהשמיכה יד אחת
והכנסתי אותו פנימה כדי שלא יִפְחַד.
שכבנו ביחד אני והדובי שלי בתוך המערה,
אך שום דבר טוב לא קרה!
שנינו בכינו ובכינו המון דמעות,
ואבא ואימא המשיכו לצעוק צעקות,
ונמאס לי כבר לחכות ולחכות!
אז הוצאתי ראש מהמערה שלי
וצעקתי: "תפסיקו כבר, די!"
ועוד צעקתי: "בואו מהר! בואו אֵלַי!"
סוף סוף נפתחה הדלת לרווחה,
אבא ואימא הרימו את השמיכה,
חיבקו אותי חזק חזק עד שקצת כאב
וליטפו על הראש, על הפיג'מה ועל הגב.
אימא אמרה: "חמודי, שום דבר לא קרה..."
ואבא חיבק ואמר: "נו, זה לא כל-כך נורא.
לפעמים הגדולים קצת רָבִים, אפילו ההורים,
בדיוק כמו שאתה והחברים.
ממש כמו תינוקות...
די, חמוד שלנו, די לבכות."
שוב חיבקו אותי ושוב אמרו: "לילה טוב! חלומות פז!"
כמו שאמרו גם מִקודם, בַּהתחלה,
וסגרו שוב את הדלת והשאירו מנורה קטנה
אבל בַּצַּד,
כדי שבכלל ולגמרי לא אֶפְחַד.
עכשיו לא עשיתי מערה בַּשמיכה כי רציתי להקשיב.
מה יהיה אם הם שוב יתחילו לריב??
שכבתי בשקט ושמרתי עליהם מתוך מיטָתִי,
ודובי תוֹם שמר ביחד איתי,
בלי שהם שמעו,
בלי שהם ידעו,
כי מישהו צריך לשמור על הורים
שלא יצעקו בלילה צעקות,
ושלא יריבו כמו תינוקות.
פתאום שמעתי את הקול של אבא מדבר
בשקט ונעים,
והקול של אימא עונֶה ואומר לו דברים
וגם קצת צוחק,
ואף אחד לא צועק.
הם אמרו: "אין דבר" ו"חבל שכעסנו", ואחרי דקה
שמעתי אפילו קול של נשיקה.
הקולות היו שקטים
כדי לא להפריע לַילד,
שיִישַן
החמוד שלהם הקטן...
עכשיו נכנסתי לַמערה שלי שבשמיכה,
ולחשתי לְדובי תום:
"ליל מנוחה."
