פעם היתה כאן עיתונות מגויסת לילדים-מ'הארץ':
- פותח הנושא הזרה 111
- פורסם בתאריך
המשך-פעם היתה כאן עיתונות מגויסת לילדים:
"היהודים רק הטיבו עמנו, הם נתנו לאביך עבודה בפינוי הריסות יפו. זו הפעם הראשונה שיש לנו כסף בבית. עוד מעט נעזוב צריף עלוב זה ונעבור למקום טוב יותר", אומרת אמא למוחמד. המונולוג הסוריאליסטי הזה הוא חלק מסיפור שהתפרסם בעיתון "דבר לילדים" בשנת 1958 — שנתיים אחרי מלחמת סיני, שמונה שנים לפני הסרת הממשל הצבאי מעל אזרחי ישראל הערבים ותשע שנים לפני כיבוש השטחים.
 
הסיפור "מוחמד מוצא חברים" מוקדש לילד ערבי מיפו, שנאלץ שלא ממש בטובתו לחיות בין יהודים־ישראלים, אך מגיע בסופו של דבר למסקנה, כי הם טובים יותר מה"אפנדים" הערבים ששלטו בחייו לפני כן ומוטב לו להפוך לאחד מהם. ואף על פי שבסיפור מקופלים כמה סטריאוטיפים שהחברה הישראלית דבקה בהם מאז ועד היום (המרכזי שבהם הוא "שיגידו תודה שהם חיים בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"), הוא עדיין משונה מאוד. "לא רק לאוזן הישראלית העכשווית, אלא גם על רקע התכנים של העיתון שבו פורסם", אומרת מוניקה לביא, מנהלת מוזיאון נחום גוטמן ואוצרת התערוכה שמוקדשת ל"דבר לילדים".
 
מראה הצבה של התערוכה/צילום,שרהלה גור לביא:http://www.haaretz.co.il/polopoly_f...g_gen/derivatives/size_936xAuto/998034441.jpg
 
התערוכה נועדה להקים לתחייה, ולו לכמה חודשים, את אחד המפעלים הבולטים שבהם היה גוטמן שותף – מעין מדורת שבט, שנוסדה בשנת 1936 בשביל הצברים הצעירים על ידי מי שנהפכו זה עתה לבני המקום. "דבר לילדים", בעקבות "דבר" למבוגרים, שימש דוגמה לעיתונות מפלגתית במיטבה – עיתונות, שאינה מסתירה כי היא מגויסת וכי מטרתה העיקרית אינה לבדר, כי אם לחנך ולהתוות את דרכם של הקוראים לכיוון הפוליטי הנכון.
 
לצד איוריו של גוטמן, המציגים הווי אידילי של הצבר היפה חובש כובע הטמבל, הוצגו בו גם דמויות של ילדים מפוחדים במחשכי הגטו, כשכובעי קסקט על ראשיהם. נושא הפילוג בקיבוצים, שעלול להיראות יבשושי מעט בעיניו של קורא עכשווי, בוודאי אם טרם הגיע לגיל המצוות, סוקר בעיתון בהבלטה ובהרחבה. גם היחס השנוי במחלוקת של קוראי העיתון הצברים לילדי המעברות קיבל מקום.
 
פרופ' יעל דר, חוקרת ספרות ילדים ותרבות ילדים ישראלית מאוניברסיטת תל אביב, מספרת כי בהוצאת "דבר לילדים" הושקעו משאבים עצומים – בוודאי במונחים של תקופת המדינה שבדרך. "מיטב הסופרים והמשוררים כתבו בעיתונים האלה. זה היה איכותי מאוד", אומרת דר. "ברל כצנלסון, שהיה עורך 'דבר', עבר על כל גיליון".
 
הפופולריות הרבה והשפעתו העצומה של עיתון הילדים – מבטאת, לפי דר, את ייצוא הסמכות אל מחוץ לתחום המשפחה, שהתרחש ביישוב העברי לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות: "הסמכות היתה מחוץ לבית בשנות ה-30, ה-40 וגם ה-50. רוב ההורים היו מהגרים. והם נתפשו כמי שבאמצעות הילדים ילמדו מהי ישראליות. לא היתה סמכות הורית במובן של לקבוע מה טוב ומה יפה. וההורים ויתרו עליה מרצון. לא כולם. בוודאי שהיו בתים שבהם הורים התעקשו לספר את הסיפורים שהם גדלו עליהם, לשיר את שירי הערש שלהם, אבל בגדול התרבות סימנה שההורה לא צריך להיות קובע הטעם המרכזי עבור הילד".
 
יעל דר. היום הילד הוא יישות כלכלית ולא פוליטית:http://www.haaretz.co.il/polopoly_f..._gen/derivatives/landscape_225/2631396717.jpg
 
מה שעוד תרם למרכזיותה של עיתונות הילדים בעולם המבוגרים, וכפועל יוצא – גם בעולם הילדים, היה הלהט להקנות להם מודעות פוליטית ואזרחית (כמובן, ברוח המפלגה ששימשה כמו"ל). לצד "דבר לילדים" פעלו בשנותיה הראשונות של המדינה גם "משמר לילדים" (מטעם תנועת השומר הצעיר) ו"הבוקר לילדים" (מטעם הציונים הכלליים).
 
עיתון "דבר לילידם" מתוך התערוכה/צילום,שרהלה גור לביא:http://www.haaretz.co.il/polopoly_f...g_gen/derivatives/size_936xAuto/998034441.jpg
 
"היום המדיניות היא כלכלית – אתה חייב למכור. משנות ה-80, ואף קודם לכן, ילדים הפסיקו להיתפש כעתודות פוליטיות, שכדאי להשקיע בהן", אומרת דר. "עם קום המדינה הילד פורק אט־אט מהיכולת הפוליטית שלו. הוא נהפך למה שאנחנו רואים בו היום – משהו תמים, פגיע. אולי יצירתי ועליז, אבל בטח לא חושב פוליטית". כשדר נשאלת אם, במקום זאת, נהפך הילד לישות כלכלית, היא מסכימה: "תראי כמה פרסומות טלוויזיה היום מכניסות ילדים פנימה. זה מראה כמה הוא נהיה צרכן. המסר הוא שאת קונה אוטו לפי מה שהילד שלך רוצה".
 
עם זאת, למרות שייתכן וישנם הורים שמרגישים אחרת, דר טוענת, שהסמכות ההורית בכל הקשור לקריאה, טעם ולתרבות בכלל, התחזקה היום באופן משמעותי בהשוואה לשנות הזוהר של "דבר לילדים". "היום ילדים הם אסירי בית", אומרת דר ומדגישה שגם השהייה הממושכת של הילדים בחוץ, שהצטמצמה עד כדי היעלמות כמעט מוחלטת היום, תרמה ליחס שונה בין השפעת תרבות הבית להשפעה שהיתה לתרבות החוץ על הדור הצעיר.
"היהודים רק הטיבו עמנו, הם נתנו לאביך עבודה בפינוי הריסות יפו. זו הפעם הראשונה שיש לנו כסף בבית. עוד מעט נעזוב צריף עלוב זה ונעבור למקום טוב יותר", אומרת אמא למוחמד. המונולוג הסוריאליסטי הזה הוא חלק מסיפור שהתפרסם בעיתון "דבר לילדים" בשנת 1958 — שנתיים אחרי מלחמת סיני, שמונה שנים לפני הסרת הממשל הצבאי מעל אזרחי ישראל הערבים ותשע שנים לפני כיבוש השטחים.
 
הסיפור "מוחמד מוצא חברים" מוקדש לילד ערבי מיפו, שנאלץ שלא ממש בטובתו לחיות בין יהודים־ישראלים, אך מגיע בסופו של דבר למסקנה, כי הם טובים יותר מה"אפנדים" הערבים ששלטו בחייו לפני כן ומוטב לו להפוך לאחד מהם. ואף על פי שבסיפור מקופלים כמה סטריאוטיפים שהחברה הישראלית דבקה בהם מאז ועד היום (המרכזי שבהם הוא "שיגידו תודה שהם חיים בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"), הוא עדיין משונה מאוד. "לא רק לאוזן הישראלית העכשווית, אלא גם על רקע התכנים של העיתון שבו פורסם", אומרת מוניקה לביא, מנהלת מוזיאון נחום גוטמן ואוצרת התערוכה שמוקדשת ל"דבר לילדים".
 
מראה הצבה של התערוכה/צילום,שרהלה גור לביא:http://www.haaretz.co.il/polopoly_f...g_gen/derivatives/size_936xAuto/998034441.jpg
 
התערוכה נועדה להקים לתחייה, ולו לכמה חודשים, את אחד המפעלים הבולטים שבהם היה גוטמן שותף – מעין מדורת שבט, שנוסדה בשנת 1936 בשביל הצברים הצעירים על ידי מי שנהפכו זה עתה לבני המקום. "דבר לילדים", בעקבות "דבר" למבוגרים, שימש דוגמה לעיתונות מפלגתית במיטבה – עיתונות, שאינה מסתירה כי היא מגויסת וכי מטרתה העיקרית אינה לבדר, כי אם לחנך ולהתוות את דרכם של הקוראים לכיוון הפוליטי הנכון.
 
לצד איוריו של גוטמן, המציגים הווי אידילי של הצבר היפה חובש כובע הטמבל, הוצגו בו גם דמויות של ילדים מפוחדים במחשכי הגטו, כשכובעי קסקט על ראשיהם. נושא הפילוג בקיבוצים, שעלול להיראות יבשושי מעט בעיניו של קורא עכשווי, בוודאי אם טרם הגיע לגיל המצוות, סוקר בעיתון בהבלטה ובהרחבה. גם היחס השנוי במחלוקת של קוראי העיתון הצברים לילדי המעברות קיבל מקום.
 
פרופ' יעל דר, חוקרת ספרות ילדים ותרבות ילדים ישראלית מאוניברסיטת תל אביב, מספרת כי בהוצאת "דבר לילדים" הושקעו משאבים עצומים – בוודאי במונחים של תקופת המדינה שבדרך. "מיטב הסופרים והמשוררים כתבו בעיתונים האלה. זה היה איכותי מאוד", אומרת דר. "ברל כצנלסון, שהיה עורך 'דבר', עבר על כל גיליון".
 
הפופולריות הרבה והשפעתו העצומה של עיתון הילדים – מבטאת, לפי דר, את ייצוא הסמכות אל מחוץ לתחום המשפחה, שהתרחש ביישוב העברי לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות: "הסמכות היתה מחוץ לבית בשנות ה-30, ה-40 וגם ה-50. רוב ההורים היו מהגרים. והם נתפשו כמי שבאמצעות הילדים ילמדו מהי ישראליות. לא היתה סמכות הורית במובן של לקבוע מה טוב ומה יפה. וההורים ויתרו עליה מרצון. לא כולם. בוודאי שהיו בתים שבהם הורים התעקשו לספר את הסיפורים שהם גדלו עליהם, לשיר את שירי הערש שלהם, אבל בגדול התרבות סימנה שההורה לא צריך להיות קובע הטעם המרכזי עבור הילד".
 
יעל דר. היום הילד הוא יישות כלכלית ולא פוליטית:http://www.haaretz.co.il/polopoly_f..._gen/derivatives/landscape_225/2631396717.jpg
 
מה שעוד תרם למרכזיותה של עיתונות הילדים בעולם המבוגרים, וכפועל יוצא – גם בעולם הילדים, היה הלהט להקנות להם מודעות פוליטית ואזרחית (כמובן, ברוח המפלגה ששימשה כמו"ל). לצד "דבר לילדים" פעלו בשנותיה הראשונות של המדינה גם "משמר לילדים" (מטעם תנועת השומר הצעיר) ו"הבוקר לילדים" (מטעם הציונים הכלליים).
 
עיתון "דבר לילידם" מתוך התערוכה/צילום,שרהלה גור לביא:http://www.haaretz.co.il/polopoly_f...g_gen/derivatives/size_936xAuto/998034441.jpg
 
"היום המדיניות היא כלכלית – אתה חייב למכור. משנות ה-80, ואף קודם לכן, ילדים הפסיקו להיתפש כעתודות פוליטיות, שכדאי להשקיע בהן", אומרת דר. "עם קום המדינה הילד פורק אט־אט מהיכולת הפוליטית שלו. הוא נהפך למה שאנחנו רואים בו היום – משהו תמים, פגיע. אולי יצירתי ועליז, אבל בטח לא חושב פוליטית". כשדר נשאלת אם, במקום זאת, נהפך הילד לישות כלכלית, היא מסכימה: "תראי כמה פרסומות טלוויזיה היום מכניסות ילדים פנימה. זה מראה כמה הוא נהיה צרכן. המסר הוא שאת קונה אוטו לפי מה שהילד שלך רוצה".
 
עם זאת, למרות שייתכן וישנם הורים שמרגישים אחרת, דר טוענת, שהסמכות ההורית בכל הקשור לקריאה, טעם ולתרבות בכלל, התחזקה היום באופן משמעותי בהשוואה לשנות הזוהר של "דבר לילדים". "היום ילדים הם אסירי בית", אומרת דר ומדגישה שגם השהייה הממושכת של הילדים בחוץ, שהצטמצמה עד כדי היעלמות כמעט מוחלטת היום, תרמה ליחס שונה בין השפעת תרבות הבית להשפעה שהיתה לתרבות החוץ על הדור הצעיר.
המשך
"לפי מוניקה לביא, עצם הצטרפותו של נחום גוטמן למערכת "דבר לילדים" כמאייר העיתון ואחד מכותביו הבולטים, מסמלת את הנתק בין דור האבות המהגרים לדור הבנים הצברים. גוטמן, שהגיע לארץ ישראל בשנת 1905 כילד בן שבע, היה הדבר הכי קרוב ל"צבר" בקרב בני דורו. אביו של גוטמן, הסופר והעורך ש. בן ציון (שמחה בן ציון אלתר גוטמן), היה ידיד קרוב של ביאליק, מהפעילים הספרותיים העברים הבולטים באודסה ומחסידי אחד העם. הוא הגיע לכאן, כותבת לביא באחד ממאמרי הקטלוג העשיר של התערוכה, "כדי להקים מרכז ספרותי ולממש את רעיון הציונות הרוחנית של אחד העם", ונחל כישלון אישי חרוץ.
 
מוניקה לביא. לא היו תכנים שעסקו ביחסים בין המינים: http://www.haaretz.co.il/polopoly_f...g_gen/derivatives/landscape_225/998034441.jpg
 
ניסיונותיו הרבים של גוטמן האב להקים כתב עת ספרותי בישראל לא צלחו. באחת הביקורות על כתב העת "מולדת – ירחון לבני הנעורים", שיצא לאור בשנת 1911, נכתב: "עוד פעם מחיי הגלות. מהחיים הנוגים, המכאיבים של הגלות!... ריבונו של עולם, אימתי יבוא הסוף לסיפורים האלה? כבר שבענו מהם! ולמה הם לבני הנעורים שלנו פה, בארץ החיים החדשים שלנו?"
 
גורלו של גוטמן האב, למרות שהיה אחד מחלוצי העורכים והמו"לים בארץ ישראל, היה גורל מר של מהגר – מנותק ממוקדי העשייה האינטלקטואלית והפוליטית, דחוי על ידי האליטה המקומית, תלוש מהשיח. פועלו של בנו, לעומת זאת, התקבל באהדה ובאהבה. וגוטמן הצעיר עצמו, אומרת לביא, שעבר בתחנות המתבקשות במסלולו של העברי החדש – לימודים בגימנסיה הרצליה, גיוס לגדודים העבריים - היה "אחד מהחבר'ה".
 
צילום אוסף מוזיאון נחום:http://www.haaretz.co.il/polopoly_f...pg_gen/derivatives/size_936xAuto/97651544.jpg
 
לטענת לביא, הצטרפותו של גוטמן למערכת "דבר לילדים", אף שהלך בדרכו העיתונאית והספרותית של אביו ופיצה כביכול על ניסיונו הכושל להקים עיתון לילדים, מסמלת למעשה מרד של הבן באב ושל תנועת הפועלים העברית, שיישמה את הציונות הלכה למעשה בציונות הרוחנית של אחד העם. ביאליק, ידיד קרוב של משפחת גוטמן, לא נעתר להפצרותיו של האב לפרסם את יצירותיו בכתבי העת שלו, אך שמח לחלוק אותן עם "דבר לילדים".
 
מבין הנושאים הרבים שבהם עסק "דבר לילדים" נעדרים לחלוטין סקס ומיניות. שאלה של נער בפינת העצות, כיצד עליו להתמודד עם המצב המביך שבו אין לו כסף כדי לקחת את חברתו לסרט, היתה הדבר הקרוב ביותר לדיון ביחסים בין המינים בעיתון, מספרת לביא. ולא מן הנמנע שכאן טמונה אחת הסיבות לשקיעתו של "דבר לילדים" ועיתוני ילדים אחרים: לא מות האידאולוגיה הוא שהרג אותם, אלא היעדר האינטראקציה – היעדר האפשרות עבור הקורא לנהל דיאלוג בגובה העיניים עם העיתונאים שכותבים עבורו. המאבק בין הסמכות ההורית לסמכות הממסדית הפסיק להיות רלוונטי עבור הילדים עוד הרבה לפני עידן היוטיוב והרשתות החברתיות. את מקומה של הסמכות תפסה ההזדהות, האינטראקציה, אפשרות הפידבק, התגובות המיידיות, התקשורת, תחושת (ואולי אשליית) ההשפעה על מה שאתה קורא.
 
ילדי עידן המסכים אינם יכולים ואינם צריכים למרוד בהוריהם באמצעות הקמת עיתון שמדבר בשפה שונה מזו של הדור המבוגר. המרד שלהם, בין אם נעשה מבחירה או לאו, הוא טוטאלי הרבה יותר: במקום להחליף מסר, הם מחליפים מדיום.
 
 
"לפי מוניקה לביא, עצם הצטרפותו של נחום גוטמן למערכת "דבר לילדים" כמאייר העיתון ואחד מכותביו הבולטים, מסמלת את הנתק בין דור האבות המהגרים לדור הבנים הצברים. גוטמן, שהגיע לארץ ישראל בשנת 1905 כילד בן שבע, היה הדבר הכי קרוב ל"צבר" בקרב בני דורו. אביו של גוטמן, הסופר והעורך ש. בן ציון (שמחה בן ציון אלתר גוטמן), היה ידיד קרוב של ביאליק, מהפעילים הספרותיים העברים הבולטים באודסה ומחסידי אחד העם. הוא הגיע לכאן, כותבת לביא באחד ממאמרי הקטלוג העשיר של התערוכה, "כדי להקים מרכז ספרותי ולממש את רעיון הציונות הרוחנית של אחד העם", ונחל כישלון אישי חרוץ.
 
מוניקה לביא. לא היו תכנים שעסקו ביחסים בין המינים: http://www.haaretz.co.il/polopoly_f...g_gen/derivatives/landscape_225/998034441.jpg
 
ניסיונותיו הרבים של גוטמן האב להקים כתב עת ספרותי בישראל לא צלחו. באחת הביקורות על כתב העת "מולדת – ירחון לבני הנעורים", שיצא לאור בשנת 1911, נכתב: "עוד פעם מחיי הגלות. מהחיים הנוגים, המכאיבים של הגלות!... ריבונו של עולם, אימתי יבוא הסוף לסיפורים האלה? כבר שבענו מהם! ולמה הם לבני הנעורים שלנו פה, בארץ החיים החדשים שלנו?"
 
גורלו של גוטמן האב, למרות שהיה אחד מחלוצי העורכים והמו"לים בארץ ישראל, היה גורל מר של מהגר – מנותק ממוקדי העשייה האינטלקטואלית והפוליטית, דחוי על ידי האליטה המקומית, תלוש מהשיח. פועלו של בנו, לעומת זאת, התקבל באהדה ובאהבה. וגוטמן הצעיר עצמו, אומרת לביא, שעבר בתחנות המתבקשות במסלולו של העברי החדש – לימודים בגימנסיה הרצליה, גיוס לגדודים העבריים - היה "אחד מהחבר'ה".
 
צילום אוסף מוזיאון נחום:http://www.haaretz.co.il/polopoly_f...pg_gen/derivatives/size_936xAuto/97651544.jpg
 
לטענת לביא, הצטרפותו של גוטמן למערכת "דבר לילדים", אף שהלך בדרכו העיתונאית והספרותית של אביו ופיצה כביכול על ניסיונו הכושל להקים עיתון לילדים, מסמלת למעשה מרד של הבן באב ושל תנועת הפועלים העברית, שיישמה את הציונות הלכה למעשה בציונות הרוחנית של אחד העם. ביאליק, ידיד קרוב של משפחת גוטמן, לא נעתר להפצרותיו של האב לפרסם את יצירותיו בכתבי העת שלו, אך שמח לחלוק אותן עם "דבר לילדים".
 
מבין הנושאים הרבים שבהם עסק "דבר לילדים" נעדרים לחלוטין סקס ומיניות. שאלה של נער בפינת העצות, כיצד עליו להתמודד עם המצב המביך שבו אין לו כסף כדי לקחת את חברתו לסרט, היתה הדבר הקרוב ביותר לדיון ביחסים בין המינים בעיתון, מספרת לביא. ולא מן הנמנע שכאן טמונה אחת הסיבות לשקיעתו של "דבר לילדים" ועיתוני ילדים אחרים: לא מות האידאולוגיה הוא שהרג אותם, אלא היעדר האינטראקציה – היעדר האפשרות עבור הקורא לנהל דיאלוג בגובה העיניים עם העיתונאים שכותבים עבורו. המאבק בין הסמכות ההורית לסמכות הממסדית הפסיק להיות רלוונטי עבור הילדים עוד הרבה לפני עידן היוטיוב והרשתות החברתיות. את מקומה של הסמכות תפסה ההזדהות, האינטראקציה, אפשרות הפידבק, התגובות המיידיות, התקשורת, תחושת (ואולי אשליית) ההשפעה על מה שאתה קורא.
 
ילדי עידן המסכים אינם יכולים ואינם צריכים למרוד בהוריהם באמצעות הקמת עיתון שמדבר בשפה שונה מזו של הדור המבוגר. המרד שלהם, בין אם נעשה מבחירה או לאו, הוא טוטאלי הרבה יותר: במקום להחליף מסר, הם מחליפים מדיום.
 
 
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.