סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ס
ספריהם של דויד גרוסמן ואיבון קוזלובסקי-גולן
אורה ממליצה על "יונתן בלש ממש" מאת דויד גרוסמן (עם עובד)
לכאורה, אין פשוט מזה. ספר לילדים כבני ארבע. סיפור מתח , שלו התחלה מטרידה, המשך מותח וסוף מפתיע ואולי גם מרגיע. איורים יפהפיים של גלעד סופר. מומלץ!
אבל אני מציעה קריאה אחרת בספר הילדים הזה.
הספר הגיע לחנויות באוגוסט 2012. ימים אחדים קודם לכן התפרסמה בעתון מודעה משפחתית על האזכרה לאורי גרוסמן, בנו של דויד גרוסמן, שנפל במלחמת לבנון השנייה. מבלי להיכנס לפוליטיקה – אב שכול הוא אב שכול הוא אב שכול – נראה לי שגרוסמן הגניב לספר את דעתו על המלחמה ועל האופן שבו דברים מתנהלים במדינת ישראל.
נתחיל מכך שלכלבה, גיבורה מרכזית בסיפור, קוראים ביבה, דומה לביבי (שלא היה ראש הממשלה בזמן מלחמת לבנון השנייה. ראש הממשלה אז היה אולמרט). מין שם גנרי לראשי ממשלה?
וזה הסיפור: בזה אחר זה נעלמים מהבית חפצים חשובים ובעלי משמעות: נעלי הבית הכתומות של יונתן (שבציור צבען דומה יותר לאדום…), "הכוס הירוקה עם הציור של הקיפוד, הכוס שיונתן אוהב לשתות ממנה שוקו, כשהוא מסתכל בטלוויזיה" ולבסוף נעלם גם דובי-ידידיה שאיתו אוהב יונתן להתכרבל על הכורסא. היעלמם של חפצים אלו מסמל את הקריעה מהילדות ועזיבת הבית החם והמפנק עם הגיוס לצבא.
אחר כך נעלמים המשקפיים של אבא (היכולת לראות, גם במובן המטפורי) הצעיף של אימא, העיתון והשלט של הטלוויזיה (אמצעי התקשורת) וגם שמיכת הטלוויזיה שאימא אהבה. בני הבית מגיעים למסקנה שיש גנב בבית, ו"זה היה אפילו קצת מפחיד לחשוב שיש מישהו שעושה דברים כאלה בתוך הבית שלו". יונתן פונה לביבה שתעזור לו לתפוס את הגנב, "אבל ביבה רק הביטה הצדה, וליקקה עם הלשון את השפתיים שלה" או "ביבה רק הרכינה את הראש, וגם קיפלה קצת את האוזניים שלה".
ואז היה ליונתן רעיון, הוא יעקוב אחרי ביבה! "ואז פתאום, נכנסה ביבה אל בין השיחים, ליד הדשא של השכנים, ונעלמה שם. יונתן חשב מהר: להיכנס לשם או לא להיכנס? ומה יש שם? ואולי זה מסוכן? והוא נשם נשימה עמוקה, והוא נכנס, הוא נכנס אחרי ביבה, לתוך השיחים." מאחורי השיחים נמצאים כל החפצים שביבה גנבה מהבית. ביבה ויונתן יושבים על שמיכת הטלוויזיה וצופים במחזה שמימי- משפחת ארנבים לבנים, ארנב אבא ארנבת אימא וארנבון משחקים בחצר השכנים, מתלטפים ומתנשקים.
סוף הסיפור, כיאה לספר ילדים, מפויס. יונתן אינו כועס על ביבה. הוא אומר "את עשית לך בית קטן, נכון? בית כמו שיש לנו בבית… יונתן חיבק את ביבה ואת דובי-ידידיה. הם ישבו ככה ביחד הרבה זמן, ישבו והסתכלו בארנבים."
אבל המבוגר, הקורא את הספר לילדו , שם לב, מן הסתם, לכך שיונתן אינו חוזר הביתה…
http://korebasfarim.com/2015/09/24/סיפורים-מן-הפרובינציה-בעלי-חנות-הספרי-4/
ספריהם של דויד גרוסמן ואיבון קוזלובסקי-גולן
אורה ממליצה על "יונתן בלש ממש" מאת דויד גרוסמן (עם עובד)
לכאורה, אין פשוט מזה. ספר לילדים כבני ארבע. סיפור מתח , שלו התחלה מטרידה, המשך מותח וסוף מפתיע ואולי גם מרגיע. איורים יפהפיים של גלעד סופר. מומלץ!
אבל אני מציעה קריאה אחרת בספר הילדים הזה.
הספר הגיע לחנויות באוגוסט 2012. ימים אחדים קודם לכן התפרסמה בעתון מודעה משפחתית על האזכרה לאורי גרוסמן, בנו של דויד גרוסמן, שנפל במלחמת לבנון השנייה. מבלי להיכנס לפוליטיקה – אב שכול הוא אב שכול הוא אב שכול – נראה לי שגרוסמן הגניב לספר את דעתו על המלחמה ועל האופן שבו דברים מתנהלים במדינת ישראל.
נתחיל מכך שלכלבה, גיבורה מרכזית בסיפור, קוראים ביבה, דומה לביבי (שלא היה ראש הממשלה בזמן מלחמת לבנון השנייה. ראש הממשלה אז היה אולמרט). מין שם גנרי לראשי ממשלה?
וזה הסיפור: בזה אחר זה נעלמים מהבית חפצים חשובים ובעלי משמעות: נעלי הבית הכתומות של יונתן (שבציור צבען דומה יותר לאדום…), "הכוס הירוקה עם הציור של הקיפוד, הכוס שיונתן אוהב לשתות ממנה שוקו, כשהוא מסתכל בטלוויזיה" ולבסוף נעלם גם דובי-ידידיה שאיתו אוהב יונתן להתכרבל על הכורסא. היעלמם של חפצים אלו מסמל את הקריעה מהילדות ועזיבת הבית החם והמפנק עם הגיוס לצבא.
אחר כך נעלמים המשקפיים של אבא (היכולת לראות, גם במובן המטפורי) הצעיף של אימא, העיתון והשלט של הטלוויזיה (אמצעי התקשורת) וגם שמיכת הטלוויזיה שאימא אהבה. בני הבית מגיעים למסקנה שיש גנב בבית, ו"זה היה אפילו קצת מפחיד לחשוב שיש מישהו שעושה דברים כאלה בתוך הבית שלו". יונתן פונה לביבה שתעזור לו לתפוס את הגנב, "אבל ביבה רק הביטה הצדה, וליקקה עם הלשון את השפתיים שלה" או "ביבה רק הרכינה את הראש, וגם קיפלה קצת את האוזניים שלה".
ואז היה ליונתן רעיון, הוא יעקוב אחרי ביבה! "ואז פתאום, נכנסה ביבה אל בין השיחים, ליד הדשא של השכנים, ונעלמה שם. יונתן חשב מהר: להיכנס לשם או לא להיכנס? ומה יש שם? ואולי זה מסוכן? והוא נשם נשימה עמוקה, והוא נכנס, הוא נכנס אחרי ביבה, לתוך השיחים." מאחורי השיחים נמצאים כל החפצים שביבה גנבה מהבית. ביבה ויונתן יושבים על שמיכת הטלוויזיה וצופים במחזה שמימי- משפחת ארנבים לבנים, ארנב אבא ארנבת אימא וארנבון משחקים בחצר השכנים, מתלטפים ומתנשקים.
סוף הסיפור, כיאה לספר ילדים, מפויס. יונתן אינו כועס על ביבה. הוא אומר "את עשית לך בית קטן, נכון? בית כמו שיש לנו בבית… יונתן חיבק את ביבה ואת דובי-ידידיה. הם ישבו ככה ביחד הרבה זמן, ישבו והסתכלו בארנבים."
אבל המבוגר, הקורא את הספר לילדו , שם לב, מן הסתם, לכך שיונתן אינו חוזר הביתה…
http://korebasfarim.com/2015/09/24/סיפורים-מן-הפרובינציה-בעלי-חנות-הספרי-4/