המשך>>>
"מאז אפשר לראות את המטפס - קיסוסית - תלוי על העצים. למטפס יש עלים דמויי לב, כלבה של קיסוסיוס, פירות אדומים כדמה וקוצים חדים על הגבעולים - אות למר-נפשה של קיסוסיוס.
ובגרסה מעט שונה...
קיסוסית היתה נערה מבוגרת ומכוערת מאוד (שמנה, פוזלת, זרוקה, יבלות, שערות...) אך היה לה כסף רב...
היא גרה בארמון מפואר בלב היער ורצתה להתחתן עם בן מלך בלבד. יום אחד עבר כרוז בממלכה והודיע: "בנשף ענק תימצא כלה למלך וכל היפהפיות מוזמנות".
קיסוסית רואה בזאת הזדמנות חייה ומתחילה לטפח את עצמה (דיאטה, נימוסים, פדיקור - מניקור, איפור, ניתוח או שניים). ואכן, היא הצליחה והפכה להיות חתיכה אמיתית !
בערב הנשף, נכנסה קיסוסיה לארמון ונשמתם של כולם נעצרה, היא הקסימה את הנסיך והוא רקד איתה שני ריקודים רצופים ו... צמודים !
תם הנשף והנסיך עומד להכריז על החלטתו והוא צועד לכיוון קיסוסית... ומושיט ידו לעלמה שישבה לידה. מיד הבינה קיסוסית מה קרה וברחה מהר ליער. שערותיה הסתבכו בעצים ועד היום אנו מוצאים אותה ביער עם לב שבור (עלים בצורת לב) תלתליה הסבוכים (קנוקנות) וטיפות הדם שנזלו מהחתכים שנגרמו לה במהלך הריצה (הפירות האדומים). הקוצים הם השיערות לרגליה שאותם שכחה קיסוסית להסיר...
 
שערות שלומית
לפני שנים רבות מאוד היה בארץ מלך גדול ולו בת מקסימה. שולמית קראו לה, חמודה מאוד הייתה שולמית: עיניה גדולות ובהירות, שערה ארוך ומתולתל וחיוך לה מקסים ביותר. יום אחד יצאה שולמית לשוטט בהרים, לקטוף פרחים (אז עדיין לא היה חוק האוסר קטיף כזה...), ופגשה בנער צעיר רועה את הצאן. הזמין הנער את הנערה החמודה (שלא ידע שהיא בת מלך) לאכול איתו פיתה וזיתים, חלב בשבילה חלב כבשים טרי ושניהם התיידדו. וכך דאגה שולמית לחמוק בכל פעם מהארמון ולהיפגש ליד המעיין עם חברה החדש. התאהבו שני הצעירים זה בזו, אך דבר האהבה של ביתו נודע למלך והוא כעס מאוד: "ביתי המקסימה לא תינשא לרועה צאן פשוט! נסיך חשוב מעבר לים ביקש את ידה ולו תהייה לאישה!". שולמית, שאהבה מאוד את אבא שלה, סירבה לוותר על בחיר ליבה. "אבא" אמרה "אני אוהבת אותו ולא את הנסיך מעבר לים שאינני מכירה, תן לי בבקשה להינשא לאהוב ליבי". אבל המלך הקשיח את ליבו וכלא את ביתו בארמון, כדי למנוע ממנה להוסיף ולהיפגש עם רועה הצאן העני וחסר הייחוס. אך שלומית ברחה מהארמון, פגשה את אהובה ושניהם יחד החליטו לברוח לארץ רחוקה, בה יוכלו להינשא ולחיות יחד. שלח המלך גדודי פרשים בעקבות הבורחים, לתפוס את הבחור החצוף ולהכניסו לכלא ואת בת המלך להחזיר לארמון. כמעט הגיעו הרודפים אל זוג האוהבים, כשאלה הגיעו לפינה רחוקה בהרים, שם בין הסלעים פיכה לו מעיין קטן, כשהוא זורם מתוך מערה אפלה. עמדו שניהם אובדי עצות ולא ידעו מה לעשות, ופתאום שמעו את המערה קוראת להם: "בואו יקירי, היכנסו אלי ואסתיר אתכם מהרודפים". השניים לא היססו וקפצו במהירות לתוך המערה, כי הפרשים כבר עצרו את הסוסים, ממש לצד המעיין הקטן. אבל מרוב מהירות נשאר חלק משערה הארוך והמתולתל של שולמית מחוץ למערה. כדי להסתירו צבעו אותו המעיין והמערה במהירות בירוק, עד שנראה כמו צמח הגדל מתוך הסלע.וכך עד היום - לא הצליחו הפרשים למצוא את זוג האוהבים, כי כל המעיינות שבהרים מגדלים את הצמח הנקרא "שערות שולמית", כדי להסתיר את המקום בו חיים באושר רב שולמית ואהובה.
 
צלף
ועתה נספר אגדה נושנה, שסיפרו מדור לדור אב לבת ואם לבנה. והפעם הקשיבו קשב רב אחיי, נספר על אריה זהו מלך החי. בשעת בין ערביים - זה נורא, המלך אכל איילה צעירה. אל ראו גם ראו האריה נענש, על הטרף הזה התחרט הברנש. כי בעוד הוא סועד ומאוד נהנה נתקעה בגרונו איזו עצם קטנה. מנסה האריה מן הצרה להיפטר ויקרא לכל חיה גדולה וזעירה. ומבטיח הוא פרס, מתנה רצינית לחיה שמסבלו תוכל להמעיט. אז ניסתה חסידה וניסה גם שועל, גמל ונמר אך בחוסר אונים הם פרשו מהר. והעצם בפי האריה עוד תקועה עד שבא עכבר קטן ומצחיק ואמר לכולם - "יש לי דרך, יש לי טריק"! ואגב, האריה כבר נואש מהסיכוי משתולל באגרסיה וגופו כבר רפוי הוא אומר לעכבר - "טוב, נסה אך מהר, כי גרוני כבר ניחר בכאב הבוער. "העכבר מתבונן באריה מעולף, והולך וקוטף לו ענף של צלף, אל תוך פי האריה הוא נכנס ויוצא ומוציא את העצם עם הוו בקצה. האריה מתעורר ויוצא במחול, לעכבר קורא ואומר לו בקול-
"אל תתאונן, פרס גדול כבר קיבלת מתוך לוע המלך שלם יצאת". המלך נם שנתו, הקהל מתפזר ורק העכבר על הפרס מהרהר...
 
ובגרסה קצת אחרת...
מלך הצמחים עשה משתה גדול והזמין אליו את כל הצמחים, בעודם חוגגים, נתקעה עלוקה בגרונו של המלך. הוא החל משתעל ומשרתיו מיד ניצבו לידו, מנסים לעזור למלכם. המלך עוד הצליח הבטיח בכוחות אחרונים, כי הצמח אשר יצליח להוציא את העלוקה מגרונו – יזכה בבתו, הנסיכה היפה.
כל הצמחים עשו דרכם אל הארמון אך לא הצליחו להציל את המלך. לפתע הגיע צמח קוצני ופשוט שקוציו מאונקלים ופונים לאחור.
ניגש אל המלך והחל משיר את עליו. מיד אחר כך את קוציו, נשאר עירום לגמרי ו...
 
רק קוץ אחד בקצה גבעולו.
נכנס הצלף הערום לגרונו של המלך, תפס את העלוקה בקוצו החד, וחיש קל שלפה.
מובן שהשמחה הייתה רבה אך כשדרש הצלף את אשר הובטח לו החל המלך לגמגם. יתן את בתו היפהפייה לצמח מדברי שכזה ?
אך הבטחה חייבים לקיים, מה עשה ? כלא את בתו במגדל בצוק הגבוה ביותר בממלכה. הצלף המאוהב טיפס וטיפס על גבי המצוק – הכול יעשה למען הנסיכה היפה. ואכן, את הצלף נוכל למצוא בגבהים, בתהליכי טיפוס נואשים...
 
 
עץ האלון
עץ ממשפחת האלוניים.
שלושה מיני אלון מוכרים בארצנו: האלון המצוי, אלון התוֹלָע, אלון התבור. שלושתם עצים מקודשים בפולחן: "על ראשי ההרים יזבחו, ועל הגבעות יקטרו, תחת אלון וְלִבְנֶה ואלה, כי טוב צִלָהּ" (הושע ד' 13)
האלון המצוי הוא עץ ירוק-עד.
אלון התולע הוא עץ נָשִׁיר (=שעליו נושרים בחורף). הוא גדל רק בסביבה קרה, ונפוץ בהרי יהודה, הכרמל והגליל העליון - מקומות שבהם האקלים קריר יחסית. האלון הנזכר בספר ישעיה מזוהה עם עץ זה. במשנה הוא מכונה בשם "מילה". על עלי העץ גדלים עֲפָצִים, והם משמשים להפקת דְיוֹ. אלון התבור גם הוא עץ נשיר. כנראה שזהו העץ המכונה במקרא "אלון הבשן". זהו עץ ענק, והעלים שלו משמשים מזון לתולעי השָנִי שמביציהן נהגו להפיק את צבע השני (=אדום כהה). במקרא מכונה הצבע הזה "שני" ו"תולע", ובמשנה - "זְהוֹרִית".
רוב האלונים בישראל נראים כשיחים. ישנן רק חורשות מעטות של אלונים רַבֵּי-שנים, שהם הצמחים הגדולים ביותר בארץ, כמו 'חורשת הארבעים' שבעמק דן ו'חורשת העֲשָׂרָה' ליד קיבוץ דפנה. גיל העצים בחורשות אלה הוא כ-500 שנה. האלון העתיק ביותר בישראל הוא "אלון אברהם" בחברון, שגילו כ-1000 שנה.
 
האגדה על שלושת האלונים:
מעשה בשלושה אחים ממשפחת אלון, שדמו מאוד זה לזה, אהבו זה את זה, היו מבלים יחד אלון, לומדים יחד, ופשוט נהנים. לאח אחד קראו "מצוי" לשני "תולע" ולשלישי "תבור". יום אחד הגיעה לשכונתם נערה יפיפייה בשם אלה. שערותיה ארוכות, עיניה מקסימות ולבושה מדהים: בימי הקיץ הייתה לובשת שמלה ירוקה, אך בבוא ימי הסתיו, הייתה עוטה על עצמה שמלה כתומה אדמדמה מרהיבה ביופייה.
רצה הגורל ושלושת הנערים לבית אלון התאהבו בנערה היפיפייה. לא רצו השלושה לריב בניהם והחליטו שהאלה תבחר את מי היא מעדיפה. כל אחד חיפש דרך אחרת לבלוט ולהרשים אותה: תולע עשה קרחת, תבור גידל תלתלים יפים וארוכים, ורק מצוי לא ידע מה לעשות ולכן נשאר כמו שהוא. הלכו לאלה, כירכו סביבה וניסו להרשימה. הסתכלה האלה בשלושתם וראתה כיצד תבור ותולע מנסים להתבלט אל מול אחיהם, מצוי, הביישן והעניו. החליטה אלה כי הוא- הוא אהובה ובו תבחר. ואכן מאז ועד היום לא נפרדים האלון המצוי והאלה הארצישראלית ומצויים הם בחורשים ברחבי הכרמל.
מה קרה לאחים?
אלון התולע נותר עם בלוט קרח.
אלון התבור נותר עם בלוט שעיר.
והאלון המצוי נותר עם בלוט רגיל, לא קרח אך גם לא שעיר.
 
הלוטם -
בעת האביב פורחים בבת אחת שני מיני שיחי הלוטם המצויים בארצנו, ושכיח המראה כי פורחים הם זה בצד זה. הלוטם שפרחיו לבנים הוא הלוטם המרווני, והוא קרוי כך בשל עליו הדומים לעלי המרווה; הלוטם שפרחיו סגולים- ורודים הוא הלוטם השעיר, בשל פריו השעיר.
אגדה מודרנית מספרת איך נוצר ההבדל בין שני האחים לוטם:
שר החורש נהג לערוך מדי שנה מסיבת גן, אליה הוזמנו כל הפרחים, נתיניו. גם האחים לוטם הוזמנו אליה. אחד האחים קם במועד משנתו, ועיתותיו היו בידו. לבש חולצה לבנה ומגוהצת, גילח את זקנו, ובישם את פניו ב