הצבעים דורשים צדק חברתי-הצבעים בשביתה
דרו דיוולט.
מ'הארץ': הצבעים בשביתה
דרו דיוולט. איורים: אוליבר ג’פרס. תירגמה מאנגלית: נטע גורביץ. הוצאת ידיעות ספרים.
הצבע הלבן מתלונן שהוא לא נראה, האדום טוען שהוא עובד יותר מדי והאפור לא עומד בעומס. הצבעים בספר של דרו דיוולט מכריזים על שביתה
דוד רפ:
"יום אחד רצה דנקן להוציא מהתיק את קופסת הצבעים שלו ומצא חבילת מכתבים ששמו רשום עליהם.
"היי, דנקן, זה אני, צבע אדום. אנחנו צריכים לדבר. אתה מעביד אותי יותר קשה מאשר את שאר הצבעים שלך. כל השנה אני גומר את עצמי בצביעה של כבאיות, תפוחים, תותים וכל הדברים האדומים האחרים..."
איור מתוך הספר: אוליבר ג’פרס
http://www.haaretz.co.il/polopoly_f..._gen/derivatives/size_936xAuto/3474030203.jpg
המלים "אנחנו צריכים לדבר", המופיעות בפתח המכתב המיוחס לצבע האדום בספר "הצבעים בשביתה", מסמנות את השאיפה הדמיונית של הצעצוע לקשר עם הילד המשחק בו. ברובד גבוה יותר הן מרמזות לשאיפתם של הצבעים לחרוג משפת האמנות הפלסטית ולסגל לעצמם כישורים ורבליים.
למעשה מגדיר המשפט "אנחנו צריכים לדבר" הן את נושא הספר "הצבעים בשביתה" והן את המכשלה העיקרית שמלווה אותו לכל אורכו. נתעכב על המכשלה בהמשך. ראשית ראוי לציין את מיקומו המרשים של הספר, המיועד לילדי גן, ברשימות רבי המכר בארצות הברית ואת החיבור שמתקיים בו בין המאייר המבריק אוליבר ג'פרס לבין המחבר דרו דיוולט, במאי ותסריטאי, שהתמחה בסרטוני אימה קצרים וקוצרי שבחים.
"הצבעים בשביתה" מאפשר לקוראים בו לעצור לרגע ולחשוב על העולם מנקודת מבטם של מקלוני הצבע הקטנים שבעזרתם מפיקים ילדים (ומבוגרים) אינספור ציורים. זו הצצה מחויכת אל מי שבזכותם עולמנו עליז יותר, ולמעשה שיקוף של ההיבטים הטכניים שרובנו אינם מקדישים להם תשומת לב רבה. מהמכתבים שמפנים הצבעים אל דנקן עולה שאלת חשיבות הציור "בתוך הקווים", הפופולריות של גוונים מסוימים וכמובן השיוך המגדרי המופרך שדבק בחלקם.
איור מתוך הספר: אוליבר ג’פרס:
http://www.haaretz.co.il/polopoly_f..._gen/derivatives/size_936xAuto/3474030203.jpg
כמתבקש מרב מכר שכזה, נקנו כבר הזכויות בארצות הברית להפקת סרט על סמך הספר. אפשר לנחש שכאשר הסרט ייצא לאקרנים יחזרו רבים אל חנויות הספרים, בחו"ל ובארץ, כדי להבין במה מדובר.
ובכן, מדובר, במידה לא מבוטלת, בספר אנטי־מהפכני. את "הצבעים בשביתה" אי אפשר להבין אלא על רקע מהפכת הפיקצ'רבוק (picturebook), סוגה המשלבת איורים וטקסט לכדי יצירה שבה המרכיבים הללו אינם ניתנים להפרדה.
בלי להפחית ממשקלם ומקסמם של הסיפורים המאוירים, שהתפתחו בשלב מוקדם מאוד, הפיקצ'רבוק הוא צורת ביטוי ספרותית־אמנותית מודרנית ופורצת דרך. בספר המוגדר ככזה, זוכים האיורים למרחב הבעתי עצמאי לצד המלים הכתובות. דוגמה מובהקת ומצוטטת לעייפה של פיקצ'רבוק הנוגע בשלמות היא כמובן "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק (1967). בספר זה הפך סנדק את הפירמידה המסורתית על ראשה והעניק לעתים לפן החזותי, איור ועיצוב גם יחד, עדיפות על המלה הכתובה.
איור מתוך הספר: אוליבר ג’פרס
http://www.haaretz.co.il/polopoly_f..._gen/derivatives/size_936xAuto/3474030203.jpg
המחבר דיוולט והמאייר ג'פרס הגבילו בספרם את יכולתם של הצבעים להוביל עלילה או לחתור תחתיה באמצעות קווים וגוונים. כך, דווקא בתחילת המאה ה-21, לאחר שנדמה כי כמעט כל אמצעי עיצובי וחזותי נוסה כדי לנפץ את ההיררכיה הישנה בין הטקסט לתמונה, מציג ספרם מהלך אנטי־מהפכני, המחזיר באופן סמלי את הצבעים לקופסה.
נתחיל בעיצוב. כמעט כל כפולה בספר נחלקת למחצית שבה מופיעה לשון מכתב של אחד מ–12 הצבעים אל דנקן, ולמחצית משלימה שמובאים בה איורים, מעשה ידי הילד, באותו גוון. פה ושם משתרבב איור קטן או קצה איור אל עמוד המכתב הטקסטואלי; אך גם כאשר חדק של פיל או גוף דינוזאור חוצים את פס האמצע של הספר, אין בכך משמעות עלילתית או סמלית. זה, לכל היותר, הד לפיקצ'רבוקס מופתיים, שהיטיבו לשחק במבנה המסורתי של עמודי הספר ולאתגר את הקורא־המתבונן.
לכל הצבעים יש תלונות על האופן שבו נעשה בהם שימוש. "אתה הורג אותי!" קובל הצבע האפור. דנקן אוהב לצייר פילים, ופילים הם כידוע אפורים. העמוד המאויר עמוס בחיות הגדולות שהוציא המאייר ג'פרס בקלילות תחת ידיו. וכשהצבע הלבן מתלונן כי הוא כמעט לא נראה על רקע לבן, מציג המאייר חתול מופשט, שהוא למעשה כמה פסי שפם, אף, פה ועיניים.
למרות האילוסטרציה הישירה והחביבה הזאת של קובלנות הצבעים, המובאת בשפת איור "ילדותית" במכוון, אם תבקשו מילדיכם לעצום את עיניהם ולהאזין לספר "הצבעים בשביתה", לא תיגרע מהם הבנה של העלילה לאורך רוב עמודי הספר. כאשר מדובר במאייר כמו ג'פרס, שהוציא תחת ידיו את הספרים המרהיבים "הילד שאהב לאכול ספרים" ו"לאבד ולמצוא" (ראו אור בעברית בהוצאת כתר), מדובר לכל הפחות בהחמצה.
משהו מכבודו של האיור מוחזר לו בכפולה החותמת את הספר. מוצג שם ציור "נהדר" ו"צבעוני באופן יוצא מן הכלל", כפי שקובעת בסיסמאות הגננת של דנקן. הדינוזאור הוורוד, הפיל האדום והשמים הצהובים אמורים להדגים כיצד התייחס הילד לתלונות של הגוונים ועשה בהם שימוש "יוצא מן הכלל". אלא שבגיל ארבע, כך נדמה, דווקא ייצוג נאמן למקור, כזה המתאר פילים תמיד בצבע אפור ושמים תמיד בכחול הוא היוצא מהכלל.
ברובד המילולי דווקא לא חסרות התבוננויות אותנטיות על הנושא שסביבו נטווה הספר. הקובלנות של הצבע האדום על כך שהוא נשחק במהרה, סוגיית קילוף עטיפת הנייר מעל לצבעים (עירום שמשום מה מזעזע גננות והורים גם יחד) והשאלה הלא פתורה, אם גוון השמש הוא יותר צהוב או יותר כתום, כל אלה הן דוגמאות לאופן שבו מתייחס המחבר בנימה משועשעת למדי אל ספרו.
האם מיועדות הקריצות ההומוריסטיות הללו לילדים או להוריהם? ראוי להרהר בכך כשחוזרים להתבונן במיקומו של הספר ברשימות רבי המכר של "ניו יורק טיימס" ובדירוג המכירות באמזון ומקבילותיה."
סרטון: https://www.youtube.com/watch?v=eOg_VB6A6-g
מ'הארץ': הצבעים בשביתה
דרו דיוולט. איורים: אוליבר ג’פרס. תירגמה מאנגלית: נטע גורביץ. הוצאת ידיעות ספרים.
הצבע הלבן מתלונן שהוא לא נראה, האדום טוען שהוא עובד יותר מדי והאפור לא עומד בעומס. הצבעים בספר של דרו דיוולט מכריזים על שביתה
דוד רפ:
"יום אחד רצה דנקן להוציא מהתיק את קופסת הצבעים שלו ומצא חבילת מכתבים ששמו רשום עליהם.
"היי, דנקן, זה אני, צבע אדום. אנחנו צריכים לדבר. אתה מעביד אותי יותר קשה מאשר את שאר הצבעים שלך. כל השנה אני גומר את עצמי בצביעה של כבאיות, תפוחים, תותים וכל הדברים האדומים האחרים..."
איור מתוך הספר: אוליבר ג’פרס
המלים "אנחנו צריכים לדבר", המופיעות בפתח המכתב המיוחס לצבע האדום בספר "הצבעים בשביתה", מסמנות את השאיפה הדמיונית של הצעצוע לקשר עם הילד המשחק בו. ברובד גבוה יותר הן מרמזות לשאיפתם של הצבעים לחרוג משפת האמנות הפלסטית ולסגל לעצמם כישורים ורבליים.
למעשה מגדיר המשפט "אנחנו צריכים לדבר" הן את נושא הספר "הצבעים בשביתה" והן את המכשלה העיקרית שמלווה אותו לכל אורכו. נתעכב על המכשלה בהמשך. ראשית ראוי לציין את מיקומו המרשים של הספר, המיועד לילדי גן, ברשימות רבי המכר בארצות הברית ואת החיבור שמתקיים בו בין המאייר המבריק אוליבר ג'פרס לבין המחבר דרו דיוולט, במאי ותסריטאי, שהתמחה בסרטוני אימה קצרים וקוצרי שבחים.
"הצבעים בשביתה" מאפשר לקוראים בו לעצור לרגע ולחשוב על העולם מנקודת מבטם של מקלוני הצבע הקטנים שבעזרתם מפיקים ילדים (ומבוגרים) אינספור ציורים. זו הצצה מחויכת אל מי שבזכותם עולמנו עליז יותר, ולמעשה שיקוף של ההיבטים הטכניים שרובנו אינם מקדישים להם תשומת לב רבה. מהמכתבים שמפנים הצבעים אל דנקן עולה שאלת חשיבות הציור "בתוך הקווים", הפופולריות של גוונים מסוימים וכמובן השיוך המגדרי המופרך שדבק בחלקם.
איור מתוך הספר: אוליבר ג’פרס:
כמתבקש מרב מכר שכזה, נקנו כבר הזכויות בארצות הברית להפקת סרט על סמך הספר. אפשר לנחש שכאשר הסרט ייצא לאקרנים יחזרו רבים אל חנויות הספרים, בחו"ל ובארץ, כדי להבין במה מדובר.
ובכן, מדובר, במידה לא מבוטלת, בספר אנטי־מהפכני. את "הצבעים בשביתה" אי אפשר להבין אלא על רקע מהפכת הפיקצ'רבוק (picturebook), סוגה המשלבת איורים וטקסט לכדי יצירה שבה המרכיבים הללו אינם ניתנים להפרדה.
בלי להפחית ממשקלם ומקסמם של הסיפורים המאוירים, שהתפתחו בשלב מוקדם מאוד, הפיקצ'רבוק הוא צורת ביטוי ספרותית־אמנותית מודרנית ופורצת דרך. בספר המוגדר ככזה, זוכים האיורים למרחב הבעתי עצמאי לצד המלים הכתובות. דוגמה מובהקת ומצוטטת לעייפה של פיקצ'רבוק הנוגע בשלמות היא כמובן "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק (1967). בספר זה הפך סנדק את הפירמידה המסורתית על ראשה והעניק לעתים לפן החזותי, איור ועיצוב גם יחד, עדיפות על המלה הכתובה.
איור מתוך הספר: אוליבר ג’פרס
המחבר דיוולט והמאייר ג'פרס הגבילו בספרם את יכולתם של הצבעים להוביל עלילה או לחתור תחתיה באמצעות קווים וגוונים. כך, דווקא בתחילת המאה ה-21, לאחר שנדמה כי כמעט כל אמצעי עיצובי וחזותי נוסה כדי לנפץ את ההיררכיה הישנה בין הטקסט לתמונה, מציג ספרם מהלך אנטי־מהפכני, המחזיר באופן סמלי את הצבעים לקופסה.
נתחיל בעיצוב. כמעט כל כפולה בספר נחלקת למחצית שבה מופיעה לשון מכתב של אחד מ–12 הצבעים אל דנקן, ולמחצית משלימה שמובאים בה איורים, מעשה ידי הילד, באותו גוון. פה ושם משתרבב איור קטן או קצה איור אל עמוד המכתב הטקסטואלי; אך גם כאשר חדק של פיל או גוף דינוזאור חוצים את פס האמצע של הספר, אין בכך משמעות עלילתית או סמלית. זה, לכל היותר, הד לפיקצ'רבוקס מופתיים, שהיטיבו לשחק במבנה המסורתי של עמודי הספר ולאתגר את הקורא־המתבונן.
לכל הצבעים יש תלונות על האופן שבו נעשה בהם שימוש. "אתה הורג אותי!" קובל הצבע האפור. דנקן אוהב לצייר פילים, ופילים הם כידוע אפורים. העמוד המאויר עמוס בחיות הגדולות שהוציא המאייר ג'פרס בקלילות תחת ידיו. וכשהצבע הלבן מתלונן כי הוא כמעט לא נראה על רקע לבן, מציג המאייר חתול מופשט, שהוא למעשה כמה פסי שפם, אף, פה ועיניים.
למרות האילוסטרציה הישירה והחביבה הזאת של קובלנות הצבעים, המובאת בשפת איור "ילדותית" במכוון, אם תבקשו מילדיכם לעצום את עיניהם ולהאזין לספר "הצבעים בשביתה", לא תיגרע מהם הבנה של העלילה לאורך רוב עמודי הספר. כאשר מדובר במאייר כמו ג'פרס, שהוציא תחת ידיו את הספרים המרהיבים "הילד שאהב לאכול ספרים" ו"לאבד ולמצוא" (ראו אור בעברית בהוצאת כתר), מדובר לכל הפחות בהחמצה.
משהו מכבודו של האיור מוחזר לו בכפולה החותמת את הספר. מוצג שם ציור "נהדר" ו"צבעוני באופן יוצא מן הכלל", כפי שקובעת בסיסמאות הגננת של דנקן. הדינוזאור הוורוד, הפיל האדום והשמים הצהובים אמורים להדגים כיצד התייחס הילד לתלונות של הגוונים ועשה בהם שימוש "יוצא מן הכלל". אלא שבגיל ארבע, כך נדמה, דווקא ייצוג נאמן למקור, כזה המתאר פילים תמיד בצבע אפור ושמים תמיד בכחול הוא היוצא מהכלל.
ברובד המילולי דווקא לא חסרות התבוננויות אותנטיות על הנושא שסביבו נטווה הספר. הקובלנות של הצבע האדום על כך שהוא נשחק במהרה, סוגיית קילוף עטיפת הנייר מעל לצבעים (עירום שמשום מה מזעזע גננות והורים גם יחד) והשאלה הלא פתורה, אם גוון השמש הוא יותר צהוב או יותר כתום, כל אלה הן דוגמאות לאופן שבו מתייחס המחבר בנימה משועשעת למדי אל ספרו.
האם מיועדות הקריצות ההומוריסטיות הללו לילדים או להוריהם? ראוי להרהר בכך כשחוזרים להתבונן במיקומו של הספר ברשימות רבי המכר של "ניו יורק טיימס" ובדירוג המכירות באמזון ומקבילותיה."
סרטון: https://www.youtube.com/watch?v=eOg_VB6A6-g
