סיפור שק הפחמים :
 
"יום אחד נכנס אוּרִי לביתו כשהוא בועט בריצפה, צועק, עצבני ומאוד לא-שקט. אביו ניסה להבין מה קרה, אך הוא בשלו – כועס ורותח מזעם, עד שהדברים כמו פרצו בכוח מפיו: "אני מתפוצץ!" – צעק אורי. "שמוליק הזה הוא מה-זה מעצבן!! היה אסור לו לעשות מה שעשה לי! נמאס לי ממנו, אני מאחל לו שהוא יקבל את כל הרע שבעולם! בא לי עכשיו להרוג אותו ממש!".
 
אבא של אוּרִי, איש פשוט אך מלא חכמת חיים, הקשיב בשלווה לבנו, שהמשיך לספר בזעם: "שמוליק השפיל אותי מול כל החברים שלי ואני לא מוכן לקבל את זה! הלוואי שהוא יהיה חולה מאוד ושלא יבוא יותר לבית הספר!".
 
האב, ששתק כל הזמן והקשיב רוב קשב לדברי בנו, קם במתינות מכסאו, ניגש לפינת הגינה, והביא משם שק מלא פחם. הוא הניח את השק לפני בנו, הוציא מהארון חולצה לבנה על קולב, תלה אותה על חבל הכביסה, ולאחר מכן פנה לבנו בהצעה: "אתה רואה את החולצה הלבנה התלויה שם?" – שאל האב, "דמיין לעצמך שזהו שמוליק, ותתחיל לזרוק עליו את הפחמים שבשק… אבל אני רוצה לראות אותך זורק כמו שצריך, בכוח, בעוצמה, בכעס, וכמובן – עד הפחם האחרון.
 
אוּרִי הביט באביו ומייד החל במשחק הנקמה שלו. הוא זרק את הפחמים על החולצה במרץ, פחם אחרי פחם, אך מאחר והחולצה היתה תלויה מעט רחוק, הוא הצליח לפגוע בה רק עם חלק מהפחמים.
 
כשסיים, שאל אותו אביו: "בני, איך אתה מרגיש עכשיו?".
 
"התעייפתי קצת" – אמר אוּרִי – "אבל אני שמח שהצלחתי לפגוע בחולצה עם חלק מהפחמים!".
 
האב לקח את ידו ואמר: "בוא, אני רוצה להראות לך משהו". הוא נטלו בעדינות הוביל אותו והעמיד אותו אל מול המראה הגדולה.
 
אוּרִי נבהל כשראה את עצמו. הוא היה שחור כולו, למעט עיניו ושיניו.
 
אמר לו אביו: "כפי שאתה יכול לראות, הפחמים שזרקת אמנם ליכלכו מעט את החולצה הלבנה, אבל שים לב – אתה התלכלכת הרבה יותר."
 
{איך שאנחנו מתייחסים לאחר משקף את מי ומה שאנחנו. מה שנותנים זה מה שמקבלים}