מי רוצה להיות חבר שלי? /אורי אורלב
"אורי בא עם הוריו לגור בירושלים. הוא ישב בדירה החדשה והיה עצוב.
"מדוע אתה עצוב? " שאלה אמא.
אורי לא ענה.
"רד לחצר לשחק עם הילדים, " אמר אבא.
"כבר יש להם חברים, " אמר אורי.
"הם יהיו גם חברים שלך", אמר אבא.
"איך? " שאל אורי.
"פשוט מאד", אמר אבא, "רד לחצר והכל יסתדר מעצמו".
אבל לאורי זה בכלל לא היה פשוט.
 
אבא ואמא יצאו והוא נשאר לבדו.
הוא לקח נייר וצבעים וצייר לו חבר. לחבר היו שערות ישרות כמו מקלות, ובקצה כל שערה היה תלוי פעמון קטן. אחר כך צייר חברה שלבשה בגד סרטים צבעוניים, וגם אריה גדול שזנבו עשוי מפרחים.
"בואו לשחק אתי", אמר אורי לחברים המצוירים.
"במה אתה משחק? " שאלו החברים.
"בתהלוכה", אמר אורי.
והם התחילו לשחק.
בראש הלך ילד הפעמונים, אחריו הלכה ילדת הסרטים, ואחריהם רכב אורי על אריה הפרחים. אבל התהלוכה היתה עדיין קצרה, ואז אסף אורי את כל ניירות האריזה שהיו מפוזרים בדירה וצייר ילדה עם נוצת טווס, שתצטרף לתהלוכה, וילד עם אופני קרקס בעלי גלגל גדול אחד.
"יש כאן מישהו שאין לו חבר?" שאל אורי כשסיים לצייר את כל התהלוכה, אבל לכולם היו חברים. הוא זרק את הצבעים על הרצפה ובכה.
 
התהלוכה נעצרה. ילד הפעמונים שוב לא היה מנער את ראשו.
כולם ישבו על המדרכה.
האריה היה עצוב, והפרחים שלו התחילו לנבול.
"למה אתם עצובים? " שאל אורי.
"מפני שאתה עצוב", הם אמרו.
"אבל לכם יש חברים ולי אין", אמר אורי והדמעות עדיין נוצצות בעינו.
"יש לנו חברים, אבל אנחנו רוצים להיות גם חברים שלך" הם אמרו.
"גם אם יש לכם חברים אחרים?" התפלא אורי.
"בטח", אמרו הילדים המצויירים.
"אה", אמר אורי וקם מן הרצפה.
הוא אסף את כל הציורים שצייר, החביא אותם תחת מיטתו החדשה וירד לחצר.
הילדים בחצר רצו לשחק כדורגל.
 
"אתה רוצה להיות השוער שלנו?" שאלו את אורי.
"בטח", ענה אורי והתייצב בשער.
וכשראה מרחוק את אמא ואבא חוזרים, הוא נופף להם בידו ומיד אחר כך עצר גול.