כשמוגלי הופך לגבר מפוכח - 'הארץ':
החלק הראשון במהדורה החדשה של "ספר הג'ונגל" הוא הסיפור המוכר על מוגלי הילד. אך בחלק השני מתברר שהגיבור מתקשה להסתגל לחיים בכפר...
ספר הג'ונגל
רודיארד קיפלינג. תירגם מאנגלית: אוריאל אופק. הוצאת כתר.
לילך הדר: "על האקלים החברתי והמדעי שבו נכתב "ספר הג'ונגל" כבר דובר הרבה. הגילויים של צ'רלס דרווין על מוצאו החייתי של האדם היו השראה לסופרים נוספים באותה תקופה לחקור בעצמם את החייתי שבאדם ואת האנושי שבחיה. אפשר להזכיר בהקשר הזה את ג'ק לונדון ועיסוקו בביות העומד כנגד הטבע הפראי ואת "טרזן" של אדגר רייס בורוז, שמספר גם הוא על ילד שחיות גידלו אותו. אצל קיפלינג קיימת הייררכיה בין בני אדם לחיות, אך היא לא תמיד חד־משמעית. יש בני אדם חייתיים ויש חיות אנושיות להפליא, ועדיין מוגלי מוכתר כמלך הג'ונגל מפני שהוא ניחן בערמומיותו ובחוכמתו של האדם. אותם יחסים הייררכיים קיימים בספר גם בין הילידים לבין האדם הלבן, שמצטייר כנעלה מוסרית וכשליט טבעי.
המהדורה החדשה שיצאה לאחרונה בהוצאת כתר היא חיבור בין שני הספרים של "ספר הג'ונגל" שתירגם אוריאל אופק בשנות ה–80. העריכה אינה זו של קיפלינג אלא של אופק, וסיפורי מוגלי מופיעים פה כרצף, כמין רומן. הסיפורים הקצרים מסודרים אף הם לפי היגיון עריכה מעניין; סיפור אחד מסופר מנקודת מבט אנושית והבא אחריו - מנקודת מבט חייתית. למרות שינוי הסדר המקורי של הסיפורים לא נשברת תחושת האחידות של הטקסט. התרגום עצמו נעים וסוחף ואינו ארכאי אף על פי שעברו כ–30 שנה מאז יצא לראשונה. זה התרגום היחיד לעברית של ספר המשך לספר הג'ונגל.
החלק הראשון במהדורה העברית הוא הסיפור המוכר על מוגלי הילד, שחיות הג'ונגל גידלו אותו עד שבגר ועזב אל כפר בני אדם. רובם הגדול של העיבודים מתמקד בחלק הזה, וההבדלים בין העלילות קיימים אך אינם מכריעים. החלק השני עוכר שלווה בהרבה, ואין בו הנאיביות הרומנטית הקשורה לילדותו של מוגלי. בני האדם מקבלים את מוגלי בחשדנות והוא עצמו מתקשה להסתגל לחיים במבנה סגור ומסרב להשאיר מאחוריו את חיי הג'ונגל.
תמונה: http://www.haaretz.co.il/polopoly_f.../derivatives/landscape_436_326/3953083815.jpg
אחרי שמוגלי נוקם בשֶרֶה־חַן הנמר (למעשה טיגריס בנגלי), צייד הכפר נתקף קנאה ומוקיע אותו כמכשף או שד. מוגלי מנודה מהכפר ומגייס את הג'ונגל כולו לנקמה בבני האדם. בהמשך, מוגלי פוגש בנחש קוברה ששומר על אוצר שהיה שייך לעיר שנהרסה. הנחש מזהיר את מוגלי שהאוצר הוא מוות ומעניק לו פריט אחד מתוכו: דורבן פילים מוזהב ומשובץ אבנים. מוגלי לוקח את הדורבן אך משליך אותו במהלך ויכוח עם בַּגירה ועוקב אחר החפץ המסוכן.
הדורבן המוזהב אכן גורם לסדרת רציחות. כל מי שהוא נופל לידיו מת באלימות בידי מישהו החושק בחפץ היקר לעצמו. בסופו של מסלול הדמים הזה מוגלי משיב את הדורבן לנחש הקוברה המופתע. זה שיעור בטבע האדם, שהיה נחוץ למוגלי כדי להבין את בני מינו, חולשותיהם ואכזריותם טוב יותר לפני שיחזור לחיות בקרבם כמבוגר. אחריו, מוגלי שוב אינו הפרא התמים שהיה בפעם הקודמת שבה ניסה לחיות עם אנשים אלא גבר מפוכח.
הסיפורים העוקבים מנותקים זה מזה. אין בהם דמויות חוזרות, ובשניים מהם קיפלינג אף עוזב את הג'ונגל ההודי ומגיע לשדות הקרח והאינואיטים (או אסיקימואים, כפי שהם מכונים בספר). בין שני סיפורים יוצאי דופן אלה קיים מתח מעניין, שכן הראשון שבהם הוא על כלב ים צעיר שרואה את בני שבטו נטבחים על ידי ציידים. הוא יוצא למסע חיפוש אחר מקום שאליו יוכלו כלבי הים לעבור כדי להיות בטוחים מפני בני האדם. הסיפור השני הוא על נער אינואיטי שכפרו גווע ברעב והוא יוצא למסע חיפוש אחר מקום מסתור של כלבי ים שבשרם יציל את הכפר.
האיזון העדין בין טורף לנטרף הוא מוטיב חוזר בלא מעט מהסיפורים. בדרך כלל, למי שמפר אותו, לא חשוב אם הוא אדם או חיה, מצפה גורל עגום. בניגוד לשני סיפורי ההישרדות העדינים על הצפון, עומד הסיפור "רודפים ונרדפים", שמסופר בו על שלישיית טורפים: תן, עגור־חסידה ותנין זקן. הם נפגשים לילה אחד ודנים בציד ובהישרדות. בעוד התן והציפור מסתפקים בתפקידם הטבעי בשרשרת המזון, התנין פיתח העדפה לבשר אדם. מי שחומק משיניו מסומן אצלו כלווייתן לבן, קורבן שהוא מצפה לנעוץ בו את שיניו יום אחד. התנין מתאר איך האנשים בכפר סוגדים לו ומעניקים לו מנחות של זרי פרחים ולפעמים עז גדולה, אבל הוא אינו מסתפק בהם או בדגים, כמו התנינים האחרים בנהר. מי שאינו לוקח חלק בסגידה הוא האדם הלבן, שאינו מהסס לפגוע בתנין ברובים. נראה שגם הצייד וגם הטורפים האחרים חושבים שהעונש ראוי. התנין לא צד מתוך מניעים לגיטימיים, כמו רעב או נקמה, אלא לשם השעשוע.
בסיפורי מוגלי, שרה־חן הנמר חוטא בהיבריס דומה. הוא צד בני אדם למטרות כבוד והנאה וגורלו נחרץ בשל כך. כך גם בולדאו, הצייד מהכפר, שרוצה לצוד את שרה־חן לשם הספורט, הכבוד והכסף. לפי קיפלינג, ציד שכזה הוא חריגה מהזכויות הטבעיות של אדם וחיה כאחד, ולכן הוא מפלצתי. באופן אירוני, הסוג הזה של ציד איפיין דווקא את האדם הלבן בהודו, אבל קיפלינג אינו מתאר ציידי ספורט אירופים בכלל בספר זה. נראה שבעיני קיפלינג, האדם הלבן הוא מעל הטבע ואינו כפוף לחוקיו.
למרות פגמיו האתיים והאתנוצנטריות שהוא לוקה בה, קיפלינג הוא מספר סיפורים מענג. הספר מטריד לעתים, רומנטי ונאיבי לפרקים, ועם זאת כל סיפור סוחף בדרכו שלו. סידור הסיפורים במיוחד מעורר תחושה שגם אם הסיפור כבר מוכר, עכשיו הוא מסופר מחדש באופן מדויק יותר".
סרטון: http://www.youtube.com/watch?v=ytpwzj6Ldo8
החלק הראשון במהדורה החדשה של "ספר הג'ונגל" הוא הסיפור המוכר על מוגלי הילד. אך בחלק השני מתברר שהגיבור מתקשה להסתגל לחיים בכפר...
ספר הג'ונגל
רודיארד קיפלינג. תירגם מאנגלית: אוריאל אופק. הוצאת כתר.
לילך הדר: "על האקלים החברתי והמדעי שבו נכתב "ספר הג'ונגל" כבר דובר הרבה. הגילויים של צ'רלס דרווין על מוצאו החייתי של האדם היו השראה לסופרים נוספים באותה תקופה לחקור בעצמם את החייתי שבאדם ואת האנושי שבחיה. אפשר להזכיר בהקשר הזה את ג'ק לונדון ועיסוקו בביות העומד כנגד הטבע הפראי ואת "טרזן" של אדגר רייס בורוז, שמספר גם הוא על ילד שחיות גידלו אותו. אצל קיפלינג קיימת הייררכיה בין בני אדם לחיות, אך היא לא תמיד חד־משמעית. יש בני אדם חייתיים ויש חיות אנושיות להפליא, ועדיין מוגלי מוכתר כמלך הג'ונגל מפני שהוא ניחן בערמומיותו ובחוכמתו של האדם. אותם יחסים הייררכיים קיימים בספר גם בין הילידים לבין האדם הלבן, שמצטייר כנעלה מוסרית וכשליט טבעי.
המהדורה החדשה שיצאה לאחרונה בהוצאת כתר היא חיבור בין שני הספרים של "ספר הג'ונגל" שתירגם אוריאל אופק בשנות ה–80. העריכה אינה זו של קיפלינג אלא של אופק, וסיפורי מוגלי מופיעים פה כרצף, כמין רומן. הסיפורים הקצרים מסודרים אף הם לפי היגיון עריכה מעניין; סיפור אחד מסופר מנקודת מבט אנושית והבא אחריו - מנקודת מבט חייתית. למרות שינוי הסדר המקורי של הסיפורים לא נשברת תחושת האחידות של הטקסט. התרגום עצמו נעים וסוחף ואינו ארכאי אף על פי שעברו כ–30 שנה מאז יצא לראשונה. זה התרגום היחיד לעברית של ספר המשך לספר הג'ונגל.
החלק הראשון במהדורה העברית הוא הסיפור המוכר על מוגלי הילד, שחיות הג'ונגל גידלו אותו עד שבגר ועזב אל כפר בני אדם. רובם הגדול של העיבודים מתמקד בחלק הזה, וההבדלים בין העלילות קיימים אך אינם מכריעים. החלק השני עוכר שלווה בהרבה, ואין בו הנאיביות הרומנטית הקשורה לילדותו של מוגלי. בני האדם מקבלים את מוגלי בחשדנות והוא עצמו מתקשה להסתגל לחיים במבנה סגור ומסרב להשאיר מאחוריו את חיי הג'ונגל.
תמונה: http://www.haaretz.co.il/polopoly_f.../derivatives/landscape_436_326/3953083815.jpg
אחרי שמוגלי נוקם בשֶרֶה־חַן הנמר (למעשה טיגריס בנגלי), צייד הכפר נתקף קנאה ומוקיע אותו כמכשף או שד. מוגלי מנודה מהכפר ומגייס את הג'ונגל כולו לנקמה בבני האדם. בהמשך, מוגלי פוגש בנחש קוברה ששומר על אוצר שהיה שייך לעיר שנהרסה. הנחש מזהיר את מוגלי שהאוצר הוא מוות ומעניק לו פריט אחד מתוכו: דורבן פילים מוזהב ומשובץ אבנים. מוגלי לוקח את הדורבן אך משליך אותו במהלך ויכוח עם בַּגירה ועוקב אחר החפץ המסוכן.
הדורבן המוזהב אכן גורם לסדרת רציחות. כל מי שהוא נופל לידיו מת באלימות בידי מישהו החושק בחפץ היקר לעצמו. בסופו של מסלול הדמים הזה מוגלי משיב את הדורבן לנחש הקוברה המופתע. זה שיעור בטבע האדם, שהיה נחוץ למוגלי כדי להבין את בני מינו, חולשותיהם ואכזריותם טוב יותר לפני שיחזור לחיות בקרבם כמבוגר. אחריו, מוגלי שוב אינו הפרא התמים שהיה בפעם הקודמת שבה ניסה לחיות עם אנשים אלא גבר מפוכח.
הסיפורים העוקבים מנותקים זה מזה. אין בהם דמויות חוזרות, ובשניים מהם קיפלינג אף עוזב את הג'ונגל ההודי ומגיע לשדות הקרח והאינואיטים (או אסיקימואים, כפי שהם מכונים בספר). בין שני סיפורים יוצאי דופן אלה קיים מתח מעניין, שכן הראשון שבהם הוא על כלב ים צעיר שרואה את בני שבטו נטבחים על ידי ציידים. הוא יוצא למסע חיפוש אחר מקום שאליו יוכלו כלבי הים לעבור כדי להיות בטוחים מפני בני האדם. הסיפור השני הוא על נער אינואיטי שכפרו גווע ברעב והוא יוצא למסע חיפוש אחר מקום מסתור של כלבי ים שבשרם יציל את הכפר.
האיזון העדין בין טורף לנטרף הוא מוטיב חוזר בלא מעט מהסיפורים. בדרך כלל, למי שמפר אותו, לא חשוב אם הוא אדם או חיה, מצפה גורל עגום. בניגוד לשני סיפורי ההישרדות העדינים על הצפון, עומד הסיפור "רודפים ונרדפים", שמסופר בו על שלישיית טורפים: תן, עגור־חסידה ותנין זקן. הם נפגשים לילה אחד ודנים בציד ובהישרדות. בעוד התן והציפור מסתפקים בתפקידם הטבעי בשרשרת המזון, התנין פיתח העדפה לבשר אדם. מי שחומק משיניו מסומן אצלו כלווייתן לבן, קורבן שהוא מצפה לנעוץ בו את שיניו יום אחד. התנין מתאר איך האנשים בכפר סוגדים לו ומעניקים לו מנחות של זרי פרחים ולפעמים עז גדולה, אבל הוא אינו מסתפק בהם או בדגים, כמו התנינים האחרים בנהר. מי שאינו לוקח חלק בסגידה הוא האדם הלבן, שאינו מהסס לפגוע בתנין ברובים. נראה שגם הצייד וגם הטורפים האחרים חושבים שהעונש ראוי. התנין לא צד מתוך מניעים לגיטימיים, כמו רעב או נקמה, אלא לשם השעשוע.
בסיפורי מוגלי, שרה־חן הנמר חוטא בהיבריס דומה. הוא צד בני אדם למטרות כבוד והנאה וגורלו נחרץ בשל כך. כך גם בולדאו, הצייד מהכפר, שרוצה לצוד את שרה־חן לשם הספורט, הכבוד והכסף. לפי קיפלינג, ציד שכזה הוא חריגה מהזכויות הטבעיות של אדם וחיה כאחד, ולכן הוא מפלצתי. באופן אירוני, הסוג הזה של ציד איפיין דווקא את האדם הלבן בהודו, אבל קיפלינג אינו מתאר ציידי ספורט אירופים בכלל בספר זה. נראה שבעיני קיפלינג, האדם הלבן הוא מעל הטבע ואינו כפוף לחוקיו.
למרות פגמיו האתיים והאתנוצנטריות שהוא לוקה בה, קיפלינג הוא מספר סיפורים מענג. הספר מטריד לעתים, רומנטי ונאיבי לפרקים, ועם זאת כל סיפור סוחף בדרכו שלו. סידור הסיפורים במיוחד מעורר תחושה שגם אם הסיפור כבר מוכר, עכשיו הוא מסופר מחדש באופן מדויק יותר".
סרטון: http://www.youtube.com/watch?v=ytpwzj6Ldo8