האם אפשר ללמוד להיות סופרי ילדים?

[הזרה 111]

האם אפשר ללמוד להיות סופרי ילדים?

מ'הארץ': מאות ספרי ילדים רואים אור בכל שנה. מה הופך ספר ליצירה ראויה? והאם זו מלאכה שאפשר ללמוד?

תמר רותם: "המשפט הכי אלמותי אולי בספרות הילדים לגיל הרך – הפיקצ'ר בוקס - הוא די פשוט בעצם. הכוונה למשפט המסיים את "ארץ יצורי הפרא" מאת מוריס סנדק. הספר מספר על מקס, הילד שעבר קצת את הגבול ואמו שלחה אותו לחדרו. מקס יוצא למסע מדומיין ומגיע לארץ היצורים המשונים, יצורי הפרא, מתפרע אתם כהוגן וחוזר הביתה, לחדרו ולגבולות שלו. "ושם", בלשונו של מוריס סנדק (ובתרגומו היוצא מן הכלל של אוריאל אופק), "מצא את ארוחת הערב שלו מחכה לו". כאן הופכים דף – המתח בעיצומו - ומצדו השני מתוארת הארוחה. במלות הספר - "והיא היתה עוד חמה".

המשפט המינורי הזה לא רק חותם את הסיפור, או שם סוף למסע, אלא טומן בחובו אפשרות להתרגשות חדשה ובעיקר מציע נחמה. הצלחת החמה מסמלת שאמא דואגת ואוהבת למרות הכל, למרות ההתרחקות והכעס של הילד. הקורא הצעיר ששומע את הסיפור בפעם הראשונה יבקש כמובן שיקראו לו את הספר שוב ושוב, רק כדי להגיע לשורה הזאת ולקתרזיס שבסופה.

סופרת הילדים דפנה בן צבי, שזכתה באחרונה בפרס דבורה עומר על ספרה "זוזי שמש", מאפיינת ספרות ילדים טובה ביכולת שלה להיות פשוטה ועם זאת להכיל ולהעביר מורכבות. היא מציינת את השורה בסוף שיר הפעוטות "בוא אלי פרפר נחמד" של פניה ברגשטיין כדוגמה נוספת. לדבריה, "שב תנוח, אל תירא ותעוף בחזרה" מעבירה תובנה ש"פרפר הוא פרפר, כי הוא יכול לרפרף, לשבת ולגעת ולעוף בחזרה". כלומר, משפט אחד שמספר סיפור שלם על פרידה מאהובים, על היכולת להיפרד, על תלות ועצמאות.
שבוע הספר האלטרנטיבי בירושלים. צילום: חיים יפים ברבלט:http://www.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.2353869.1403173137!/image/1646610272.jpg


לצוד את הקשת

מאות ספרי ילדים רואים אור בישראל מדי שנה בשנה, ומתוכם נתח גדול שייך לספרות הילדים המאוירת. הם מגיעים למדפי הספרים, יפים, מושקעים ומאירי עיניים, ונעלמים בתוך זמן קצר בתהום הנשייה. אולי כי הורים וסבים ממשיכים לרכוש את נבחרת הספרים שבהם "פרפר נחמד" ו"ארץ יצורי הפרא", "מיץ פטל", "דירה להשכיר" ואחרים. בספר "100 ספרי ילדים אהובים" שראה אור באחרונה (סטימצקי), העורכת תמי הראל מנסה לעשות סדר בתחום ומונה כ-80 ספרים מאוירים שהיו לפריטי חובה על מדף ספרי הילדים (מינקות ועד גיל 6). זהו מפרט נדיב למדי שכולל לצד קלאסיקה וספרים מוכרים ואהובים גם ספרים לא מוכרים כלל, כמו "ברמלי" מאת קורני צוקובסקי (ותירגם מרוסית נתן אלתרמן), או ידועים פחות כמו "מרים והים" של מיריק שניר. אולי כמשאלת לב או קביעה שהם ראויים להיכלל ברשימה.

אבל השאלה שמתעוררת למראה רשימת הזהב היא בכלל מה גרם להם לספרים האהובים בה להיות כאלה; האם זו איכותם, או שמא זו נוסטלגיה של הרוכשים, הורים שזוכרים אותם מילדותם. האם אפשר להגדיר את האיכות החמקמקה שלהם ולקבוע מדוע אלה נכנסו לקלאסיקה ולא מאות האחרים?

אם נדמה שהשוק מוצף בספרי ילדים, אלה הם רק מעטים מתוך תועפות כתבי היד של ספרי ילדים לגיל הרך שמציפים את הוצאות הספרים. כותביהם הם לעתים סבים והורים ו"כל אחד שחושב שהסיפור לפני השינה שסיפר לילד ראוי לספר", כפי שאומרת רחלה זנדבנק, עורכת ספרי הילדים בכתר. לדבריה, הכמות פוחתת בכל הנוגע לכתבי יד של ספרים לילדי בית ספר. אורכם של הספרים והמאמץ שצריך להיות מושקע בהם מן הסתם מרתיעים את הכותבים. הטעות הנפוצה, אומרות בן צבי וזנדבנק, היא שלכתוב ספרות ילדים זה קלי קלות, כי השורות קצרות, בעוד שזה בדיוק להיפך. "חבל לי שזה מה שאנשים חושבים", אומרת בן צבי. "לילדים צריך להגיד דברים מורכבים. זו ספרות מעניינת, המעבירה בצורה פשוטה כל רעיון או מחשבה. זו משימת חיים".

"אחד הדברים הקשים הם לכתוב את הטקסטים הקצרים האלה", אומרת זנדבנק, "כי הם צריכים להיות מדויקים. לייצר עלילה בטקסט כזה שתיקח את הילד לטיול, שלא לומר מסע רגשי - זו חוכמה ענקית".

היא עצמה, שעברה בחייה על אלפי ספרי ילדים וכתבי יד, מתקשה להגדיר מהו אותו קסם חמקמק שעושה ספר ילדים למה שהוא. ולדבריה, הוצאות ספרים ועורכי ספרות ילדים מתלבטים ודנים בה כל הזמן. "אנחנו עדיין בתהליך למידה של מה עובד ומה לא עובד". ובכל זאת היא מציינת ש"ספר טוב מעביר את הילד תהליך רגשי מספק ביותר, שבסופו של דבר מזקק תובנה אצל הילד – כלל לא מודעת או מנוסחת – כלפי עצמו, ההתפתחות שלו ויחסיו עם הסביבה". הקריאה החוזרת גורמת לילד להפנים את התובנה הזאת. "לכן יצירה של ספר ילדים אוצרת בחובה כל כך הרבה וכל כך מעט בו בזמן".

בכתר הוציאו באחרונה את ספרה של צרויה שלו "תראו את הילד". אבל לא תמיד סופרים למבוגרים מצליחים לכתוב ספרים לילדים. "אנחנו בוחנים ספרים כאלה ברצינות, כי ההנחה היא שלכותב מיומן יש בהחלט נקודת פתיחה טובה והוא עשוי להצליח גם בספר ילדים. אבל לא תמיד זה עובד", אומרת זנדבנק. יש גם כתבי יד שהוחזרו לסופרים בצער רב.

מתי זה לא עובד? "בדרך כלל כשהחריזה איומה", אומרת זנדבנק בחיוך. "זו מלכודת. אנשים חושבים שאם יחרזו, זה יישמע כמו ספר ילדים. חריזה טובה היא נדירה". ובמחשבה שנייה היא מוסיפה, ש"לפעמים חריזה טובה ונדירה מבלבלת כי זה לא הדבר היחיד שעושה ספר". מכל מקום, בכתר, היא אומרת, נזהרים מאוד בהוצאת ספרים מאוירים. פרויקט המשלב גם איור נמשך זמן רב, עלותו גבוהה ויש בו סיכונים. "אנחנו בוחרים בפינצטה", היא ממשיכה. "משקיעים מחשבה אם הקהל יהיה מוכן לקבל את הספר. מעט מאוד ספרים הם פורצי דרך".

וישנו גם הצד השני של המטבע. עניין ההתקבלות בקרב הקוראים לא תמיד עושה חסד עם ספרים טובים. אחרי הכל, ספרים שהצליחו להפוך לקלאסיקה כ"מיץ פטל" או "דירה להשכיר" השתרשו בתרבות כשלא היו כמעט גירויים אחרים לילדים. "אני רואה גם דברים נפלאים שפוספסו", אומרת זנדבנק. "יש גם שמרנות וסגירות. ספר ילדים כיום נלחם על מקומו בשוק רווי, כמעט היסטרי. הילדים גדלים היום בסביבה דיסנית מושכת, מופצצים על ידי מסכים. ולכן לספרים חדשים, גם אם הם טובים, קשה להתקבל.

"האם אתן לצרכן הקטן שלי לבחור בין 'דורה' ל'מיץ פטל'?" שואלת זנדבנק. "תלוי מה הצרכים. ממוצר אחד הוא מקבל תובנה של מסטיק בזוקה וממוצר אחר תובנה לחיים. ועם זאת, יש גם תקווה שבמבחן מול הילד הקורא – בתקווה שיתרחש - משהו יקרה. תהיה כימיה. כפי שקרה ל'ארץ יצורי הפרא' בתחילת דרכו". וזו מן הסתם המחשבה שהובילה את כתר להוציא לאור ספר נוסף ופחות מוכר של סנדק בשם "במטבח הלילה" בתרגום יהודה אטלס. פנטזיה על ילד שנופל למטבח ואופים אותו, שממשיכה להרפתקה גדולה. "ילדים תופשים מה העניין בספר מהר מאוד. הם הראשונים להבין", אומרת זדנבנק ומוסיפה ש"להבין מה עובד זה כמו לנסות לצוד את הקשת".
דפנה בן צבי. צילום: דניאל בר און: http://www.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.2353844.1403173178!/image/2751325816.jpg

הילד הוא השראה

אם כך, האם אפשר ללמד כתיבה לילדים? לפני שבוע וחצי, באירוע שבוע הספר האלטרנטיבי שהתקיים בבית הנסן בירושלים, לימדה בן צבי סדנת כתיבה למבוגרים שעסקה בכתיבת ספרות לילדים. ספריה של בן צבי מעידים על אמות המידה המחמירות שלה בנוגע לאיכות הכתיבה, בכתיבה שלה יש סגנון ייחודי (מוזיקה ובמיוחד קצב), והדרך שבה היא מבטאת עצב אינה שגרתית. האם אפשר ללמד את התורה שלה על רגל אחת?

בן צבי מקיימת דרך קבע סדנאות, שמגיעים אליהן לעתים סבים וסבתות שרוצים לכתוב לנכדים. היא מסכימה ש"כתיבה לילדים היא מתת, או שיש או שאין, אך אפשר לפתוח את הדלת לשם". לדבריה, חלק ממשתתפי הסדנאות הם אנשים שניחנו בכישרון בפואטיקה ייחודית אבל סובלים ממחסום כתיבה. הסדנה מספקת להם כלים להתמודדות. "אני סבלתי שנים ממחסום כתיבה. לקחתי ספרים ופשוט הדפסתי אותם במכונת הכתיבה שלי. למדתי את הקצב. וישנם גם כל האחרים שבאים לשחק עם הכתיבה, להעשיר את עצמם.

"בספרות ילדים, הילד הוא השראה", אומרת בן צבי, שעובדת כיום על ספר המשך, "זוז שמש, ככה ככה". "בגיל שנה ושנתיים המלים חיות מבחינת הצליל והמוזיקה. הילדים לא איבדו את התחושה שהשפה היא חומר. בסדנה אפשר לשחק עם זה, להחזיר את התחושה הזאת שהלכה לאיבוד".

תמי שם טוב, הכותבת ספרים לגילאי בית ספר ואף היא מעבירה סדנאות (בחוג לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה ובאופן פרטי), מוסיפה ש"דווקא מפני

 

[הזרה 111]

המשך הכתבה

תמי שם טוב, הכותבת ספרים לגילאי בית ספר ואף היא מעבירה סדנאות (בחוג לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה ובאופן פרטי), מוסיפה ש"דווקא מפני שהתחום כל כך רחב ומגוון ויש בו פרוזה, שירה, מתח, הרפתקאות ויש קהלים שונים, יש המון מקום לכוון ולעזור לאנשים לשכלל ולדייק את הכתיבה".

לדבריה, "בכתיבה לילדים, לעומת כתיבה למבוגרים, אתה יודע תמיד מה הגיל של הקהל שלך. כשמשורר כותב שיר, הוא לא יכול לדעת מי יקרא אותו. אבל כשאת כותבת לילד, את צריכה לדעת בן כמה הוא, מה היכולות הרגשיות והשכליות שלו, איזו מורכבות נדרשת מבחינת שפה וסגנון. יש אפשרות לעזור לכותבים לדייק ולשכלל את הכתיבה שלהם".

עניין נוסף שניתן ללמוד הוא לחדד את נקודת הראות של ספר ילדים. סנדק אמר, "הסגולה המיוחדת ביותר שבי היא שהאני הילדי שלי עדיין חי וקיים ומרגיש טוב. אני לא זוכר את ילדותי יותר משאתם זוכרים את שלכם. אבל יש בי היכולת לזכור ולהחיות את האיכויות הרגשיות של הילדות. הילד שהייתי אז עדיין חי ומוחשי בעבורי. אני חש כלפיו דאגה ואחריות. אני מנסה לתקשר אתו כל הזמן. ההנאות שיש לי כמבוגר מועצמות על ידי העובדה שבו בזמן אני חווה אותן גם כילד". שם טוב מציינת, כי "בספר ילדים, הגיבורים הם תמיד ילדים או חיות. המחבר כותב מנקודת המבט של ילדה בת 12 למשל, אבל הוא לא ילדה בת 12. צריך להתחבר למקום של הילדה הזאת ולא לזייף, למצוא את הטון הנכון. זה דבר שניתן לעזור לכותבים לדייק בו, שלא לדבר על חריזה נכונה ועל כלים שונים של כתיבה, כמו בכתיבה למבוגרים".

זנדבנק סבורה שניתן ללמוד להימנע מדידקטיות, רעה חולה של ספרות ילדים, ושבספרי פעוטות, "הכתיבה צריכה להתחשב בקצב של הדפדוף של הדפים". בן צבי מספרת שכשברגשטיין היתה חולה ורתוקה למיטתה, בסוף חייה, היא נהגה לומר שהיא "אוספת את ניצוצות האורה". "נראה לי שהיתה אשה אופטימית מטבעה. ואפשר ללמוד לאסוף רגעים כאלה ולפתח אותם, או להיפך. כל אחד על פי נהייתו. מרים ילן שטקליס כתבה מתוך אכזבה - נורית זורקת את הפרח - ואצלי העצב הוא ההשראה לכתיבה. אפשר לעזור לאנשים למצוא את מקורות ההשראה. אנשים לא רוצים לפחד מהכתיבה".


דפנה בן צבי מציעה כמה תרגילים למבוגרים הרוצים לכתוב לילדים:

השראה מהזיכרון: העלו בעיני דמיונכם זיכרון ילדות משמעותי שלכם. נסו להחיות את הזיכרון בדמיונכם, להיזכר בדמויות הקשורות בו. ברגשות שעלו בכם. באווירה. במקום.

כתבו את הזיכרון בפרטי פרטים, לא באופן ספרותי.

הפכו את הזיכרון לסיפור ילדים קצר, המסופר מנקודת מבט של ילד או ילדה.
שנו את נקודת התצפית של הסיפור - כתבו אותו סיפור מנקודת תצפית של מספר כל יודע או של דמות נוספת.

השראה מספר: בחרו באקראי ספר ילדים מהספרייה שלכם. פתחו אותו בעמוד אקראי. כתבו פתיחה של סיפור ילדים, המתחילה בשורה שבה פתחתם.

השראה מעצב: אמא הלכה. הילד או הילדה נשארו לבדם. עצובים. תארו שיחה בין הילד או הילדה לבין הדובי שלהם. מה הם אומרים לדובון? מה משיב להם הדובון - והאם הוא משיב? נסו לא לומר מה הילד או הילדה מרגישים, אלא הראו זאת דרך השיחה עם הדובון.

השראה מגעגוע: כתבו אסוציאציות חופשיות למלה געגוע. כתבו את הריח שלו, את הצבע, את התחושות השונות, את הזיכרונות שלכם ממנו. כתבו כל מה שעולה בראשכם כאשר אתם חושבים על המלה געגוע.

כתבו שיר קצר, של ארבע עד שש שורות, על געגוע של ילד או ילדה למשהו מסוים. השתמשו בשלוש מלים לפחות מרשימת האסוציאציות שלכם.

השראה מהיום-יום: מה עשיתם אתמול בשעה תשע בערב? היזכרו בפרטי הפרטים של הסיטואציה.

כתבו את הסיטואציה באופן ישיר, לא ספרותי.

בנו על בסיס הסיטואציה סצינה מסיפור ילדים, המסופר מעיניים של ילד או ילדה.

השראה משיר: "בוא אלי פרפר נחמד, שב אצלי על כף היד, שב תנוח על תירא, ותעוף בחזרה" (פניה ברגשטיין). כתבו את השיר מנקודת המבט של הפרפר.

 

[הזרה 111]

10 דברים שמורים בישראל היו רוצים לומר להורים

והם לא יכולים, ולהיפך...
מה מורים היו אומרים להורי התלמידים שלהם, לו יכלו להתבטא בחופשיות? מה היו אומרים ההורים בחזרה?

רותה קופפר / 'הארץ': "בתחילת השנה, בפגישה המרוכזת השנתית של הורי התלמידים עם המורה, שבה ההורים יושבים בכיסאות של ילדיהם, כאילו היו תלמידים, לחשה לי חברתי לשולחן הלימודים הזמני, "תראי מה יקרה עכשיו. המורה תודיע שמורידים שעת אזרחות שבועית ובמקומה יוסיפו עוד שעה של תנ"ך ואף אחד לא יגיד כלום; יודיעו שהוחלט להשקיע כסף בתגבור של כיתת מצטיינים במתמטיקה במקום להשקיע בכיתת מתקשים וגם על זה לא יגידו מלה; ואז יגיעו לשלב השיחה על מתנות יום ההולדת – אם קונים אחת משותפת לכל ילד או כל אחד מביא מתנה משלו – ותפרוץ מהומה". ואכן כך קרה.

נזכרתי במקרה הזה כאשר קראתי את המכתב האנונימי שהתפרסם ב"גרדיאן" בשבוע שעבר וכותרתו "עשרה דברים שמורים רוצים לומר להורים ולא יכולים", ובין הדברים שנמנו שם ריחפה עצה כללית של "לקחת דברים בפרופורציה".

בין הדברים שהמורים הבריטים ביקשו לומר להורים אך אינם יכולים היה: "ילדיכם אינם החברים שלכם" (אז תפסיקו לשתף את בנכם בן התשע בעניינים כמו מחלוקת שיש לכם עם אמו של חברו); "לא במקרה למשחקי וידיאו יש מגבלות גיל" (אל תתפלאו אחר כך שעולם המושגים שלהם כולל ירי על חבורה של חפים מפשע דרך מכונית); "צר לי, אבל הילד שלכם פשוט עצלן" (קשה ללמד מישהו שלא רוצה ללמוד, כמעט בלתי אפשרי ללמד מישהו שחושב שהוא יודע הכל כבר. אולי תחשבו איך תוכלו לעודד אותם להתמודד עם זה?); "אוקי, אז שלא יכינו את השיעורים" (המאבק בין הורים למורים על עניין זה תמידי. הורים רבים מתלוננים שאין מספיק, אחרים שיש יותר מדי. שהם קשים מדי או קלים מדי. אתם מתלוננים כשהורים אמורים לעזור ומתלוננים כשהילד אמור להתמודד עם זה לבד ומתקשה. אעביר את כל התלונות והעצות שלכם להנהלת בית הספר שקבעה את הדרישות בקשר לשיעורי הבית, ובינתיים אקרא את ערימות השיעורים ואתן להם ציונים), וגם "אני רוצה עזרה אבל לא ממך" (אמירה בוטה זו מיועדת להורה שחושב שהוא יבוא לעזור בכיתה כדי לדאוג לאינטרסים האישיים של הילד שלו, יפקח מקרוב על הנעשה בכיתה וגם יציץ על העבודה של הילדים האחרים).

צילום אילוסטרציה.:http://www.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.2353917.1403428404!/image/3183912223.jpg

המכתב זכה להרבה תהודה באתר של העיתון הבריטי וההורים לא נשארו חייבים ופירסמו מכתב אנונימי משלהם, ובו גם כן רשימה של עשרה דברים שהיו רוצים לומר למורים ולא יכולים. בין הדברים שהם מונים במכתב גלוי זה: "אל תגרמו להורים עסוקים להרגיש אשמים" (אולי תיתנו לנו רשימה בתחילת השנה ואנחנו נתנדב למשהו שנוכל לעמוד בו); "תחפושות ממלאות אותנו בחרדות" (לאלה מאתנו שלא התברכו ביצירתיות ובכישורים עילאיים במכונת תפירה שיגרמו לכל האחרים לקנא, האתגרים היצירתיים האלה גורמים לבולמוסי הזמנות תחפושות ואביזרים נלווים באינטרנט); "אנחנו לא מצליחים להבין את שיטת הציונים"; וכן "בתי ספר לא אמורים להיות התיאטרון הלאומי. לא מעניין אותנו לראות הצגה מהוקצעת המשקפת את כישורי הבימוי של מנהל מגמת הדרמה, אנחנו רוצים לראות את הילדים שלנו על הבמה", ולבסוף "אל תתייחסו אלינו כאל מקשה אחת".

בעקבות המכתבים האלה התבקשו מורים מכמה בתי ספר בישראל, וגם הורים מבתי ספר במקומות שונים בארץ, לארגן רשימות דומות של דברים שהיו רוצים להגיד אלה לאלה ומרגישים שאינם יכולים.

חדרי המורים שהשתתפו בגיבוש השאלון הם מבית ספר תיכון בירושלים שקולט הרבה תלמידים שהמסגרת פלטה; בית ספר תיכון מוביל בראשון לציון ובית ספר יסודי וחטיבת ביניים ייחודי בתל אביב. הפניות להורים היו שונות – היה פער מסוים בין הבקשה של המורות בבית הספר בירושלים שההורים יגלו עניין במשימות של הילדים לבין אלה של בית הספר בתל אביב שביקשו מההורים להתערב הרבה פחות. אך בסך הכל היו גם עניינים חופפים ואלה מופיעים ברשימות להלן.

עשרה דברים שמורים רוצים להגיד להורים:

1. אל תצפו מאתנו להצליח במקומות שאתם לא הצלחתם, או לשים גבולות במקומות שאתם לא שמים.

2. הימנעו כמה שאפשר מלדבר רעות על המורים ועל המערכת בכלל באוזני הילדים. זה הורס הכל. שתפו אתנו פעולה, אל תשימו מכשול.

3. שימו את עצמכם במקומנו.

4. כשאתם מחפשים רחוק את הסיבות לכל מיני קשיים של ילדיכם, התשובה קרובה משנדמה. או במלים אחרות – אמא, אם את מציעה לסדר בטבלת אקסל את כל השירים שהורי הוועד ישירו במסיבת סוף השנה, אל תתפלאי שהבת שלך לחוצה ממשימותיה.

5. זכרו שמסיבות וטקסי סוף השנה מיועדים לילדים ולא לכם. אם במשך כל השנה לא עשיתם שום דבר, לא בטוח שדווקא ברגע הסיום צריך לגנוב את ההצגה.

6. באתם לאסיפת הורים לשמוע או להשמיע? אם גם וגם, אז תשמעו גם.

7. אל תשתפו אותי בתחרויות בין ההורים, בבקשה.

8. זכרו שמה שהילדים שלכם מספרים לכם על הנעשה בכיתה הוא נקודת מבט אחת – אם, למשל, הוא אומר שלא מלמדים כבר כל החודש, זה לא בהכרח נכון.

9. אל תיכנסו למגננה כשמציעים לשלוח את ילדיכם לאבחון.

10. וגם – לקראת סוף השנה, כשאתם מתווכחים ביניכם בקבוצת הווטסאפ מי יודה למורים בטקס הסיום וזורקים זה על זה את המטלה הזאת, תוציאו אותי בבקשה מהקבוצה.

את הדברים שרוצים הורים להגיד למורים סיפקו יותר משתתפים, מעוד יותר בתי ספר בארץ, והמשותף לכולם, עד האחרון שבהם, היה הבקשה מהמורים שיראו את הילדים, וגם שיפסיקו לתת כל כך הרבה שיעורים.

דברים שהורים היו רוצים להגיד למורים:

1. השתדלו לא לתת הרבה שיעורי בית. זה בדרך כלל מעיק, מכניס הרבה מתח בין הילד להורים ובין התלמיד למורה, יוצר צורך ברמאות, העתקה וגם דורש מההורים לעשות את השיעורים.

2. וגם אפשר להמעיט במבחנים, במיוחד בסוף השנה, כשהתעודות כבר כתובות ואין שום ערך למבחן חוץ מלחץ.

3. מה זה כל הנתונים האלה – כמה קיבלה במיצב, כמה במתכונת, כמה בתעודה. אל תלעיטו אותי בערכים מספריים, ספרו לי על הילדה. שיהיה ערך מוסף לפלט הנתונים הזה.

4. אם הערכים מלמדים כי מדובר בילד עם יכולת גבוהה, אולי תכוונו אותו לכיוונים שיתאימו לו מחוץ לבית הספר.

5. הקשיבו יותר – תהיו קשובים לקשיים הרגשיים של הילדים בשלבים השונים של ההתבגרות. אל תשאירו ילדים מאחור.

6. אנחנו רוצים לא רק להשמיע אלא גם לשמוע, אבל אם אפשר לא יותר מדי על חייכם הפרטיים.

7. למה העוגה צריכה להיות לא קנויה, למה?

8. תאהבו את הילדים. כי הילדים הם העבודה שלכם, והחוכמה היא לאהוב גם את המתקשים והשובבים. כשתפסיקו לאהוב אותם צאו לפנסיה.

9. אל תפחדו כל כך מהאינטרנט, הוא לא נגדכם.

10. לסיום, אחת המורות גם פנתה בתור אם למורים האחרים והציעה שיחייכו ויצחקו בכיתה. "לפני כמה שנים, בשעת מחנך ביום הזיכרון, הקראתי קטע מהספר של עמוס עוז 'סיפור על אהבה וחושך' ודמעתי , ואפילו קצת יותר מזה", היא מספרת. "בסוף השיעור בא אלי תלמיד ואמר לי שמעולם לא ראה מורה בוכה, והוסיף שכשאני צוחקת בכיתה בקולי קולות זה עושה את השיעור והלמידה לגמרי אחרים. זה נכון גם בשבילי".

 

[הזרה 111]

הטלויזיה והאינטרנט ניצחו-צעירים בארה"ב קוראים

קוראים פחות מ-10 דקות ביום.
האמריקאי הממוצע קורא 19 דקות ביום; בני נוער מבלים פחות מ-4 דקות בממוצע ביום בקריאה.
'Themarker'-סוכנויות הידיעות: "המחשבים ומסכי הטלוויזיה הביסו את הספרים בארה"ב. האמריקאי הממוצע קורא 19 דקות בלבד ביום, וככל שהגיל יורד כך זמן הקריאה פוחת, כך לפי מחקר חדש של לשכת הסטטיסטיקה של משרד העבודה האמריקאי.

הצעירים בארה"ב מבלים פחות מעשר דקות ביום בחברת ספרים, בעוד שבאופן לא מפתיע, מי שמעלה את הממוצע הם בני 75 ומעלה, אשר קוראים יותר משעה בכל יום. בני 25-34 קוראים רק שמונה דקות ביום בממוצע, ובני 20-24 קוראים עשר דקות ביום. אצל בני נוער המצב אף חמור יותר – בני 15-19 קוראים 4.2 דקות ביום בלבד.

דו"ח של חברת Common Sense Media מהחודש שעבר מצא כי 45% מבני ה-17 קוראים לשם ההנאה רק כמה פעמים בשנה לכל היותר. זוהי עליה לעומת 19% שהשיבו כך ב-1984, לפני עידן האינטרנט והסמארטפונים. גם כשבני נוער מתיישבים לקרוא, הם עושים זאת במקביל לפעולות אחרות ואינם מקדישים לקריאה תשומת לב רבה. "בפלטפורמות אלקטרוניות שבהן ילדים קוראים יש מגוון רחב של הסחות דעת במרחק של הקלקה בלבד, והן מתחרות על הזמן ותשומת הלב של הילדים", נכתב בדו"ח.

האמריקאים מעדיפים לבלות את הזמן הפנוי מול מסך הטלוויזיה. האמריקאי הממוצע מבלה שלוש שעות לפחות בצפיה בטלוויזיה, לפי המחקר. זה זמן ארוך יותר מפי שלושה מאשר הפעילות השניה הפופולרית ביותר, שהיא בילוי בחברת אנשים."

חנות ספרי ילדים בלוס אנג'לס

צילום: בלומברג - http://www.themarker.com/polopoly_fs/1.2355562.1403420961!/image/2380090663.JPG