דרושה כתבת שטח לארמניה!

88סול

New member
בגלל ש...

בגלל שחליתי בסרטן (לא רושמת את זה כדי שתרחמו עלי!) שגרם לי להבין שהחיים קצרים מאוד וחובה להספיק כמה שיותר.
בגלל שאף פעם לא עשיתי טיול משמעותי אחריי צבא...
וגם כי הגיע הזמן להתמודד עם הפחד הכי גדול שלי - פחד גבהים ולעשות עם זה משהו!
ובגלל שתמיד אהבתי לכתוב וזה חלק ממני.
 

shimrit8588

New member
משום מה מחקו לי את התגובה!!


חוצפה! :\
 
לילה.

בוהה בשעון המעורר בעיניים פעורות ומחכה שכבר יצלצל.
מחר, בשעה הזאת אני כבר שם- בארמניה. עם קבוצה של נשים זרות, מגלות את עצמנו ואחת את השנייה.
מדמיינת את כל החוויות שצפויות לנו, האקסטרים, השטח, האקשן, האנרגיה ושמחת הנשים הזו שאין כמוה.
מה מתכננים לנו? ואיך אשתלב בקבוצה? מפחיד- מסעיר-מרגש. רוצה שכבר יתחיל.

הנה השעון מצלצל סוף סוף. המוצ'ילה כבר מוכנה, בגדי המסע מונחים על הכסא, הטיסה לארמניה יוצאת עוד מעט.
ארמניה היפה- הנה אני באה!


וקצת עליי- בת 31, נשואה, אם טרייה לגוזל בן חודש, מסיימת בימים אלה תואר שני, ועובדת יותר מידי.....
אוהבת טיולי שטח, צלילות, אקסטרים וכל מה שמבעיר את הדם. משתוקקת לצאת למסע הזה, חייבת את זה לנפש.

נתראה בארמניה?
 

AyeletShakine

New member
כתבת למסע שטח...

"ראיתי את זה מגיע מרחוק, את הסיוט הכי גדול שלי מתגשם, שניות לפני שזה קרה. צל שחור קטן מתקרב אל שפת הכביש, מרחרח, מביט, בודק אם בטוח לעבור לאי שם... לצד השני... אולי יש שם אוכל. בטח היה רעב. ואז ריצה מהירה, הוא עבר. נשמתי לרווחה, רק לרגע.
אלוהים של החתולים החליט לשנות את דעתו משום מה. משהו שם בעבר השני לא הרגיש בסדר, אז הוא חזר על עקבותיו. בלי מחשבה, פשוט התחיל לרוץ. לרוץ היישר אל המוות.
שני פנסים-בום-משהו שחור קטן מתגלגל על הכביש. נפשי מסתכלת מרחוק, מביטה בהילוך איטי, צורחת – לא!! לא!!
עוד שני פנסים-בום-מתגלגל-עוצר.
רצתי. כמו משוגעת רצתי לקחת אותו, להציל אותו מהמכה השלישית, מכת המוות. בתחילה, במבט מקרוב, זה היה נראה שהוא גמר. משהו שם נראה כאילו תלוש מהגוף אבל לא. חשבתי שאיחרתי, ואז ראיתי אותן, את שתי העיניים העגולות מביטות אליי בראש מורם בקושי, שואלות מה קרה כאן עכשיו, מה קרה?? למה כל כך כואב???!
בלי מחשבה תפסתי אותו מהצוואר ואספתי אל שפת המדרכה, בודקת בתחילה אם משהו שנראה לעין לא בסדר. חשבתי שבסדר. חשבתי. ואז יצא שיעול קטן, ואז דם. סמיך ואדום ונורא. דם מהבפנים של הבפנים של הגוף הקטן והשבור הזה.
טלפונים, כמו מטורפת, וטרינרית-חברה-עבודה-מאחרת-חברה-היסטריה... שמישהו יעזור לי כבר!!!
יום שישי בתל אביב, עשרות אנשים בשדרה, ואף אחד לא נמצא שם. המוני אנשים, ואף לא בן אדם אחד.
חצי שעה חיכינו שם לגאולה, חצי שעה שנראתה כמו נצח. נצח בשבילי, האם יש הגדרה מספיק טובה למה שעבר עליו באותם רגעים? נושם לרגע, ואז עוד קצת דם, הדם הזה על הידיים שלי, ואז נשימות קצרות, ואני בודקת שהוא עוד נושם... רק אל תפסיק לנשום, לא מגיע לך למות ככה, על שפת המדרכה. מה עשית רע? אנחנו עשינו רע. עושים רע לנו ולעצמנו ולכם כל יום ויום ויום. ואתה, מה עשית? חיפשת פת לחם בפח האשפה? עשית קצת רעש כשהיית רעב? עברת מול המישהו הלא נכון שהרגיש פשוט חייב לירוק לעברך בגלל איזו אמונה טפלה מטופשת?... מה, מה כבר עשית??
ואני מדברת אליך, מלטפת בעדינות, מפחדת לגרום כאב מיותר, ומתחננת שלא תמות עדיין. חכה.
הארגז הגיע, ואיתו שמץ של תקווה שאולי... אולי עוד תחיה. הליכה מהירה לוטרינרית, פאקינג אחת עשרה בלילה ואני רצה אליה עם משהו שהיה פעם יצור חי ונושם ומרגיש, ועכשיו הוא חומק משם, מהגוף הקטן. עוד נצח עובר ואנחנו מגיעים.
הרי ידעתי שזה מה שיהיה. ידעתי שאלו רגעיך האחרונים. לחיים מותר לקוות, לא? קיוויתי, וטעיתי. הבשורה המרה, זריקת הרדמה, אתה נבהל בפעם האחרונה בחייך, ומחרחר את נשימתך האחרונה בתוך הקרטון הזה.
חיית חיים מלאים, אמרה לי הוטרינרית, ויום אחד זה פשוט נגמר. אתה לא יודע, וגם לעולם לא תדע מה קרה פה עכשיו. אתה נח לך עם האלוהים של החתולים שלקח אותך בחזרה, ואני נקרעת מבכי.
חתול רחוב שמעולם לא ראיתי קודם. בסך הכל חתול רחוב, סו פאקינג וואט, זה קורה כל הזמן, אומרים לי. זה מה שאומרים לי. וזה מה שעושה את זה בסדר.
אבל זה לא בסדר.
לא בסדר שנקטעת ככה, בלי לדעת מה קרה, בלי לדעת יד מלטפת עוד כשהיית חתול רחוב חזק ובריא וצלול עיניים. לא בסדר שזה קורה כל הזמן, מה יכול להיות בסדר בזה?? איפה פה הסדר??? ולא בסדר שאני עם הקללה הנוראית הזאת שרובצת עליי בוכה עליך כאילו היית שלי כל חייך.
אני רוצה להיות נורמאלית."

התלבטתי מה לרשום כאן, שישכנע אתכם לקחת אותי למסע המוטרף הזה - אולי על כך שלמדתי כתיבה ועריכה עיתונאית, או שעבדתי במעריב שלוש שנים וניהלתי טור שבועי אישי, אולי דוגמא ממגזין "לאישה" בו אני כותבת מידי פעם כתבות בנושא תיירות...
אבל בדיוק אתמול איבדתי חברה קטנה ויקרה שהיתה לצידי במשך עשר שנים תמימות, והדמעות טרם יבשו על פני. לכן בחרתי במשהו קטן שנכתב על חוויה דומה וכואבת אשר חוויתי לפני כארבע שנים ונותרה חקוקה עמוק בזכרון.
אני זקוקה לזכרונות טובים לכתוב עליהם....
 

shish33

New member
אני הכי לא מתאימה ובכל זאת

אז ככה, יש לי שתי ילדות ממש קטנות בבית, אני בכלל לא חובבת ספורט ובטח שלא ספורט אקסטרים, טיול קלאסי של אחרי הצבא לא עשיתי, לישון בלי מזרון אני לא מסמפטת ובעצם, השגרה שלי מורכבת מעבודה, שעתיים של ארוחת ערב ואמבטיות ואז קריסה ובהיה מול הטלוויזיה.
ואז מתחיל לו יום חדש....
אי לכך ובהתאם לזאת, אין לי ספק כי אני היא זו שצריכה לנסוע למסע המופלא לארמניה, הלוא אני חצי ארמנית! (לא באמת)
נראה לי שרוב הנשים יזדהו איתי וירצו להשתתף במסע הזה להבא, כי באמת, אם אני עשיתי את זה, כל אחת יכולה.
חוץ מזה, שלקרוא חוויות של סופר וומן שאוכלת אתגרים לארוחת בוקר, זה בכלל לא כיף. תחשבו עלי כעל עוד אחת מהדוגמיות של דאב (לא השמנה, ולא הג'ינג'ית עם הנמשים) שמפרסמות את המציאות כמו שהיא.
אני לא מפונקת ולכן אני בטוחה שאני אהנה מהתנאים כמו שהם ובכלל, לנסוע לשבוע ולהשאיר לבעלי את הילדות נראה לי ווין ווין גם לי, גם לו וגם לכם!
 

אתי.ו

New member
למה אני מתאימה לצאת ולסקר את המסע...

כי יש בי את כל הכישורים הנדרשים:

 אני נהגת ג'יפים ותיקה בעלת שעות לא מבוטלות של נהיגת שטח על טהרת המין הנשי.
 אני יודעת להבדיל בין צפון לדרום ולהגדיר את תוואי הדרך – מאיין באנו ולאן אנו הולכות.
 אני יודעת מה זה בקקס, דרשייפט, הילוך כוח, מה זה LOW מה זה HI, יודעת להחליף גלגל ולהניע עם כבלים.
 אני יודעת להעריך עבירות מאתגרת ומה עושים בשלב זה – כמה ולמה...
 אני יודעת מה זה בולבוס, מכתש, חמדות, נחל. נפעמת מהטבע ומהבריאה כל פעם מחדש, מתלהבת כאילו זו הייתה הפעם הראשונה
 אני מכירה את הדינאמיקה המיוחדת שנוצרת בין נשים בטיולים מסוג זה. מומחית בלזהות ולגשת עם השאלות הנכונות.
 אני לא מוותרת על אתגרים, אף לא אקסטרים.
 אני יודעת להעריך את המחוות הקטנות שנולדות בטיול.
 אני יודעת ליהנות מכל טיול וטיול. מטיבה לתאר ולספר ולהדביק את הסובבים ברצון לחוות בעצמם.
 אני מטיבה להתבטא בכתב בהתלהבות, הומור וקריצה.


שנפגש במסע ?
אתי וייס
 

ענבל כהן חמו

מאמנת אישית בכירה ומדריכת מאמנים מוסמכת
מנהל
כתבת שטח - זו אני


אז הנה – 7 סיבות למה דווקא אני (7 אני מספר מזל, לא?)

כי אני צלמת וכתבת במגפון – עיתון ישראלי עצמאי – שמרוב שהוא עצמאי וחסר טייקונים הוא גם חסר תקציב, כך שהעבודה בהתנדבות. כתבה/בלוג שאעשה יקבלו חשיפה גם שם. והצילומים יהיו מהממים, מובטח. הנה כתבת השטח האחרונה שלי: http://megafon-news.co.il/asys/archives/219485

כי הטיול המשפחתי במרוקו הניב חוויות שהצטברו לכתבה מרגשת שאפשר לקרוא כאן: http://megafon-news.co.il/asys/archives/191449

כי את הבלוג העצמי שלי אני כותבת למחברת כל יום, ויודעת לשים לב גם לאירועים וגם לרגשות וגם לאנשים.

כי אני גרושה ומסע נשים זה בדיוק מה שמתאים לי כרגע, במיוחד כשסוף סוף אפשר לקחת קצת חופש מהילדים שגדלו, במיוחד שנכנסתי לשנת ה-50 שלי (איזה פחד!)

כי מאז שהתגרשתי והג'יפ נשאר אצל האקס, לא זכיתי לנסוע בשטח, ואני מתגעגעת.

כי אני עוסקת באימון אישי ועבודה עם אנשים זה הצד החזק שלי, ואני בטוחה שאוכל לתרום גם אנושית למסע.

וגם כי אני ממש ממש רוצה...
 
נו, זה ברור...


מעולם לא נהגתי בג'יפ ולא ישנתי באוהל כבר יותר מעשרים שנה. להתקלח פעם ביומיים? ממש לא אני.
ודווקא בגלל זה ובזכות המוטיבציה, האווירה הטובה שאני משרה, יכולות הכתיבה שלי והרצון לנסות משהו שאין סיכוי שאגרום לעצמי, לצאת קצת מאזור הנוחות ולנסות משהו שכל מי שמכיר אותי לא היה מדמיין אפילו שאנסה תוך תרומה לקבוצה ולקהילה - בזכות כל אלה אני בטוחה שהבחירה בי היא הבחירה הנכונה!
אסנת
 
כתיבה וטיולים זה שמי האמצעי

כשאני מטיילת אני תמיד כותבת.
בת 31 מהרצליה, טיולים אחרוני היו לסרי לנקה והודו.
אשמח לקחת חלק במסע לארמניה ולחוות את כל החוויות הללו עם נשים ובטוחה שמנקודת מבטי בשיתוף עם אותם נשים שאטייל איתן אספר את הסיפור לארמניה בדרך הכי טובה ואותנטית שאפשר.

דוגמא ליומן מסע קצר לסרי לנקה:
הכל קרה לפני חצי שנה, כשהחלטתי לנסוע לטיול של שלושה שבועות.
המסע לסרי לנקה מתחיל דווקא בנגומבו, המקום בו נוחתים, אמרו לנו שאין מה לעשות בקולומבו הבירה אז נשארנו בנגומבו ללילה. המקום מקסים והים סוער. כולם קוראים לסרי לנקה ״הודו בוטיק״, כי היא מאוד מזכירה את הודו, האנשים, הטוקטוקים, הקארי, הג׳ונגלים שבדרך.
אומרים שסרי לנקה היא הדמעה שהודו הזילה (יש למפה צורה של דמעה)
אחרי שעברנו כמה מקומות לחפש להתאכסן (אגב, סרי לנקה לא כזה מקום זול לישון בו) מצאנו את הגסט האוס ״הפיל הכחול״, קיבל את פנינו בחור עם ציפורנים ארוכות, כששאלתי אותו למה הן כ״כ ארוכות הוא ענה לי שזה מה שהחברה שלו אוהבת (טוב..).
המקומות לינה מאוד נקיים. כך מצאנו את עצמנו ביום מנוחה בנגומבו, נסענו לסיבוב בקולומבו עיר הבירה, שעה נסיעה, עיר ציורית עם המון מקדשים ואתרים היסטוריים, טיול בית ספר שכזה, ראינו שם שקיעה, אפילו חתונה.
אצל הסרי לנקים חתונה נמשכת יומיים, יום חתונה, שהכלה לובשת בו לבן, יום אחריו היא לובשת אדום, יום צילומים וחגיגה. קנינו פירות וחזרנו לנגומבו.
ביום השני הצפנו לדאמבולה, ארבע שעות מנגומבו, היה כיף להתרחק מהעיר כי לא לשמה התכנסנו, שם עלינו למקדש ( 500 מדרגות) ראינו מלא בודהה וירדנו, החוויה הייתה בעיקר בעלייה ובירידה, המוני קופים, קנינו מנגו בדרך אבל מהר מאוד זה הגיע לידיים של הקוף. יש להם גם זיתים מוזרים, מתובלים בצ׳ילי וסוכר, לי אישית זה היה מגעיל.
לאחר מכן הגענו לסיגירייה, כפר עוצר נשימה, באמצע הג׳ונגל, היה כיף לישון שם בלילה ולחוות רעשים של חיות ומים קרים במקלחת.
ביום השלישי, קמנו בשבע בבוקר כדי לעלות על סלע הסיגריה, 1200 מדרגות ונוף עוצר נשימה, לפני אלפיים שנה היו שם מלך ועבדים שלחמו בטרוריסטים ובנו אגמים עם תנינים כדי שהאויבים לא יוכלו להיכנס, בדרך יש כוורות של דבורים וצריך להיות בשקט כדי שלא יתעצבנו..
יום רביעי- פינאוולה. בית יתומים לפילים, מקסים (חוץ מהקטע שהם קשורים), האכלנו אותם בפירות והיה מרגש לגעת בלשון של פיל, בשעה תשע יש האכלת חלב, תשע וחצי פירות ועשר מקלחת בנהר (הם מתים על זה)
לאחר מכן נסענו לקנדי, עיר שוקקת נהרות ומקדשים, מדהימה ביופייה, שם ביקרנו במקדש השן, שם שוכנת השן של בודהה וצריך אישור מהבריטים כדי לראות אותה כי בזמנו הבריטים שלטו.
יום חמישי - the end of the world מסלול מדהים שאסור לפספס, עשרה ק״מ של מפלים וג׳ונגל פראי, לא קשה בכלל ( חוץ מכאבי השרירים שהגיעו אח״כ)
כדי להגיע למקום הזה צריך לישון בנאורה אליה, 2000 מטר מעל הים, קר, אין מה לעשות שם אבל הנוף מדהים.
אחרי הצהריים הגענו לעיירה bandarawela, הבית של הנהג שלנו אמילה נמצא שם, זה היה הביקור הכי סוחף ומרגש שיכולנו לבקש. הגענו, עשינו סיבוב בטוקטוק, טיילנו בכפר שליד, חזרנו ובישלנו אורז עם קארי.
האירוח של משפחת מאנוז׳ היה מדהים.
הם לא ינוחו ולא יירגעו עד שלא תאכלי, תשתי ותשבעי. בלילה ישבנו סביב השולחן, צחקנו ושרנו שירים עד מאוחר.
בבוקר אכלנו ארוחת בוקר ונפרדנו מהם לשלום, היה מרגש מאוד ואמילה ליטף לאמו את כפות הרגליים ונישק אותן לשלום, התרגשתי מאוד.
הבית שלו מדהים וחמים, מתקלחים עם מים קרים ומכבסים בידיים, אבל הבית בכל זאת נראה מודרני מאוד, בודהה כמובן מככב שם, בודהה היה אדם שאף אחד לא ראה מעולם ולאט לאט עם השנים הבודהיסטים ציירו קווים לדמותו.
היה לו משפט אחד בלבד שבו הם דבקים ״מה שתעשה, הכל חוזר אליך חזרה. תעשה טוב יהיה לך טוב ולהיפך״.
היום השישי- aragum bay- ארוגם ביי הוא מקום שבו הכל קורה, הדייגים יוצאים לדוג כל בוקר וערב, הם לא יושבים עם חכה כמו שאנחנו מכירים אלא נתלים על מוט ארוך במים, מקבעים אותו ומחכים לדג שמן, החופים פה פראיים, פעם החוף פתוח, פעם בסופו של ג׳ונגל, ב pinuts farm אפילו אפשר לראות ספארי בדרך, קופים, פילים, באפלו, טווסים, נשרים ועוד כל מיני חיות מקומיות. האוכל פה מערבי אבל גם מקומי, יש רוטי והארפרס, סוגי בצק עם מילויים שונים, טעים אש.
המקומיים קצת מציקים אבל מסתדרים עם זה, יש פה גם את נציגנו היקרים ב״חומוס גסט האוס״, קבלת שבת עם קידוש וחלות טריות, כל הישראלים בארוגם ביי יודעים שבשישי בערב כולם סביב השולחן.
המקום הזה ממכר, תכננו להיות שם יומיים ונשארנו עשרה.
הלו״ז היומי: קמים, ארוחת בוקר, ים, ארוחת צהריים, מנוחה, ים,שקיעה, לפעמים מסיבה בערב ולפעמים סתם יושבים בגסט האוס עד השעות הקטנות..
המסע הזה גרם לי להבין שאפשר לעצור הכל ולנסוע, רק אם באמת רוצים. ואז הכל מגיע, נפתח, נושם, מרגישים, חווים, מריחים משהו אחר, טועמים טעם אחר, מתרגלים לשפה, לויזואליות, לאנשים, להרגלים, ההרגלים שברחתי מהם מארץ אחת והלכתי להכיר חדשים בארץ אחרת.
עשור חדש, חלומות חדשים, איחולים לעצמי ולאנשים שאני באמת אוהבת שבלעדיהם אני דיי.. כלום.
סרי לנקה בהחלט מקום מכשף, ממסטל, מטריף ולא אשכח אותה בחיים.
וכן, ברור שאחזור.
Never think next time, enjoy this time.
 

lita14

New member
מסע נשי בשטח

אני ליטל, בת 33, גרושה פלוס ילדה שממלאת לי את הלב ורק המחשבה שלא אראה אותה 8 ימים הופכת לי את הבטן.
אני...סופר וומן, עצמאית, שכירה, סטודנטית ואמא במשרה מלאה. אני כותבת, רוקדת, יוצרת ומנסה לאכול את כל העולם בבת אחת
ואז...הבטן שלי מלאה ואין לי עוד מקום בפנים.

אני ילדה ואמא, שחקנית ובחורה ביישנית, פריק קונטרול, לעיתים חרדתית, מכורה למקלחות, שותה קפה בלי סוכר ובלי חלב,
פוחדת מחיבוקים אבל צמאה להם כמו מים, אשת העולם הגדול, אשת הקונכייה הקטנה, קצת גבר, המון אישה ובעיקר אדם טוב.

הסיפור שלי התחיל לפני ארבע וחצי שנים, הניחו את ילדתי עליי, הבטתי בבן זוגי (לשעבר) וידעתי שזה נגמר, לא היה לזה שם, או מילה, תיאור,
רק תחושה, האדמה קרסה תחתיי, שמתי יסודות חדשים, הנחתי כריות בצדדים, למדתי לעמוד שוב לבד ולנשום.
זוגיות, נישואין, גירושין, ילדים, משפחה, עבודה, לימודים, חיים, שמחה וכאב, פחד ואומץ, התרגשות ואפטיות, אני...הכל...אני שלמה ועגולה ומוכנה,
מוכנה ובשלה לצאת למסע.

אני בעיקר...אחרת.

מאחלת קבלת החלטה נכונה, מדויקת וקלה,

ליטל
 

בת חן30

New member
ברור שאמא שלי!!!!!!!!

שמי חן ויש לי מישהי נהדרת לצרף למסע המרתק.
למרות שמאוד הייתי רוצה לקחת את חלון ההזדמנויות הזה ולהמליץ על עצמי , יש מישהי שהיא יותר ראויה ממני......אמא שלי!
אז ככה, היא בת 50+, אמא ל 8 ילדים וסבתא לחמישה נכדים ומפעילה משפחתון ,ג'אדאית כבר אמרתי?! (הסוללות לא נגמרות שם)
האמא היחידה שהעדיפה GMC כאופציה לאיסוף שלנו מהבית ספר, ובכתה חודשים כשגנבו לה אותו...
היא מבשלת מעולה גם בתנאי שטח , במיוחד בקומזיצים שאליהם אנחנו יוצאים מדי שבוע..
היא רשומה לאתרי פורומים שונים , קבוצות בפייסבוק וכדומה רק בשביל שיהיה לה תירוץ לכתוב ולכתוב ולכתוב, אין מה להגיד על העברית והידע והבקיאות כי מגיל קטן היא קראה אנציקלופדיות ולא ספרים, מיותר לציין את הברכות המרגשות בימי ההולדת שלנו:)
אם תשפטו לפי הדרכון שלה בטח תחשבו שיש לה עסקים בטורקיה , אבל אם תנתחו לעומק תבינו שזה רק בגלל אבא שלי והחשיבה מרובעת שלו..
בקיצור היא בהחלט מישהי שתוכל לתרום, להעניק, לתת גם מהניסיון שלה מהחוכמת חיים שלה ומהידע שלה.היא חמה, אדיבה, מגניבה, ובעיקר מגיעה לה קצת חופש מאיתנו!!!!
 
אז ככה

צעירה אני לא. גם לא מי יודע מה ספורטיבית.
מה כן? סקרנית, חברותית, מוכנה להתנסות, עו"ס מומחית בהדרכת קבוצות באמצעות כלים יצירתיים,
אוהבת הרפתקאות ולא נלחצת מבעיות.
וחוץ מזה אני חושבת שכיף איתי ונחמד .
ולגבי הכתיבה? אני אוהבת לכתוב ויודעת לכתוב וזאת ניתן לראות בבלוג שלי.
מתאימה? בטח מתאימה :)
 

michaltlm

New member
הגשמת חלום!!

מאז הטיול הגדול של אחרי הצבא (והטיול הגדול של לפני הלימודים :) הנופים עוצרי הנשימה, החברה המדהימה, המקומות, האוכל, ושמחת החיים
אני מחכה להזדמנות הבאה שלי לצאת למסע מרתק ומאתגר. ההזדמנות הזאת כוללת את האהבה הכי גדולה שלי - המצלמה. צילום ותיעוד הם חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלי,
בעבודה בשגרה ובכל מקום. (סוף סוף יהיה גם מי שיקרא את יומני המסע שלי...)
חוויה שכולה העצמה נשית, הדרך שלי לתרום והתרומה שאקבל בחזרה, יצירת קשר, אושר אינסופי וגילוי עצמי
על מקלחת ויתרתי לא פעם ולא פעמיים בהודו, עברתי אין ספור אתגרים בדרום אמריקה, לילות של שטח בטיולים, בצבא ובמילואים - משימה שתפורה בדיוק בשבילי !
 

angh arad

New member
The final countdown

אז איך סופרים לאחור בארמנית?

5 - בצרפתית

מרץ 2014. שארל ואני.
שארל אזנאבור, הזמר הארמני הכי צרפתי, חוגג בר מצווה לנכדו היהודי בירושלים ועל הדרך מופיע במלוא זעירותו הכריזמטית ורבת השנים בהיכל "נוקיה".
אני ביציע האוהדים - "שומעת" צרפתית (יותר משאני "שומעת" ארמנית, למשל...). זה לא מספיק כדי לתפוס את הפואנטה בבדיחות שמגלגלות את הקהל על הרצפה, אבל יש מסרים ש"עוברים" גם בלי להבין את השפה.

[URL]http://www.youtube.com/watch?v=kuhj32HChs4[/URL]

4 - באנגלית

אי שם בשנות התשעים, וויליאם ואני.
וויליאם סארויאן, הסופר הארמני הכי אמריקאי. אני הופכת בצער את הדף האחרון של "הקומדיה האנושית", שפתחה לי צוהר אל הצד האנושי של הבלתי אנושי, ונפרדת שוב מהומר ומיוליסס.
מזל שגיליתי אותו בעברית. בבית הספר קראנו אותו באנגלית, ומשהו בטעם ובריח אובד לי, כשאני קוראת בשפה זרה.

3 - בטורקית

אי-אז בחטיבה, אולי תיכון - קוראת בשקיקה את "ארבעים הימים של מוסה דאג" של פרנץ ורפל, הסופר היהודי הכי ארמני.
ממתינה ליום, שבו יפסיקו הטורקים ללחוץ על העורק הראשי של הכחשת השואה הארמנית, ואז, כאשר יוסרט הספר סוף סוף - אני בשורה שמינית באמצע, כן?
עדיין ממתינה.

2 - בעברית

אני בת חמש או שש (או שבע). היד שלי מתוחה למעלה, אחוזה היטב בידה של אמא שלי. סמטאות ירושלמיות. אמא שלי במצוד מתמשך אחרי קרמיקה ארמנית.
"מוצא חן בעינייך?"
מאפרות וקערות וכדים, טווסים כחולי-זנב וסבך מפותל של פרחים תכולים - ירוקים - צהובים, עולם תרבותי שלם ורחוק, שנמצא ממש כאן.



1 - גולה וּפזורה ורב-שפתיוּת ופרעות וכמיהה לחזור

כל כך דומה לנו, כל כך שונה מאתנו. אני גולשת לאחור, כמעט עד לארמנית-תנ"כית ולעגינתה של תיבת נוח על פסגת האררט, אבל נעצרת בחריקת בלמים, כשמשהו תופס לי (ממש חזק) את העין:

מתאים לך להתקלח פעם ביומיים?
להתקלח פעם ביומיים?
פעם ביומיים?
ביומיים?

Yes!
Oui!!
כן!!!


מצאתי את ה"אני" האמתי שלי, ה-self הלא מתקלח, שאבד לי פחות-או-יותר בתקופת ההצפות האיומות אחרי המבול של נוח.

אפשר פעם בשלושה-ארבעה ימים?
אפשר?
פליזזזזזזז.

חממו את המנועים.
הדקו אטבים לאף.
הכינו את הממחטות.

אני באה!

 

miaamor

New member
למה מגיע לי? למה לא בעצם...

כי אני שונאת טיולי שטח וזאת הזדמנות נהדרת לקטר ולכתוב על זה. הזדמנות ששום פולניה (אופי לא עדה) תחמיץ!
כי שש שנים בערך לא ישנתי לילה אחד ברציפות (ככה זה שיש שתי קטנטנות, אחת עם קוצר נשימה מטורף ובעל שסובל מחרשות סלקטיבית בלילה...)
כי הוא, הבעל עם החרשות הסלקטיבית יוצא לחודש מילואים פעם בשנה (ולמרות שהוא מקטר על זה הוא ישן שם כמו שאני לא ישנה פה...)
כי כבר שש שנים לא פגשתי את עצמי כמו שצריך ואולי שאפגוש זאת תהיה תחילתה של ידידות מופלאה.
כי עשיתי שינוי גדול השנה – אחרי שנים בהייטק עשיתי הסבה להוראה ואלוהים יודע עד כמה אני זקוקה לאוורור...(ולא מורים לא עובדים קצת ונחים הרבה בדיוק להיפך!)
כי אני טובה בכתיבה וטובה בקיטורים – שילוב מנצח.
כי המון זמן לא מצאתי חברות חדשות והגיע הזמן לבלות קצת בחברת נשים (ואל תביאו לי את חדר המורים כדוגמא כי מי ביקר בו השנה? ע"ע "מורים לא נחים לעולם...:")
כי זאת הזדמנות להוכיח לחמותי שאם רוצים משהו חזק אז משיגים (ע"ע "לך קשה? לנו הייתה מכונת כביסה? מיקרוגל? בידיים כיבסנו...")
כי זאת הזדמנות נהדרת להוא מלמעלה לפגוש את הבנות שלו בלילה ולגלות שהנסיכות הופכות לדלעות בחצות וכאלה שצורחות בקולי קולות ודורשות ידיים כי בדיוק היה להן חלום רע/הן צמאות/ לקטנה ברח הפיפי מהחיתול והיא צורחת שרטוב לה...
כי וואלה אני עובדת נהדר בצוות ואני רגילה לוויתורים (ויתרתי על השלט לטלוויזיה, על המים החמים במקלחת ועל שינה כבר דיברנו ואני מתפקדת כך שש שנים כך אז קטן עלי...)
כי אני מספרת סיפורים מדהים (מתחילה בהתחלה, הולכת לאיבוד באמצע ובסוף מוצאת את עצמי תוהה בקול מה בעצם רציתי להגיד, הבעל טוען שככה התחתנתי איתו – הוא היה מותש...)
כי מקומות רחוקים מרתקים אבל תכלס הכי מרתקים אנשים ומסע עם אנשים ובמיוחד עם נשים זה מסע של פעם בחיים אל עצמך, אל אחרים, אל העולם. תמהיל של נשים שונות ומיוחדות שבשום מקום אחר לא תהיה לי הזדמנות לפגוש.
 
חלום ארמני

יש לי הרבה חלומות
הרבה שאיפות
ובעיקר רצון לחצות את הגבולות של עצמי
באמת להתחבר לעצמי
להכיר את עצמי בלי מגבלות.

חשבתי שיהיה קל להסביר למה אני מתאימה למסע הזה
למה דווקא אתם צריכים לבחור בי
ואני מוצאת שזאת משימה קשה.
אני רגילה שאומרים לי מה לא טוב בי ופתאום אני צריכה למצוא מה כן טוב ומה כן מתאים.
אבל יש את ארמניה ברקע וארמניה זה חלום שלי, מאוהבת בתרבות בשפה במוסי'קה
ויש אותי שתמיד בסדר עם כולם תמיד מוותרת לעצמה כדי שלאחרים יהיה טוב
לא בא לי לוותר יותר לעצמי
לא בא לי לאסור את עצמי בכבלים
בא לי לצאת למסע
בא לי ארמניה
 
למעלה