אלימות בין בני זוג
יש לי בעיה.
אני נוהגת באלימות.
כמה פעמים מחקתי ורשמתי את השורה למעלה, בניסוחים שונים, אבל זו האמת.
אני לא יודעת למה זה ככה. האם בגלל האופי הפגום שלי והפתיל הקצר שלי.
אבל יש סיטואציות בהן אני מאבדת את זה. הכעס משתלט עליי ופורץ ממני בדרך חסרת מעצורים עד שאני כבר לא שולטת במה שאני עושה ובמה שיוצא לי מהפה.
היום בבוקר היה לי ריב אלים עם בעלי. הסיבה - מי יקום עם הילד ברבע לשש בבוקר ויארגן אותו לגן. כל לילה הילד מתעורר כ-3-4 פעמים, מבקש מים, מחליפה לו חיתול. בעלי לא עושה זאת. כל בוקר אני זו שקמה ראשונה כשהילד מתעורר, שוטפת לו את הטוסיק אחרי קקי, מלבישה, מאכילה... בעלי ישן. היום ביקשתי ממנו שיחליף אותי על הבוקר והוא הסכים בהתחלה, אבל רבץ במיטה עד הרגע האחרון ואז אמר שלא מספיק להתארגן ומאחר לעבודה. כלומר שוב לא אצליח לישון. ופה מרוב תסכול איבדתי את זה והתנפלתי עליו. התחלתי לזרוק עליו דברים ולקלל. חוסר השינה אינו תרוץ להתנהגות המכוערת שלי אם כי רקע שגרם להחרפה והסלמה של הטבע שלי, שאני מניחה שהוא מכוער ואלים.
ברגעים כאלה בעלי אוהב "לחמם" אותי - יותר חזק! קחי סכין! בואי! מזכיר לי ארועים אחרים בהם "איבדתי את זה" כדי להוכיח לי כמה אני משוגעת ולא שפויה (למשל - נזכר איך צפרתי למישהו בכביש וקיללתי אחרי שחתך אותי)
ההתנהגות שלו גורמת לי לחשוב שהוא נהנה לראות את האלימות שלי והחוסר אונים שלי שמתבטא בחוסר שליטה עצמית וכאילו מרגיש איזו עליונות מוסרית כלפיי. לא פעם זה גורם רק להסלמת האלימות.
הדבר הנורא מכל, שבעצם הביא אותי לכאן לכתוב את ההודעה הזו זה שהילד שלנו, בן פחות משנתיים, היה עד לכל ההתרחשות. הבכי חסר האונים שלו גרם לנו לעצור. וגרם לי להבין שאני חוצה קו אדום שהקו האדום הוא פגיעה בו. אני לא מוכנה לתת לילד שלי לגדול בסביבה רעילה. ואני חוששת שהאלימות שלי עלולה יום אחד לפגוע בו.
זהו בעצם רק קצה קצהו של הקרחון. מעין מקרה קצה. לא תארתי כאן כמעט שום דבר ממערכת היחסים שלי עם בעלי, שלרוב וביומיום היא טובה. אנחנו יכולים להיות החברים הכי טובים ורק אתמול בערב הכנו יחד ארוחת ערב, דיברנו שיחות נפש, צחקנו ושמענו מוסיקה. הוא האדם הכי קרוב אלי והחבר הכי טוב שלי ודווקא איתו מתרחשות כל ההתפרצויות האלימות האלה. הוא גם מכיר אותי הכי טוב ויודע איפה ללחוץ על הנקודות הכי רגישות. בנוסף, במצבים של משאבים דלים (והמשאב הכי דל שלנו עכשיו - הזמן) אנחנו מתחילים להתכסח כמו אחרוני העורבים על פגר.
אני יודעת שעבודה עצמית רבה נדרשת כאן, ואולי אף עבודה זוגית. לצערי כסף לא מאפשר לנו לקחת טיפול זוגי או פסיכולוג של 300 ש"ח לשעה. מצד שני החלטתי שיהיה מה שיהיה עם הזוגיות הזו - אני את עצמי חייבת לקחת בידיים כי אני לא מוכנה שהילד שלי יראה יותר סצנות כאלה. אני גם חושבת שזה איזשהו דפוס של אופי - ברגע שנגמרות לי המילים, מגיע חוסר אונים ומתחילות הקללות והמכות. אז גם אם נתגרש, לא בטוח בכלל שנצא מורווחים, ושחיינו זה בלי זו יהיו טובים יותר. וגם כאן המפסיד העיקרי יהיה הילד. שלא נדבר על כך שאם לא אדע לשלוט בכעסים שלי - הדפוס ישוחזר גם במערכת יחסים עתידית.
אז איך אני מתחילה להתמודד עם החרא הזה?
יש לי בעיה.
אני נוהגת באלימות.
כמה פעמים מחקתי ורשמתי את השורה למעלה, בניסוחים שונים, אבל זו האמת.
אני לא יודעת למה זה ככה. האם בגלל האופי הפגום שלי והפתיל הקצר שלי.
אבל יש סיטואציות בהן אני מאבדת את זה. הכעס משתלט עליי ופורץ ממני בדרך חסרת מעצורים עד שאני כבר לא שולטת במה שאני עושה ובמה שיוצא לי מהפה.
היום בבוקר היה לי ריב אלים עם בעלי. הסיבה - מי יקום עם הילד ברבע לשש בבוקר ויארגן אותו לגן. כל לילה הילד מתעורר כ-3-4 פעמים, מבקש מים, מחליפה לו חיתול. בעלי לא עושה זאת. כל בוקר אני זו שקמה ראשונה כשהילד מתעורר, שוטפת לו את הטוסיק אחרי קקי, מלבישה, מאכילה... בעלי ישן. היום ביקשתי ממנו שיחליף אותי על הבוקר והוא הסכים בהתחלה, אבל רבץ במיטה עד הרגע האחרון ואז אמר שלא מספיק להתארגן ומאחר לעבודה. כלומר שוב לא אצליח לישון. ופה מרוב תסכול איבדתי את זה והתנפלתי עליו. התחלתי לזרוק עליו דברים ולקלל. חוסר השינה אינו תרוץ להתנהגות המכוערת שלי אם כי רקע שגרם להחרפה והסלמה של הטבע שלי, שאני מניחה שהוא מכוער ואלים.
ברגעים כאלה בעלי אוהב "לחמם" אותי - יותר חזק! קחי סכין! בואי! מזכיר לי ארועים אחרים בהם "איבדתי את זה" כדי להוכיח לי כמה אני משוגעת ולא שפויה (למשל - נזכר איך צפרתי למישהו בכביש וקיללתי אחרי שחתך אותי)
ההתנהגות שלו גורמת לי לחשוב שהוא נהנה לראות את האלימות שלי והחוסר אונים שלי שמתבטא בחוסר שליטה עצמית וכאילו מרגיש איזו עליונות מוסרית כלפיי. לא פעם זה גורם רק להסלמת האלימות.
הדבר הנורא מכל, שבעצם הביא אותי לכאן לכתוב את ההודעה הזו זה שהילד שלנו, בן פחות משנתיים, היה עד לכל ההתרחשות. הבכי חסר האונים שלו גרם לנו לעצור. וגרם לי להבין שאני חוצה קו אדום שהקו האדום הוא פגיעה בו. אני לא מוכנה לתת לילד שלי לגדול בסביבה רעילה. ואני חוששת שהאלימות שלי עלולה יום אחד לפגוע בו.
זהו בעצם רק קצה קצהו של הקרחון. מעין מקרה קצה. לא תארתי כאן כמעט שום דבר ממערכת היחסים שלי עם בעלי, שלרוב וביומיום היא טובה. אנחנו יכולים להיות החברים הכי טובים ורק אתמול בערב הכנו יחד ארוחת ערב, דיברנו שיחות נפש, צחקנו ושמענו מוסיקה. הוא האדם הכי קרוב אלי והחבר הכי טוב שלי ודווקא איתו מתרחשות כל ההתפרצויות האלימות האלה. הוא גם מכיר אותי הכי טוב ויודע איפה ללחוץ על הנקודות הכי רגישות. בנוסף, במצבים של משאבים דלים (והמשאב הכי דל שלנו עכשיו - הזמן) אנחנו מתחילים להתכסח כמו אחרוני העורבים על פגר.
אני יודעת שעבודה עצמית רבה נדרשת כאן, ואולי אף עבודה זוגית. לצערי כסף לא מאפשר לנו לקחת טיפול זוגי או פסיכולוג של 300 ש"ח לשעה. מצד שני החלטתי שיהיה מה שיהיה עם הזוגיות הזו - אני את עצמי חייבת לקחת בידיים כי אני לא מוכנה שהילד שלי יראה יותר סצנות כאלה. אני גם חושבת שזה איזשהו דפוס של אופי - ברגע שנגמרות לי המילים, מגיע חוסר אונים ומתחילות הקללות והמכות. אז גם אם נתגרש, לא בטוח בכלל שנצא מורווחים, ושחיינו זה בלי זו יהיו טובים יותר. וגם כאן המפסיד העיקרי יהיה הילד. שלא נדבר על כך שאם לא אדע לשלוט בכעסים שלי - הדפוס ישוחזר גם במערכת יחסים עתידית.
אז איך אני מתחילה להתמודד עם החרא הזה?
