Nice Phodo
New member
האהבה מתה
אנחנו זוג חילוני בסוף שנות הארבעים, שני ילדים, גרים במרכז הארץ. הכרנו באוניברסיטה והתחתנו קצת אחרי סוף הלימודים. בהתחלה אמרנו שנתקדם קצת בקריירה ונתבסס כלכלית לפני הבאת ילדים. בפועל צברנו יותר חוויות מאשר כסף. טיילנו הרבה בעולם, למדנו התנסינו. היינו זיווג טוב, באותו ראש, אתגרנו אחד את השני אינטלקטואלית והייתה משיכה מינית. הבאנו ילדים יחסית מאוחר, סוף שנות השלושים, ואז הכל השתנה. הפכנו עבדים של שגרה, לקחת ילדים למעון, לגן, לבית ספר, להכין תיק, לאסוף מהמעון, גן, בית ספר, להכין שיעורים, אמבטיות, ארוחות. ה"קריירה" הפכה לסתם "ללכת לעבודה". טיולים לחו"ל זה מקסימום סופ"ש בברלין עם קצת מזל, אם הסבתות מוכנות להישאר עם העוללים. ובזמן האחרון גם מזה אין הרבה. טיול משפחתי פעם בשנה עם הילדים זה יותר תרגיל בהישרדות מאשר חוויה מהנה. בתוך כל השיעמום הזה הלכנו והתרחקנו עד שכמעט הפסקנו לדבר. כשהבנו שיש בעייה, רצינית אפילו, כבר לא היה לנו על מה לדבר וגם כבר לא היה עניין מיוחד לדבר. אז ככה אנחנו חיים, גוררים את עצמנו מיום ליום, יש נוחות כלכלית, לא חסר כסף, הילדים חכמים ונחמדים ומסבים נחת אבל אין לי כבר שום התלהבות בחיים וגם לאשתי לא. מדי פעם אני מציע שנעשה משהו, בואי נלך להופעה, בואי נלך לפסטיבל, היא עונה איזה "נראה" עייף וחסר התלהבות ובזה נגמר לרוב. יחסים אנחנו מקיימים כבר רק לעיתים נדירות וגם זה אחרי הרבה שידולים וגם אז בתחושה שעושים לי טובה.
הרבה זמן השלמתי עם ההתדרדרות במצב אבל בשנה האחרונה התחיל להימאס לי ואני רוצה יותר מזה. יזמתי הרבה פעילויות עם אשתי, מסעדות, הופעות, וכד', הרוב היא סיכלה כי אין זמן או שהיא עייפה, חלק היא באה אבל כל הזמן הסתכלה על השעון מתי זה נגמר, וחלק ממש קטן, פעמים בודדות, נהנתה. היא לא יוזמת כלום ומבחינתה אני לא קיים בכלל. זה לא שאין לה עניין בכל מיני דברים, היא כן הולכת לכל מיני אירועים אבל לבד. רק מודיעה לי מחר אני חוזרת מאוחר או בשבת אתה עם הילדים כי אני הולכת להרצאה וכאלה.
אז יותר ויותר מחלחלות מחשבות על פרידה. קשה לי יותר ויותר להשלים עם המצב. בהתחלה חששתי מפרידה כי פחדתי מהלבד והבדידות. אבל עם הזמן הבנתי שדווקא עכשיו אני הכי לבד ומכאן המצב יכול רק להשתפר.
אז סליחה על החפירה, אני תוהה אם יש עוד אנשים שחווים מצב כזה ואיך מתמודדים.
שבת שלום
אנחנו זוג חילוני בסוף שנות הארבעים, שני ילדים, גרים במרכז הארץ. הכרנו באוניברסיטה והתחתנו קצת אחרי סוף הלימודים. בהתחלה אמרנו שנתקדם קצת בקריירה ונתבסס כלכלית לפני הבאת ילדים. בפועל צברנו יותר חוויות מאשר כסף. טיילנו הרבה בעולם, למדנו התנסינו. היינו זיווג טוב, באותו ראש, אתגרנו אחד את השני אינטלקטואלית והייתה משיכה מינית. הבאנו ילדים יחסית מאוחר, סוף שנות השלושים, ואז הכל השתנה. הפכנו עבדים של שגרה, לקחת ילדים למעון, לגן, לבית ספר, להכין תיק, לאסוף מהמעון, גן, בית ספר, להכין שיעורים, אמבטיות, ארוחות. ה"קריירה" הפכה לסתם "ללכת לעבודה". טיולים לחו"ל זה מקסימום סופ"ש בברלין עם קצת מזל, אם הסבתות מוכנות להישאר עם העוללים. ובזמן האחרון גם מזה אין הרבה. טיול משפחתי פעם בשנה עם הילדים זה יותר תרגיל בהישרדות מאשר חוויה מהנה. בתוך כל השיעמום הזה הלכנו והתרחקנו עד שכמעט הפסקנו לדבר. כשהבנו שיש בעייה, רצינית אפילו, כבר לא היה לנו על מה לדבר וגם כבר לא היה עניין מיוחד לדבר. אז ככה אנחנו חיים, גוררים את עצמנו מיום ליום, יש נוחות כלכלית, לא חסר כסף, הילדים חכמים ונחמדים ומסבים נחת אבל אין לי כבר שום התלהבות בחיים וגם לאשתי לא. מדי פעם אני מציע שנעשה משהו, בואי נלך להופעה, בואי נלך לפסטיבל, היא עונה איזה "נראה" עייף וחסר התלהבות ובזה נגמר לרוב. יחסים אנחנו מקיימים כבר רק לעיתים נדירות וגם זה אחרי הרבה שידולים וגם אז בתחושה שעושים לי טובה.
הרבה זמן השלמתי עם ההתדרדרות במצב אבל בשנה האחרונה התחיל להימאס לי ואני רוצה יותר מזה. יזמתי הרבה פעילויות עם אשתי, מסעדות, הופעות, וכד', הרוב היא סיכלה כי אין זמן או שהיא עייפה, חלק היא באה אבל כל הזמן הסתכלה על השעון מתי זה נגמר, וחלק ממש קטן, פעמים בודדות, נהנתה. היא לא יוזמת כלום ומבחינתה אני לא קיים בכלל. זה לא שאין לה עניין בכל מיני דברים, היא כן הולכת לכל מיני אירועים אבל לבד. רק מודיעה לי מחר אני חוזרת מאוחר או בשבת אתה עם הילדים כי אני הולכת להרצאה וכאלה.
אז יותר ויותר מחלחלות מחשבות על פרידה. קשה לי יותר ויותר להשלים עם המצב. בהתחלה חששתי מפרידה כי פחדתי מהלבד והבדידות. אבל עם הזמן הבנתי שדווקא עכשיו אני הכי לבד ומכאן המצב יכול רק להשתפר.
אז סליחה על החפירה, אני תוהה אם יש עוד אנשים שחווים מצב כזה ואיך מתמודדים.
שבת שלום
