מה עושים כשהנישואין נגמרו?

מה עושים כשהנישואין נגמרו?

הנישואין שלנו גמורים. לא חווים משבר, לגמרי נגמר. יש לנו 2 ילדים בני 7 ו9 לגדל. אחרת אני לא רוצה להיות איתה, היא לא רוצה להיות איתי. מצב כלכלי טוב. איך אפשר לחיות ככה בלי סקס. אני מצטער שבכלל פגשתי אותה. חוץ מהילדים המדהימים, זה הדבר הטוב היחיד שיצא מהנישואין האלה. מה לעשות?
 

מריוס זכריה

Member
מנהל
אני אגיד לך מה מפריע לי בשאלה שלך

וזה היה נכון, אגב, גם לשואל הקודם, שהתלבט האם לקחת חוקר פרטי או לא.

נישואין, משפחה, ילדים - אלו נושאים רציניים, נכון?
אם מישהו במשבר, ומחפש עזרה, הייתי מצפה שיתייחס לעצמו ולמצב שלו ברצינות.

להתייחס ברצינות זה להגיד מה הוא חושב, מה הוא רוצה, מה הוא חושש ולמה.
להיות טיפה גלוי.

מה שיש בשאלה שלך זה חוסר התייחסות רצינית למצב.
מין "אהלן חבר'ה, יו, מה המצב, לא טוב לי, מה אתם אומרים? יש דיבור?"

מה, אתה לא יודע מה האפשרויות השונות?
אין לך עמדה בקשר אליהן?
לא השקעת מחשבה בעניין?

אתה רוצה לכתוב סתם ושנקשקש על זה, כי זה פורום, והכל מותר?
סבבה. הכל מותר.
אבל זה לא מה שאני קורא לו גישה רצינית.
ולכן גם אם הייתי רוצה, קשה לי להתייחס לשאלה שלך ברצינות.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי
 

מיכל203

New member
נראה לי שהוא במקום של בין לבין

בין הוצאת קיטור וגישוש לגישה רצינית. אולי יותר קרוב להוצאת קיטור.

לפעמים לוקח זמן עד שמעלים את הנושא על קצה בדל המחשבה, לא כל שכן משקיעים במחשבה רצינית או מעמיקים לחקור. לוקח זמן לעכל את עצם זה שחושבים בכלל על פרוד ועל שינוי כ"כ דרסטי בחיים של כולם (הוא לא כתב את המילה המפורשת "גירושין", אבל כל שורה בפוסט שלו מכוונת לכיוון הזה), או אפילו כותבים לעיניהם של אנשים אחרים משהו כמו: אני לא רוצה להיות איתה ומצטער שבכלל פגשתי אותה.

אני יודעת שהגישה הכללית בפורום היא שאם אתה לא 220 קמ"ש על העניין מהשנייה הראשונה, זה אומר שאתה סתם בכיין לא רציני שלא לוקח וגם לא ייקח אף פעם אחריות לשנות את המצב.
(רוב בעלי הגישה הזאת הם גרושים/ות שכבר היו שם. חשבו, עיבדו, עיכלו, עשו, עשו טעויות – והכל בקצב שלהם. היום הם כבר במקום הנוח של אחרי).

כנראה שהוא לא ידע שהוא כבר אמור להיות על 220, ושפוסט ראשון בתפוז צריך להיות מושקע כמו מזכר הבנות של האומות המאוחדות.
 

מריוס זכריה

Member
מנהל
גיב מי א ברייק

220 קמ"ש? מזכר הבנות של האומות המאוחדות?
לא נסחפנו טיפה?
&nbsp
אמרתי שאני בעד חופש ביטוי, ומי שרק רוצה לאוורר או לשתף מוזמן.
אבל אם הוא שואל שאלה, שלפחות יכניס את המפתח לסטארטר... זה כל מה שאני מבקש.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי
&nbsp
 

מריוס זכריה

Member
מנהל
ועכשיו שימי לב מה קרה:

הבן אדם כתב משהו יותר מעמיק ורציני, וקיבל תגובה.
זה לא פרס שאני נותן לו.
פשוט היה למה להתייחס, כשקודם לא היה כלום.
&nbsp
אגב, הוא לא כתב הרבה. אבל המעט הזה הספיק כדי להתחיל דיאלוג כלשהו.
30 קמ"ש בחניה הספיקו.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי
 

מיכל203

New member


 

מיכל203

New member
Sababa. We're on a break

אני יודעת שהוא לא כתב הרבה ושההודעה שלו נראית כמו המון אחרות, אבל לפעמים צריך גם לעזור להכניס את המפתח לסטארטר... ולא משהו כמו: בוא תשפוך כבר את התכלס שלך כדי שנוכל להתקדם כבר.
 
אני מתייחס למצב מאד ברצינות

לגבי השאלות שלך, אני מרגיש שגנבו לי 12 שנה מהחיים וזה מעציב ומכעיס. הייתי יכול להתחתן עם כל חברה אחרת שהייתה לי ושיהיו לי אושר ושמחה. הייתי רוצה לבוא הביתה ויקבלו את פניי בחיבוק. במקום זה היא שוכבת על הספה ואפילו מרימה את הראש מהטלפון. הייתי רוצה שנוכל לדבר על כל דבר שבעולם, שנחלום ביחד על הבית שאנחנו הולכים לקנות או על כל דבר. היום אנחנו לא מדברים. אני מנסה לפתוח שיחה, היא באייפון ואני מוזמן לדבר לקירות. שהיא תיזום שיחה, אין דבר כזה. כנראה שגומרת את כל המילים בשיחות עם החברות שלה. על סקס אני אפילו לא מדבר. התדירות הלכה וירדה. אני ספורטאי. בעבר עסקתי בספורט תחרותי וגם היום עדיין מתאמן 5 ימים בשבוע. כשהיינו יוצאים לפני שהתחתנו, אמרה לי אז שהגוף שלי משגע אותה והיא לא יכולה להוריד ממני עיניים וידיים. לא עליתי מאז אפילו קילו אחד במשקל ולפני כמה שבועות היתה לנו צריבה ובלהט הויכוח אמרה לי שאני מגעיל אותה והיא לא מסוגלת שאני אפילו אגע בה. דווקא אין לנו הרבה מריבו. כי אנחנו כבר אפילו לא מדברים. אז אתה שואל מה אני רוצה? אני רוצה את השנים שבזבזתי בחזרה. אני רוצה להיות עם מישהיא שאני אוהב, להתחבק על החוף מול השקיעה, לדבר, לצחוק. להתכרבל במיטה ולהירדם מחובקים.
 

מריוס זכריה

Member
מנהל
אוקיי. קבל הסבר קצר איך זה עובד.

השאיפה שלך לאהוב ולהיות נאהב כמובן מוצדקת במלואה, ואני לגמרי תומך בה.
&nbsp
לגבי השנים שעברו אני חושש שאני לא יכול לעזור.
אבל אולי טיפ קטן לגבי השנים הבאות:
(הטיפ מבוסס על התאוריה של הארוויל הנדריקס, שציטטתי כאן רבות)
&nbsp
כל קשר זוגי (בדגש על "כל") יעבור עד 3 שלבים, כשהשניים הראשוניים הכרחיים, והשלישי אופציונלי.
&nbsp
שלב ראשון: התאהבות
שלב שני: מאבקי כח
של שלישי: זוגיות מודעת (אופציונלי).
&nbsp
השלב הראשון הוא קצר, ונמשך במקרה הטוב יותר משנה. לרוב פחות.
&nbsp
המעבר לשלב השני לא קורה ביום מסוים, אלא מתגלגל ממאבק קטן לגדול יותר, עד שכל החיים הזוגיים שבויים במאבק הזה.
&nbsp
אצל הרבה זוגות המאבק לא אלים או אגרסיבי או בוטה, אלא יכול לקרות על ידי המנעות, ופאסיביות.
&nbsp
זו הסיבה לירידה במשיכה במצבים קיצוניים, לדחיה.
כושר ספורטיבי, משקל, וטיפוח חיצוני כלל לא קשורים לזה.
לא עבור הגבר ולא עבור האישה.
אלו רק סימפטומים או שיקופים למצב הרגשי ביניהם.
&nbsp
מאחר ושלב מאבקי הכח הכרחי, ואף מהיר, יש תופעה נפוצה של אנשים שמחליפים זוגיות בזוגיות כל פעם שהם נכנסים למאבק. הם טועים לחשוב שעצם קיום המאבק הוא סימן לבחירה לא נכונה (והוא לא!!!), ואז הם מחילים לזוגיות חדשה, נהנים מתקופת התאהבות, ואז... וכך במעגל שבסופו של דבר מביא לשחיקה וחוסר יכולת ליצור עוד קשר.
&nbsp
לא משנה איזו אישה היית בוחר בזמנו, היית מגיע איתה לאותו שלב.
&nbsp
---
&nbsp
אני אגב לא המצאתי את השיטה, וגם לא הנדריקס. אנחנו רק מתארים את מה שקיים. מי שיש לו תלנות על המצב, שיפנה או לאלוהים, או לדארווין או לכל מי שבא לו, איש איש לפי אמונתו. פשוט כך בעולם בנוי.
&nbsp
---
&nbsp
מה המסקנה? שחייבים לסבול?
&nbsp
לא בהכרח.
מאבק הכח הוא חומר שאפשר לעבוד איתו לקראת המטרות של (1) זוגיות מודעת (2) התפתחות אישית.
&nbsp
---
&nbsp
השאלה הכי חשובה לגבי הקשר שלך היא האם יש דרך חזרה, או שבאמת זה מת לחלוטין?
&nbsp
אתה מעיד שזה מת לחלוטין משני הצדדים. אבל הסימנים שאתה מביא אינם מהווים, לעניות דעתי, הוכחה מוחלטת. הייתי בודק את זה שוב, באמצעות טיפול זוגי.
&nbsp
אם בכל זאת זה מת, ואין שום סיכוי לתיקון, אז אכן עדיפה פרידה חברית.
אולם זכור שבפרק הבא זה שוב יקרה, והיה עליך לחשוב על טיפול זוגי בשלב הרבה יותר מוקדם.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי
 
כתבתי בתשובה אחרת שהיינו פעמיים בטיפול זוגי

וחבל לחזור על כל הסיפור. מניח שעוד לא הגעת לתשובה ההיא. הטיפול הזוגי היה בעצם טיפול שלה מתוך איזו אמונה שאם לה יהיה טוב, אז גם בזוגיות יהיה טוב.

אני לא מצליח לתרגם את התיאוריה שהבאת למצב בשטח. יש פה ושם ויכוחים אבל לא הייתי קורא לזה ממש "מאבקי כוח". המצב יותר שהיא מנסה להתחמק ממני ולהתרחק, גם פיזית וגם רגשית. אם יש סיכוי להציל את הזוגיות? מאד קשה לי לראות את זה קורה.... ואני דווקא אדם שאמרו עליו שכן יש לו דמיון.
 

מריוס זכריה

Member
מנהל
כמה נקודות

האם יש ביניכם מאבקי כח או לא?
&nbsp
אני לא יודע, ויש שתי אפשרויות:
&nbsp
1. שיש מאבקים אבל אתה לא מודע לזה. זה מצב די נפוץ. רוב הזוגות שמגיעים אלי לטיפול ואני מבשר להם (על סמך מה שהם מתארים!) שיש שם מאבק, לא מרגישים כך. אבל אני מסביר להם ולרוב הם מבינים. כי זה תמיד שם.
&nbsp
2. יכול גם להיות מצב שזוג לגמרי התייאש ממערכת היחסים, הפך אדיש ומתנהל על אוטומט. במצב כזה אין יותר מה להציל, ובחירה העיקרית היא בין להמשיך זוגיות של נוחיות, מסיבות כלכליות, חברתיות, טובת הילדים כביכול, וכולי - או לצאת לחפש אהבה.
&nbsp
יש שתי סיבות שאני מתקשה להאמין שאצלך זה 2:
סיבה 1: כי הזמן קצר מדי.
סיבה 2: כי אתה לא מתאר מאבקים סופר קשים שהיו ונעלמו. כדי להגיע ליאוש במערכת היחסים, הדרך ארוכה מאוד! ואתם עוד לא הלכתם בה.
&nbsp
אני אגיד לך מה התחושה שלי לגביכם, כמובן בהסתייגות שזה רק ניחוש, וזה רק פורום ולא קליניקה.
&nbsp
אני חושב שאתם שייכים לחלק הגדול באוכלוסייה, שכשמגיע לטיפול, בין פרטני ובין זוגי, מרגיש לא בנח. רוב האנשים לא נהנים להכנס לעובי הקורה הפסיכולוגי של עצמם ו/או של בני זוגם, ויעשו כל מאמץ לברוח מזה.
&nbsp
זה קורה בעיקר לאנשים שהם מטבעם קונפורמיסטיים, הולכים בתלם - חינוך נכון, עבודה טובה עם קריירה, בית נאה ושיפוץ נאה, חושפות לחו"ל, וכולי. בקיצור, החיים הנוחים.
&nbsp
אין לי שום דבר נגד החיים הנוחים כלשעצמם, אולם לרוב, אנשים נוטים להצליח בחיים הנוחים, על חשבון דברים אחרים, ובעיקר על חשבון הקשבה לקולות פנימיים, שאומרים להם לעשות דברים "משוגעים" אחרים - כמו למשל, להיות מעצבת פנים ולא עו"ד/בנקאי.
&nbsp
כשאנשים משתיקים את הקולות הפנימיים (וזה לא קורה פתאום בגיל 35, אלא בגיל 2, 3, 5, 10, 17), - אז במצב שמנסים להביא אותם למבט פנימה, הם בועטים ובורחים.
&nbsp
זה, לדעתי, מצבה של רוב האוכלוסיה, לפחות במקומות הבורגניים המצליחים.
(לפריפריה/שכבות עוני/מהגרים/מיועטים ושאר שכבות "חריגות מהרוב" יש בעיות מסוג שונה)
&nbsp
אצל זוגות כאלה יהיה בדרך כלל צד אחד שיותר ינסה לממש את עצמו, אולי יתלונן או אפילו ימרוד, אולם גם לצד הזה יהיה קשה. במקרה שלכם, אני מבין שזו אשתך שחיפשה ומחפשת טיפולים - לא משנה אם זה בגלל דיכאון אחרי לידה, תסכול מקצועי, זוגי או אישי.
&nbsp
זה לא אומר שהיא טובה ממך. אבל היא פועלת יותר באומץ, וגם, לדעתי, יותר נכון.
אתה לעומת זאת מכוון את האנרגיה שלך לעבודה ולספורט - שני עיסוקים מעולים. אולם כדאי לך גם כן להשקיע חלק מהאנרגיה במבט פנימה.
&nbsp
לחיים יש מנהג מעצבן להכריח אנשים לעשות את זה.
ולאנשים יש מנהג מעצבן לנסות לחמוק מזה...
&nbsp
זה מה שאני חושב על הסיפור שלך.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי
 
לפי מה שהוא כותב, עוד לפני שפרסמת את התגובה הזאת

הוא זקוק לעורך דין ולא למטפל זוגי.
זה נראה שהוא פתח את הפוסט רק כדי לקבל "חיזוקים" מהכותבים בפורום להתגרש. יכול להיות שזה מסביר את הכותרת של הפוסט וההודעה הלקונית הראשונה.
בדר"כ אתה עצמך מבחין בדברים האלה מהר מאוד.
 
*כל* קשר זוגי? עוד לא הכרתי בחיים שלי הכללה

שנכונה עבור כולם. ממש לא כל קשר זוגי עובד ככה, למזלנו הרב.
 

מריוס זכריה

Member
מנהל
יש הרבה הכללות שנכונות עבור כולם

כולם צריכים אוויר ומים.
&nbsp
כולם צריכים תחושת שייכות ותחושת ערך (למעט פסיכופטים והפרעות אישיות קשות, שגם כן צריכים, אבל זה עובד אצלהם אחרת).
&nbsp
לכולם יש פצעים מהילדות.
לכולם יש פוטנציאל התפתחות ומימוש, שדורש התמודדות עם הפצעים וה"שדים" הפנימיים.
&nbsp
עד כאן ההכללות האלה מקובלות עליך?
&nbsp
אם כן, אז מה שקורה כששני אנשים מתחייבים יחד לקשר זוגי מונוגמי, או כמעט מונוגמי, הוא דינמיקה שממש מתחייבת מהשאיפות, תקוות והפצעים של אותם אנשים.
&nbsp
אני מסכים שעקרונית לכל כלל יש יוצא מן הכלל, אבל הכלל המסוים הזה חזק עד מאוד.
הוא חזק בערך כמו חוקים פיזיקליים, כי הוא נובע ממפגש והתנגשות בין כוחות יסודיים מאוד באדם.
&nbsp
אני כן אסכים שאצל הרבה זוגות, במיוחד כשהם צעירים מאוד או מבוגרים מאוד, ובעיקר כשמכירים אותם מבחוץ, כלומר בנסיבות חברתיות, הרבה פעמים זה נראה הרמוני ומושלם.
&nbsp
זו כמעט תמיד אשליה.
&nbsp
וגם מבפנים אנשים משלים את עצמם. והרבה פעמים המאבק מנוהל בדרכים מעודנות לכאורה שלא קראות "מאבקיות" - אבל הן כן.
&nbsp
על כל פנים, זה ניסיון החיים שלי, והכרתי מקרוב לא מעט זוגות, גם אישית וגם מקצועית.
&nbsp
יחד עם זאת, אני בעד חופש דיעה, ואם את לא מסכימה אתי, זה סבבה לגמרי. רציתי רק להסביר את מה שלדעתי עומד מאחורי הכלל הזה.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי
 
ואני אכן לא מסכימה.

התייחסתי להכללות באשר להתנהגות, לא צרכי קיום ביולוגיים, מן הסתם, ובקשר להתנהגות, אני לא מסכימה שיש דבר כזה כולם. נכון, יש רוב גדול שעבורו דברים מסוימים נכונים, אבל לא כולם.
יכול מאוד להיות שאצל זוגות שמגיעים לטיפול זה קיים כמעט בכל המקרים, אבל לא כל הזוגות מגיעים לטיפול. אני מניחה אפילו שהרוב הגדול לא. ומי שלא מגיע לטיפול לא בהכרח צריך טיפול (ואני לא מדברת על כאלה שלא מגיעים אף על פי שהם צריכים, אלא על כאלה שבאמת לא צריכים), ויש לזה כנראה סיבה.
זה נכון שאני מכירה מקרוב ולאורך זמן זוגות אחרים שאצלם אני לא רואה את התופעה הזו ושגם מעולם לא היו בטיפול, אך אני גם מכירה בעיקר את עצמי, בכל מיני גילאים, ואת הזוגיות שלי (לא הראשונה, שהייתה גם יחסית קצרת מועד, אלא השנייה), כבר במשך הרבה הרבה שנים, והיא שונה בתכלית ממה שתיארת.
וזה מאוד קל להגיד שמי שחושב שאצלו זה אחרת בהכרח משלה את עצמו (כי לך תוכיח שאין לך אחות), ואולי יש מקרים שבהם זה נכון, אבל בטח שלא בכל המקרים. זה אולי קשה ונדיר יותר למצוא את האדם הנכון, כך שההתאמה הזוגית היא ממש טובה ואינה מצריכה לנהל מאבקים או ויכוחים גלויים או סמויים כדי להוכיח משהו לצד השני או לצאת מנצח או לעשות דווקא. ולא, אני לא חושבת שכל דיון שבו כל אחד מביע את דעתו בנחת, ואז מדסקסים בנחת ומגיעים לעמק השווה מתוך הסכמה הדדית ורצון לעשות טוב זה לזה עד כמה שרק אפשר יכול להיות מוגדר כמאבק כוח. טבעי שלפעמים לשני אנשים בוגרים יהיו דעות שונות, אך השאלה החשובה היא אם השאיפה מלכתחילה היא לנהל מאבקי כוח ולנצח בכל מחיר, או השאיפה היא להגיע להסכמה ולפשרה ולעמק השווה באווירה טובה, אוהבת, רגועה, מכבדת ומתחשבת, כשטובתו של בן הזוג היא כל הזמן לנגד העיניים ומתוך רצון וכוונה אמיתיים שגם בן הזוג יהיה מרוצה מהתוצאה.
 
תרשה לי רגע להסיט במעט את גלימת ההתקרבנות שלך ולהעמיד

כמה דברים במקומם.
1. אף אחד לא גנב לך שום דבר. אף אחד לא לא נתן לך נבוט בראש גרר אותך למרטף חשוך ומבודד וכבל אותך בשרשראות במשך 12 שנים. לא בדיוק חיית בבית הזוועות באוסטריה. אתה מרצונך החופשי התחתנת ונשארת שם מאותו רצון במשך 12 שנה. יתרה מזו עשית 2 ילדים עם אישה שאתה לא יכול לסבול. אז אם כבר תבוא לעצמך בטענות על גניבת 12 שנים מעצמך.
2. יכולת להתחתן עם כל אחת מהחברות שהייתה לך? אולי. אושר ושמחה אחרי 12 שנים? אממממממ.... לא בטוח. זה רק הדמיון שלך משתף יתך פעולה במשחק הקורבן.

אחרי שהבהרנו את 2 הנקודות הנ"ל אפשר לעבור לתכלס. אם הנישואים נגמרו, קח את הרגליים שלך ותתגרש. ואל תפיל את זה על הילדים. טובת הילדים זה רק עוד תירוץ של כל מיני מתקרבנים. עוד 3-5 שנים אתה תעניין אותם רק כספונסר ונהג הסעות והשנים שלך הוזלות בינתיים.

קח עצה חמה, למרות שמשתמע שאתה טלית שכולה תכלת והיא המרשעת, כדאי שתבחן בינך לבין עצמך מה אתה תרמת למצב הזה. טעויות של פרק א' נוטות לחזור גם בפרק ב'.
בהצלחה.
 
אני ממליצה על שוק מולארד בפרמז'ן בשעת בין הערביים

לצלילי מארש טורקי מאחורי פסי הרכבת בצפון מזרח ציר הדלתות המסתובבות.
שיהיה בהצלחה!
 
תירוצים, תירוצים, תירוצים

כל פעם כשמישהו כותב זה נגמר ונשארים ביחד רק בשביל הילדים, זה כמעט אף פעם לא בגלל הילדים. הילדים הם תירוץ. אתה צריך להבין למה באמת אתם עוד ביחד. עזוב ת'ילדים.

אם זה באמת נגמר, הולכים למגשר, מכינים הסכם גירושין ונפרדים. אם היא באמת לא רוצה להיות איתך, אז זה היא תזרום איתך ויילך קל. והילדים, אל תדאג לילדים, הם יהיו בסדר גמור.
 

YoniS007

New member
הילדים ישארו מדהימים גם אם הוריהם יהיו בנפרד ומאושרים

ולא ביחד ואומללים.

אתה לא מנדב יותר מדי מידע אבל אם אכן מדובר במצב סופני, אתם אחרי סבב טיפול זוגי אחד או יותר שנכשלו, אז אין ברירה אלא להיפרד. אין טעם להיות באומללות.
 
למעלה