עניתי על זה לפני זמן לא רב. הנה מה שכתבתי אז:
החוק בישראל מאוד מצומצם. אינני עורך דין, ולכן אולי אני לא מדייק, אבל הבנתי היא כדלקמן:
פסיכיאטר זה הכי קל: רופא בעל תואר MD שהתמחה בפסיכיאטריה.
פסיכולוג קליני מוגדר ע"י חוק הפסיכולוגים. מי שרשאי לטפל חייב להיות רשום בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות. התנאי הוא תואר שני בפיסכולוגיה קלינית או עבודה סוציאלית במגמה קלינית. התמחות היא אופציונלית, ואפשר לטפל גם ללא התמחות.
פסיכולוג שאיננו קליני (ילדים, ארגוני, או מישהו במחקר) לא רשאי לטפל באנשים.
לטיפול משפחתי ישנה אגודה לטיפול משפחתי, שהחברות בה מבטיחה תנאי סף (פסיכלוג קליני עם הכשרה בתחום הזוגיות או המשפחה) אבל היא איננה בגדר חובה חוקית והשייכות אליה היא וולונטרית.
"מטפל" איננו מושג שהחוק מכיר. ומאחר ובחוק כל מה שאיננו אסור במפורש, הרי שהוא מותר, אז יוצא שכל אדם רשאי להציג עצמו כ"מטפל". אני, למשל, לא פסיכולוג, ואני מציג את עצמי כמטפל ומנחה, על סמך תעודות מקצועיות (שמי שסקרן יכול לראות באתר שלי).
לגבי המושג "פסיכותרפיסט" המצב קצת נזיל. בחוק היבש הוא איננו מוגדר, ועל כן כל אחד יכול להציג עצמו כפסיכותרפיסט. יחד עם זאת יש פסיקות של שופטים שחשבו אחרת, שיש לשמור ביטוי זה רק למי שכפוף לחוק הפסיכולוגים. לכן זה קצת לא ברור ונזיל.
מי שזה מכעיס אותו מוזמן לפנות לכנסת... יש הצעת חוק חלופית למקצועות הטיפול, תקועה כבר עשרים שנה עקב אי הסכמות.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי
