Shmoopipoo
New member
חיים עם וורקוהוליק
אנסה לתמצת את מה שמטריד אותי, מקוה שייצא מובן ואשמח לשמוע את דעתכם.
יחד חמש שנים, מתוכן ארבע נשואים, יש שני ילדים. מדובר באיש טוב בסהכ, אני כן רואה אותו כאיש משפחה, אך הוא לא פנוי לנו בשום צורה (ומיד אפרט) וכן מדובר באדם נוקשה ועקשן שממעיט להביא רגשות ומתנהל בעיקר מהשכל.
אני אקדמאית שכירה במקצוע טוב ועם משכורת מכובדת. בעלי גם הוא אקדמאי, מיום שסיים צבא נכנס לעסק משפחתי שיודע עליות ומורדות אך סהכ הוא מדשדש. עקרונית בשנה האחרונה מושך משכורת יפה אך למעשה יכולים לעבור גם שלושה חוששים שלא משך כלום.. הוא מושקע כל כולו, נפשית בעיקר אך גם כלכלית בעסק הזה. זה מה שמגדיר אותו ואת מי שהוא. ידעתי לפני שהתחתנו שהוא וורקוהוליק אך לא נראה לי שהפנמתי עד כמה ומה תהיה המשמעות של זה כשתהיה משפחה עם ילדים. למעשה כל ההתנהלות שלנו בבית סובבת סביב העבודה שלו. הוא עובד כל יום כל היום, אין שבתות ואין חגים וגם אין לילות. נמצא המון בנסיעות ארוכות בחול, הקשר איתו בנסיעות האלה מוגבל ולמעשה הוא מנותק מחשבתית מכל מה שקורה בבית, הילדה הגדולה מגיבה רע לכל נסיעה כזו. כשנמצא בארץ חוזר הביתה בסביבות שמונה בערב, אוכל משהו, עוזר קצת עם הילדים וישר חוזר למחשב. לעתים מתעורר בלילה בסביבות שלוש- ארבע בבוקר ועובד, ביום רגיל קם בחמש-שש וישר מתיישב על המחשב. בשבתות אנחנו לא עושים הרבה והילדים מטפסים על הקירות, וגם אני, כי הוא צריך לעבוד. כאמור הזמן עם הילדים מאוד מוגבל, אבל הזמן שלנו ביחד כזוג הוא למעשה כמעט ולא קיים. גם כשהילדים ישנים אנחנו לא מבלים זמן יחד כי הוא הולך לישון או חוזר לעבוד. לעתים יוצאים למסעדה לאחר לחצים שלי ואך ורק כשאני יוזמת כדי שאוכל להחליף איתו מילה או שתיים. כל נסיון שלי לדבר על נושאים שחשובים לי ואני רוצה את דעתו או את שיתוף הפעולה שלו- חינוך של הילדים, דברים שקורים בבית, דברים שעוברים עלי, סידורים שצריך לבצע בבית, תכניות לעתיד על מעבד דירה או נסיעה לחול- כולם נתקלים בחומה בצורה: אין לו כוח כרגע לדבר על זה, די להטריד אותו בדברים כאלה כשכל מה שהוא צריך זה לעבוד. למעשה- התשובה שמתקבלת לכל בקשה/ שאלה/ טענה היא שאנחנו מפריעים לו לעבוד. שבגללי הוא יסגור את החברה ולא יהיה לנו כלום. שנפסיק להטריד אותו כי הוא צריך להתרכז בעבודה. התוצאה של המצב הזה היא שאני רוב הזמן מסתובבת ממורמרת ומתוסכלת, מרגישה שאין לי בכלל זוגיות ושהוא תמיד נותן לי תחושה שאני מטרד עבורו. אני לא חושבת שזו אשמתו הבלעדית, אני חושבת שפשוט יש חוסר התאמה בצרכים שלנו- אני צריכה קשר קרוב והוא- אני לא בטוחה שהיה צריך בכלל להתחתן.
לפני כחצי שנה במהלך ההריון השני הדברים הסלימו, היתה תקופה קשה ובמהלכה ריב גדול. בעלי בעודו עדיין כועס שיתף את הוריו במתרחש. הוא לא רק סיפר בקוים כלליים את מה שקרה אלא ממש הכפיש את שמי וגרם לי להצטייר כמכשפה נוראית. לאחר הריב הכחיש שסיפר למשפחתו אך לאחר ששמתי לב להתנהגות מוזרה מצידם ואף נתק מצד אימו איתה הייתי בקשר יומיומי, הבנתי את שעשה ונפגעתי עד עמקי נשמתי. האיש שחשבתי שאיתו התחתנתי לא היה עושה דבר כזה טפשי בחיים- גם החלק של לערב הורים וגם לשקר לי בפרצוף ולמעשה מבחינתי נוצר משבר אמון גדול.
לאחר הריב הלכנו למספר פגישות אצל יועצת זוגית והיה רושם שיש שיפור כלשהו. גם אני וגם הוא למדנו קצת לדבר אחרת, בצורה שהצד השני מסוגל להקשיב לה. עם זאת אני נותרתי עם כעס גדול על כך שמשפחתו עורבה בחיי הפרטיים. היועצת אגב לא ייחסה לזה חשיבות גדולה כפי שאני ייחסתי. מאז המקרה היחסים עם חמותי לא שבו להיות כפי שהיו. על פני השטח כולנו מאוד נחמדים ומנומסים אחד לשני אבל היא מרבה לעקוץ אותי ולבקר אותי, אני מנסה להבליג. כאשר אני מנסה לשוחח עם בעלי על המצב עם אימו הוא מעמיד פנים שאינו יודע במה המדובר ומבחינתו הכל מתנהל כרגיל.
למעשה- לא הצלחתי להתגבר על המעשה הזה שאני תופסת כילדותי ומכוער. ועם הזמן האפקט של הטיפול הזוגי הלך והתמוגג, וחזרנו להרגלים הישנים. בנוסף אני מרגישה שעם הזמן התנהגותו הופכת לתוקפנית ואגרסיבית (לא אלימה)- מדבר בטון אגרסיבי, אומר לי לסתום את הפה, זורק דברים בבית כשעצבני ולחוץ לצאת לעבודה ולא מוצא את המפתחות שלו וכו- התנהגות שאני לא מוכנה לקבל והבהרתי זאת היטב. אני מרגישה מתוסכלת וזועמת על חוסר היחס שאני מקבלת ממנו.. על זה שאני לא מרגישה רצויה ואהובה אלא מרגישה דחויה ומעיקה. מתוסכלת וזועמת על זה שהחיים שלי ושל הילדים שלי מתבזבזים על לחכות שבעלי ״יביא את המכה״. על זה שבעלי קובע את הדברים שעל סדר היום , את הנושאים שעליהם ניתן לשוחח ואת הנושאים שלא.
לחזור לטיפול לא בא בחשבון, הוא לא מוכן לשמוע על כך וגם על הפגישות שאליהן כן הלכנו היה צורך בשכנוע רב והוא התייחס אליהן כבזבוז זמן וכסף.
מה עלי לעשות? מרגישה שלאורך זמן לוותר על כל מה שאני צריכה מקשר זוגי לא יחזיק, והמרמור ממש נוטף ממני. אשמח לקבל עצות כיצד להתנהל.
אנסה לתמצת את מה שמטריד אותי, מקוה שייצא מובן ואשמח לשמוע את דעתכם.
יחד חמש שנים, מתוכן ארבע נשואים, יש שני ילדים. מדובר באיש טוב בסהכ, אני כן רואה אותו כאיש משפחה, אך הוא לא פנוי לנו בשום צורה (ומיד אפרט) וכן מדובר באדם נוקשה ועקשן שממעיט להביא רגשות ומתנהל בעיקר מהשכל.
אני אקדמאית שכירה במקצוע טוב ועם משכורת מכובדת. בעלי גם הוא אקדמאי, מיום שסיים צבא נכנס לעסק משפחתי שיודע עליות ומורדות אך סהכ הוא מדשדש. עקרונית בשנה האחרונה מושך משכורת יפה אך למעשה יכולים לעבור גם שלושה חוששים שלא משך כלום.. הוא מושקע כל כולו, נפשית בעיקר אך גם כלכלית בעסק הזה. זה מה שמגדיר אותו ואת מי שהוא. ידעתי לפני שהתחתנו שהוא וורקוהוליק אך לא נראה לי שהפנמתי עד כמה ומה תהיה המשמעות של זה כשתהיה משפחה עם ילדים. למעשה כל ההתנהלות שלנו בבית סובבת סביב העבודה שלו. הוא עובד כל יום כל היום, אין שבתות ואין חגים וגם אין לילות. נמצא המון בנסיעות ארוכות בחול, הקשר איתו בנסיעות האלה מוגבל ולמעשה הוא מנותק מחשבתית מכל מה שקורה בבית, הילדה הגדולה מגיבה רע לכל נסיעה כזו. כשנמצא בארץ חוזר הביתה בסביבות שמונה בערב, אוכל משהו, עוזר קצת עם הילדים וישר חוזר למחשב. לעתים מתעורר בלילה בסביבות שלוש- ארבע בבוקר ועובד, ביום רגיל קם בחמש-שש וישר מתיישב על המחשב. בשבתות אנחנו לא עושים הרבה והילדים מטפסים על הקירות, וגם אני, כי הוא צריך לעבוד. כאמור הזמן עם הילדים מאוד מוגבל, אבל הזמן שלנו ביחד כזוג הוא למעשה כמעט ולא קיים. גם כשהילדים ישנים אנחנו לא מבלים זמן יחד כי הוא הולך לישון או חוזר לעבוד. לעתים יוצאים למסעדה לאחר לחצים שלי ואך ורק כשאני יוזמת כדי שאוכל להחליף איתו מילה או שתיים. כל נסיון שלי לדבר על נושאים שחשובים לי ואני רוצה את דעתו או את שיתוף הפעולה שלו- חינוך של הילדים, דברים שקורים בבית, דברים שעוברים עלי, סידורים שצריך לבצע בבית, תכניות לעתיד על מעבד דירה או נסיעה לחול- כולם נתקלים בחומה בצורה: אין לו כוח כרגע לדבר על זה, די להטריד אותו בדברים כאלה כשכל מה שהוא צריך זה לעבוד. למעשה- התשובה שמתקבלת לכל בקשה/ שאלה/ טענה היא שאנחנו מפריעים לו לעבוד. שבגללי הוא יסגור את החברה ולא יהיה לנו כלום. שנפסיק להטריד אותו כי הוא צריך להתרכז בעבודה. התוצאה של המצב הזה היא שאני רוב הזמן מסתובבת ממורמרת ומתוסכלת, מרגישה שאין לי בכלל זוגיות ושהוא תמיד נותן לי תחושה שאני מטרד עבורו. אני לא חושבת שזו אשמתו הבלעדית, אני חושבת שפשוט יש חוסר התאמה בצרכים שלנו- אני צריכה קשר קרוב והוא- אני לא בטוחה שהיה צריך בכלל להתחתן.
לפני כחצי שנה במהלך ההריון השני הדברים הסלימו, היתה תקופה קשה ובמהלכה ריב גדול. בעלי בעודו עדיין כועס שיתף את הוריו במתרחש. הוא לא רק סיפר בקוים כלליים את מה שקרה אלא ממש הכפיש את שמי וגרם לי להצטייר כמכשפה נוראית. לאחר הריב הכחיש שסיפר למשפחתו אך לאחר ששמתי לב להתנהגות מוזרה מצידם ואף נתק מצד אימו איתה הייתי בקשר יומיומי, הבנתי את שעשה ונפגעתי עד עמקי נשמתי. האיש שחשבתי שאיתו התחתנתי לא היה עושה דבר כזה טפשי בחיים- גם החלק של לערב הורים וגם לשקר לי בפרצוף ולמעשה מבחינתי נוצר משבר אמון גדול.
לאחר הריב הלכנו למספר פגישות אצל יועצת זוגית והיה רושם שיש שיפור כלשהו. גם אני וגם הוא למדנו קצת לדבר אחרת, בצורה שהצד השני מסוגל להקשיב לה. עם זאת אני נותרתי עם כעס גדול על כך שמשפחתו עורבה בחיי הפרטיים. היועצת אגב לא ייחסה לזה חשיבות גדולה כפי שאני ייחסתי. מאז המקרה היחסים עם חמותי לא שבו להיות כפי שהיו. על פני השטח כולנו מאוד נחמדים ומנומסים אחד לשני אבל היא מרבה לעקוץ אותי ולבקר אותי, אני מנסה להבליג. כאשר אני מנסה לשוחח עם בעלי על המצב עם אימו הוא מעמיד פנים שאינו יודע במה המדובר ומבחינתו הכל מתנהל כרגיל.
למעשה- לא הצלחתי להתגבר על המעשה הזה שאני תופסת כילדותי ומכוער. ועם הזמן האפקט של הטיפול הזוגי הלך והתמוגג, וחזרנו להרגלים הישנים. בנוסף אני מרגישה שעם הזמן התנהגותו הופכת לתוקפנית ואגרסיבית (לא אלימה)- מדבר בטון אגרסיבי, אומר לי לסתום את הפה, זורק דברים בבית כשעצבני ולחוץ לצאת לעבודה ולא מוצא את המפתחות שלו וכו- התנהגות שאני לא מוכנה לקבל והבהרתי זאת היטב. אני מרגישה מתוסכלת וזועמת על חוסר היחס שאני מקבלת ממנו.. על זה שאני לא מרגישה רצויה ואהובה אלא מרגישה דחויה ומעיקה. מתוסכלת וזועמת על זה שהחיים שלי ושל הילדים שלי מתבזבזים על לחכות שבעלי ״יביא את המכה״. על זה שבעלי קובע את הדברים שעל סדר היום , את הנושאים שעליהם ניתן לשוחח ואת הנושאים שלא.
לחזור לטיפול לא בא בחשבון, הוא לא מוכן לשמוע על כך וגם על הפגישות שאליהן כן הלכנו היה צורך בשכנוע רב והוא התייחס אליהן כבזבוז זמן וכסף.
מה עלי לעשות? מרגישה שלאורך זמן לוותר על כל מה שאני צריכה מקשר זוגי לא יחזיק, והמרמור ממש נוטף ממני. אשמח לקבל עצות כיצד להתנהל.
