אשמח להתייעצות

pelepehone15

New member
אשמח להתייעצות

קצת ארוך אבל ממש רוצה לקבל דעה שלכם. מאוד קשה.
השיר של אהוד חיטמן. כמה מילים ממנו " תגידי לו שבלילות
יותר מדי את לא נרדמת
ואז, במקום המציאות
תגידי לו שאת חולמת"

החיים מורכבים. נמצאת במקום שאומרת לעצמי "תתבגרי" אלו החיים. מה שבחרת ככה תחיי אל תפגעי בקרובים.
אני חולמת, חולמת על אחר, על אחרים, על לצאת ולהכיר מישהו שירטיט אותי.
אני בת 27 והוא 36. ילד משותף בן 3
מצידי, אין אהבה. אין משיכה וכל ניסיון שלו להתקרב אלי רק מעצבן אותי.
התחתנתי בגיל מאוד צעיר.. רציתי אותו אהבתי אותו ודחפו אותי חזק.
לפני הילד רציתי להתגרש הייתה פרידה ובזמן הזה הכרתי מישהו חלומי, מישהו שאני כן רוצה להיות לצידו, חושקת בו, תמיד יש על מה לדבר, מצחיק אותי.
אבל מסיבות לא ברורות ואי הבנה מהסובבים חזרנו. נולד ילד.
יש לנו בית, ילד וחיים שלוים שקטים ומאושרים עם הילד.
אבל מה עם המשיכה? מה עם המחשבות על גברים אחרים? החוסר רצון להיות איתו.

יש ילד באמצע. ילד שיפגע חזק. ילד שאוהב את שנינו בבית. שנינו נישב נשחק איתו, שנינו נרקוד איתו, שנינו נטייל איתו ונישן איתו.

עלתה לי המחשבה להציע לבעלי שנמשיך לגור יחד, חדרים נפרדים. עם הילד. ושכל אחד ינסה את מזלו בחוץ.
יודעת שרק אם ארמוז על כךךך זה יגיע למקומות לא טובים.
הוא אוהב אותי, הוא מת עליי, בעל טוב אבא מושלם ובנאדם מדהים.
עובד וכל כולו בשביל המשפחה.
אבל רגשות ותשוקה אין לי

לא מסעדות, לא ספא, לא יציאות.זה היה מעצבן אותי. אבל היום אני בכלל לא מעונינת בזה גם.
היינו בחול לפני חודשים רק אני והוא וכלכך השתעממתי. כלכך לא היה כיף. רציתי כבר לחזור.
הוא לא גבר משעמם, אבל אני חסומה אליו.

התגובות "התחתנת צעירה ולא מיצית" כנראה שזה זה זה יכול להיות. אבל זה נהרס לפני 5 וחצי שנים. ואין חשק לתקן.

איך חיים ככה? מה עושים? מחכים כמה שנים שהילד יגדל ומתגרשים?
אבל אני אהיה כבר בת 30=. בעלי 40 מה הוא יעשה בגיל 40. אני לא רוצה לפגוע בו.
והילד שלי זקוק לאח או אחות. חסר לו.
כל הזמן בעלי רוצה שאסיים עם הגלולות וננסה. אני רוצה מאוד אבל רק בשביל הילד.

מה עושים מה עושים מה עושים.
 
כל הזמן "הילד, הילד, הילד"...

ילד לא צריך להיות אחראי לאושר של הוריו וגם לא לאומללות שלהם... בכל השיקולים שלך את צריכה להוציא את הילד מהמשוואה. הוא אמנם מכיר היום סיטואציה שהוא חי עם שני הוריו באותו הבית וחלק מהיום הוא מבלה יחד עם שניהם, אבל בגיל 3 לא תהיה לו שום בעיה להתרגל לסיטואציה בה הוא נמצא פעם בבבית של אמא ופעם של אבא ומבלה בנפרד עם כל אחד מהם. לך זה אולי יראה עצוב אבל בשבילו זה מאוד מהר יהפוך למשהו טבעי לגמרי (ובמידה מסויימת עדיף בגיל 3 מאשר בגיל מאוחר יותר), שלא לדבר על זה שבחברה שלנו הורים גרושים זה כבר מזמן לא איזה מצב חריג או משפיל.
ועכשיו, אחרי שהבנו שלהפיל את ההחלטה על הילד זאת פחדנות שלך מלהתמודד עם הסיטואציה, ואת כבר לא יכולה יותר להאשים את הילד, מה את בוחרת לעשות?
 

pelepehone15

New member
היי

תודה על המענה. "להאשים" את הילד? בכלל לא.
דואגת לילד.
ילד בן 3 רק מקבל בטחון ואישיות. ומפחדת ששינוי משמעותי בחייו (גירושים שלנו) יזיקו לו.
בגיל מאוחר יותר. מבינים יותר. אומנם כואב עדיין אבל יודעים להתמודד, אפשר לדבר איתם ולהסביר.
אני מכירה מישהי אישית שהתגרשה, הבן שלה בן 4 לא מדבר, חסר בטחון. האישה חזרה לבעלה אך ורק בגלל הילד כי לא היה מוכן שהאבא ילך אחרי ביקור.
והופ זה השפיע על הילד לטובה.
הכל נשמע תירוצי, אבל זו המציאות.
 
אי אפשר

להגיע למסקנות על פי מקרה אחד.
אני מבינה שאת מאוד מפחדת משינוי המצב ובעיקר חוששת שבגלל שאת חושבת על טובתך- הבן שלך יפגע.
&nbsp
אני יכולה לומר לך שלמרות הקשיים והמעבר בין הבתים, לילדים שלי יש שני בתים שיש בהם אהבה והורים שמחים שטוב להם.
ואף אחד מהם לא חסר ביטחון או בטראומה.
(נפרדנו כשהם היו בני 5.5 ו1.5)
 

בת האש

New member
ואני יכולה לספר לך סיפור כל מכרה שלי

שהילד שלה היה עצוב בגלל הריבים שלה עם בעלה ונרגע והפסיק להלחץ בשטויות מתי שהיא התגרשה. אז מה?
&nbsp
אנקדוטה זה לא דאטה, ואפילו דאטה לא אומרת באיזה חלק של הסטטיסטיקה תפלי. אבל הסטטיסטיקה שאני מכירה אומרת שעדיף להיות גרושים מביחסים לא טובים. *וזה* המציאות.
 

מריוס זכריה

Member
מנהל
לא קונה שהילד שלך זקוק לאח או אחות

זה רעיון שלך. זו לא המציאות האובייקטיבית (אם בכלל יש כזאת).
יכול להיות שהילד חושב את זה. אולי.
ויכול להיות שהילד אומר את זה.
אבל ילדים גם אומרים "אני חייב שוקולד" "אני חייב מיץ""אני חייב פלאפון" "אני חייב סניקרס" "אני חייב אופנוע" - לא משנה מה. אז אם הוא אומר שהוא חייב, אז זה אומר שהוא באמת חייב? לא ממש, נכון?

אין שום בעיה בלהיות ילד יחיד. העובדה שאני עצמי ילד יחיד לא מוכיחה כלום, אבל אני רק מציין שאילו היו לי אח או אחות, אני לא חושב שמשהו מהותי בחיי היה שונה. גם אין מחקרים חד משמעיים בעניין. יש טיעונים לכאן ולכאן - אבל לקבוע שהוא "זקוק לאח" - סורי, אני לא מקבל את זה.

יכול מאוד להיות ש*את* מאוד רוצה עוד ילד. זה כמובן רצון מאוד לגיטימי. אבל בואי לא נשים אותו על הילד שלך. זה שלך ורק שלך.

לעצם הדילמה, אז כמו שהצגת אותה, אכן אין שום פתרון מתקבל על הדעת. זה רע וזה רע. אבל העניין הוא שלכל מצב בחיים יש עוד הרבה דרכים לראות אותו.

איך מצליחים לראות את הדברים אחרת? הולכים לטיפול, ובמקרה שלך, לאו דווקא קצר. טיפול טיפול, רציני. שם יכולות לבוא לך תובנות חדשות על עצמך, על החיים, על הבחירות שלך בעבר, על התוכניות והרצונות לעתיד, ושם את יכולה לקבל תמיכה רצינית בתהליך ארוך טווח - ולא איזה פתרון זבנג וגמרנו (תתגרשי, תבגדי, תתעשתי, בלה בלה בלה).

לכן, בקיצור, לשאלה שלך "מה עושים", התשובה שלי היא תהליך ארוך טווח, של טיפול פרטני.

---

לסיום אעיר עוד הערה: פעם אהבת את בעלך. אחר כך חדלת והתאהבת באחר. אחר כך חזרת אליו. האם זה מובן מאליו שהאהבה לבעלך מתה? לא בהכרח. גם זה נושא לבדיקה.

שימי לב, אני עכשיו לא שואל אותך מה דעתך בעניין, כי ברור לי מה התשובה האוטומטית שלך. אני טוען שאחרי חשיבה מעמיקה ותהליך רציני שלך עם עצמך - אין לדעת מה יתגלה לך.

כמו כן, כרגע, בתנאים אלו של מצוקה ואי וודאות, בשום אופן לא הייתי עושה עוד ילד. צריך שיהיה לך ברור שלא רק שזה לא יפתור כלום, אלא שזה יסבך וירע את המצב באופן משמעותי. (מצטער, אבל יש לי איזו הרגשה שזה בדיוק ההיפך ממה שקיווית לשמוע)
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי
 

pelepehone15

New member
היי

תודה על התשובה.
אשמח לשמוע על איזה טיפול מדובר? הרי מובן לי שאני לא רוצה להיות במקום הזה.
משהו יכול להשתנות?
פסיכולוג יעזור?
אני יודעת מה אני רוצה אך לא רוצה לפגוע בילד.
אבל אולי זה לא יהיה כמו שציפיתי? אולי רק יפגע בסוף. בילד.
אני מציינת כל רגע הילד. אבל זה נכון. אני רוצה להיות מאושרת. אבל יותר מכל שהילד יהיה מאושר, אם לא. הייתי אולי במקום אחר בלי לשאול ולהתייעץ ואפשר להגיד להתמרמר.

לגבי הילד שזקוק לאח.
אולי לא המילה הנכונה בחרתי "זקוק"
אבל אני חושבת עליו ושיהיה לו מישהו לצידו תמיד.

אתה אומר שאתה בן יחיד, ובטוחה שטוב לך. כי אתה לא יודע אחרת.
כמוני, אני בחיים שלי לא הכרתי את אבי, ובחיים לא הייתי זקוקה לאב.
והייתי ילדה יחידה הרבה מאוד שנים עד שהגיע אחי הקטן. עד שאין לא יודעים.
לא אומרת חס וחלילה שזה פחות טוב וזה יותר טוב. מה שמכירים בחלק הזה מאושרים.
בכל מקרה אני רוצה שיהיה לילד מישהו לצידו. זו הייתה כוונתי.
הוא לא זקוק אתה צודק. תודה על התיקון. זה פשוט רצוני.
 

מריוס זכריה

Member
מנהל
תשובות

כן, בהחלט טיפול פסיכולוגי.

לגבי אח לילדך: אני לא נגד אחים ואחיות וריבוי ילדים. אבל כדאי גם לדעת שילד בכור (או כל ילד) שבא אחריו עוד אחד, מרגיש לרוב (בצדק או שלא בצדק) מנושל ממעמדו. יש מה לעשות בעניין, וזו לא סיבה לא להביא עוד ילדים, אבל זה רחוק מלהיות כיף. מה שאת קוראת לו "שיהיה מישהו לידו" רלוונטי רק בגילאים הבוגרים, אחרי גיל עשרים, וגם אז לא תמיד. כשהילדים קטנים, יש ביניהם כל מיני מערכות יחסים, ולרוב היחסים הללו לא אידיליים בלשון המעטה. שוב, אני מדגיש: זו דרך העולם. אני לא נגד. אבל בואי לא נעשה אידאליזציה של העניין.

ובואי נשאל את עצמנו: האם הרצון לעוד ילד הוא לא בעצם שלך נטו, וכל השאר הצדקות?

בכלל, את נוטה לשים הרבה על הילד. להישאר בשבילו, לעשות עוד ילד בשבילו. אולי ללכת לעבודה בשילו, או לא ללכת לעבודה בשבילו (לא כתבת את זה, אני רק מציין את זה כדוגמה אפשרית).

הורה לא צריך לעשות דברים שמנוגדים [כביכול] לצרכיו או לרצונו "בשביל" הילד. הורה הוא אדם שצריך לעשות למען עצמו מה שנכון לו. כשהורה עושה מה שנכון לו, זה משמש כמודל לילד. כשהורה משתמש בתירוצים, גם זה מודל לילד.

מיצי קפיצי כתבה לך על זה שילדים לא טוב להם בבית שאין בו אהבה, ואת רצת פירשת את זה שכביכול בגלל שאתם לא רבים, אז "הכל מושלם" בשבילו. אז בוודאי שזו לא הייתה כוונתה של מיצי [אני יודע טלפטית], ואני גם מסכים איתה. זה טוב שלא רבים, וזה טוב שלא מכים את הילד ולא מרעיבים או מזניחים אותו. אבל לא זו הפואנטה. הפואנטה שהיא כתבה עליה היא שאת לא אוהבת את בעלך (לכאורה). את סבורה שהילד לא מרגיש את זה, ואנחנו טוענים שהוא כן. הוא לא מודע לזה ולא יודע לשים את זה במילים, כי זה הבית היחדי שיש לו, והוא לא מכיר אחר. וזו בדיוק הבעיה: ככה הוא לומד שזוגיות נראית. זו לא בעיה שקורית במיידי. זו בעיה לטווח ארוך.

לסיכום העניין, עליך לעשות סדר לעצמך בראש, באמצעות טיפול פסיכולוגי (או אלטרנטיבי, זה גם טוב, מכל סוג, רק שיהיה רציני). עליך להחליט, אחרי תהליך מעמיק ורציני, האם את עם בעלך בלב שלם ואוהב, או שלא תהיי שם. ולא לתלות את החלטותיך האישיות בילד שלך.

דעי לך שאין גרוע יותר מאמא ש"ויתרה על אושרה למען הילד". ילדים שזה גורלם צריכים לעבוד מאוד מאוד קשה להצדיק את "הקורבן" של האם, ועקב כך חייהם לא מושלמים כלל, אלא מסובכים ואומללים, ללא יכולת ממשית לתקן, כי הבעיה לא אצלם...

את עדיין לא עשית את הטעות הזאת - אבל את בדרך לעשות אותה. תיזהרי. זו מלכודת קשה לכולם.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי
 

pelepehone15

New member
מריוס זכריה

המון המון תודה.
אתה במקרה פסיכולוג?

אני עושה צילום מסך ושומרת
ענית לי כל כך נכון.
האמת? כל מה שרשמת זה מה שאני חושבת ואומרת אבל מהצד.
כשאת בתוך הסיטואציה הכל מתערבב.

המילים שלך מחזקות! תודה!
אני אנסה לפנות לטיפול, אם יש המלצות אשמח:)
 

מריוס זכריה

Member
מנהל
אני לא פסיכולוג

אני מטפל משפחתי.
לצערי אין לי המלצה ספציפית למישהו. אבל תבררי בסביבתך, שאלי אמהות, אבות, חברים ואני בטוח שתמצאי.
ואם לא, לכי לקבוצת הורים של מכון אדלר. לומדים שם את כל היסודות.
&nbsp
בהצלחה!
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי
 

shirael

New member
קצת על חוסר לקיחת אחריות.

תמיד כשבאים לדבר על אחריות יש סיכוי להתבלבל בינה לבין אשמה, אז נתחיל מזה שאני לא מאשימה אותך בכלל. המצב שלך הוא לא באשמתך. לעומת זאת יש לך אחריות מלאה כאן, ומההודעה שניסחת משתמע שאת לא ממש מקבלת את זה. עד שלא תגיעי למצב שבו את מפסיקה לברוח מהאחריות הזו, לא תתקדמי מאיפה שאת נמצאת. איך אני יודעת שאת לא לוקחת אחריות? רמזים קטנים:
"רציתי אותו אהבתי אותו ודחפו אותי חזק."
"אבל מסיבות לא ברורות ואי הבנה מהסובבים חזרנו."
וכמובן יש ילד שבגללו את מוגבלת, וכמובן יש גבר שאי אפשר לעזוב בגיל 40 כי הוא ייתקע לבד. הכל צרכים של אחרים ולחצים של אחרים, וכל מיני סיבות מסתוריות והופס! פשוט קרה מעצמו, ומה את? קורבן תמים של הנסיבות. אני מזכירה שוב, אם זה נשמע כמו מתקפה עלייך זה ממש לא, זה בסך הכל ניתוח של הטקסט ונסיון לדלות ממנו את ה"אני מאמין" הלא-מודע שמשתקף ממנו, כדי להזמין אותך לבדוק אם אולי לא שמת לב.
&nbsp
ובנוסף לכל זה, בין לבין שרבבת את הרמז המסקרן: "אבל זה נהרס לפני 5 וחצי שנים." זה פרק זמן מאוד ספציפי. כאילו היה אירוע מסוים ששינה הכל, אבל לא מצאת לנכון לספר עליו בסקירת המצב שהבאת.
&nbsp
בסופו של דבר את מספרת על קשר שהתחיל מאהבה חזקה, את מתארת גבר מסור ואוהב, את רומזת על איזשהו שבר שצבע את הכל ואפילו אומרת בבירור שהבעיה היא לא בבחור אלא ש"אני חסומה אליו."
&nbsp
אז "מה עושים מה עושים מה עושים"? עם המון חמלה ורכות כלפי עצמך, עושים קאט דה בולשיט והולכים לטיפול רציני ומעמיק כדי לרדת לשורשם של הרבה עניינים: מה בעצם קרה לך בקשר מול בעלך? האם הבעיה היא בקשר שמיצה את עצמו או שבעצם היא בתוכך בלבד, ואולי בעצם יש דרך לפתור אותה ואז הרגשות יחזרו? למה את מרגישה שכל חייך נכנעת ללחצי הסביבה? האם זו אמת אובייקטיבית (ואז צריך ללמוד איך להפסיק לנהוג כך ולפתח אסרטיביות)? האם זו לא בדיוק האמת האובייקטיבית (ואז צריך ללמוד לקחת אחריות על ההחלטות שלך בלי לחוש קורבן של הסביבה)?
&nbsp
לאחר תהליך מעמיק והדרגתי שכזה תהיה לך הרבה יותר בהירות לגבי מעשייך ומניעייך, ואז גם יתברר טבעם האמיתי של הרגשות שלך. עם המידע הזה תוכלי כבר לראות ולבחור לאן להמשיך מכאן כאישה בוגרת ומפוכחת.
 

pelepehone15

New member
תודה

הכוונה לפני 5 וחצי שנים זה כשהתחתנו.
בואי נגיד לפני הנישואים וקצת אחריהם היו הרבה בעיות. דברים שהיה עושה התמכרויות. אבל הוא הפסיק, בשביל הנישואים בשביל לבנות משפחה ובעיקר בשביל עצמו.
לא יודעת עם זה הגיע משמה. או פשוט הגיע. החוסר אהבה.
אחרי הכל זו הייתה תקופה קצרה אחרי הנישואין. ואני הכי גאה בו שהשתנה. כמו שציינתי. הוא בעל נפלא, בנאדם טוב ומשפחתי. ורק בשביל המשפחה.
הבעיה היא אצלי. לא יודעת מהיכן זה הגיע. פשוט הגיע.
מסתכלת עליו ומעריצה אותו. אוהבת אותו. אבל אני רוצה להיות מאוהבת, חושקת. לא להרגיש הערצה פשוט כלפי בנאדם.
 

shirael

New member
כמו שמריוס אמר:

"טיפול פסיכולוגי (או אלטרנטיבי, זה גם טוב, מכל סוג, רק שיהיה רציני)."
&nbsp
כלומר את קוראת קצת על שיטות טיפול ו\או סדנאות, מתעניינת, שואלת חברות, משפחה, פורומים, מחפשת המלצות על אנשי מקצוע טובים בתחום הטיפולי - בין אם פסיכולוגים או מטפלים בשיטות אחרות (ויש מליון - לדוגמה פסיכותרפיה, NLP, דמיון מודרך, תטא הילינג, תרפיית נשימות, ביופידבק, טנטרה, עבודת ילד פנימי, שחזור גלגולים..... באמת מליון), ואז הולכת לפגישת היכרות עם מטפל\ת שקורצים לך במיוחד. אם התרשמת שיש חיבור טוב, אפשר להתחיל תהליך. אם לא לגמרי מתחבר, אפשר עוד איזה פגישה לנסיון או פשוט להמשיך לחפש עד שתרגישי שמצאת את המדריך שיעזור לך להגיע לאן שאת צריכה. כל מה שנשאר אחרי זה זה להתמסר לתהליך, להסכים לשבור תבניות חשיבה ישנות, לצאת מתחום הנוחות ולגלות את עצמך מחדש.
 
יש לי חמה כזו

בגלל הלחץ של ההורים היא התחתנה,
בגלל הילדים היא לא התגרשה,
בגלל רגשות האשם היא עדיין מכינה לו אוכל בקופסאות לכל השבוע..
&nbsp
אני חייבת להגיד לך שאישה הזו פספסה את ההזדמנות שלה לחיים זוגיים מאושרים ומלאים באהבה. הילדים שלה קיבלו ומקבלים דוגמא לזוגיות איומה ובלתי נסבלת.
&nbsp
בן הזוג שלי בטיפול פסיכולוגי שנים על גבי שנים כדי להצליח להתגבר על השריטות האלה.
&nbsp
את באמת חושבת שזה טוב לילד לגדול בבית ללא אהבה בין ההורים?
 

pelepehone15

New member
היי

קודם כל תודה על התגובה.
אני בכלל לא חושבת שלילד טוב לגדול בבית שהזוגיות איומה ובלתי נסבלת.
זו הבעיה, אנחנו לא רבים.
אנחנו ביחד עם הילד, אז בעיניי הילד הכל מושלם.
כשהילד לא בבית ולא ישן. אין אטרקציה, אין אהבה אין תשוקה כי אני לא רוצה. הוא מנסה ואותי זה מרגיז.
את זה הילד לא רואה.
הילד מבחינתו מרגיש שהכל מושלם.
 

בת האש

New member
תגידי, את באמת מאמינה בשקר הזה, שהילד לא מרגיש?

אם אצל מבוגרים התקשורת היא יותר מתשעים אחוז לא מילולית (אני ראיתי את המספרים 93% ו- 97%, אבל בכל מקרה זה לא עקרוני לעניין), אז מה את חושבת אצל ילדים?
&nbsp
הוא מרגיש. אני יכולה להגיד לך בוודאות מלאה שהוא מרגיש את האווירה בעיניכם. פשוט לא יכול להיות שהילד מרגיש שהכל מושלם, בדיוק כי הוא *מרגיש* את האווירה ביניכם. והיא לא מושלמת.
&nbsp
&nbsp
 

אבי 200

New member
ברור שיש שם משהו לא פתור

אם זה כמו שאת מתארת שהגבר נפלא ואת רוצה לאהוב ולא מצליחה מאוד סביר שיש לךחסימה בגלל תחושת הפיספוס שיש לך על הבחור שרצית להתחתן איתו ולכן בעלך תמיד סוג ב' ואת לא מצליחה לשנות את המבא עליו.
במצב שאת נמצאת זה סיכון להביא עוד ילד.
בסדנאות על סקס אומרים תמיד שצריך לדמיין.
תדמייני שאת דלוקה עליו שהוא מושלם תתמסרי אליו לשבע אחד לגמרי ולפעמים רק מכוח ההרגל יש סוג של אהבה שחוזרת.
בהצלחה
 

pelepehone15

New member
אבי 200

ניסיתי, ניסתי הכל.
לדמיין שאני דלוקה עליו? זה לא אפשרי.
אני בדימיונות דלוקה על כל אחד אחר אבל לא עליו.
מדמיינת אהבה פורחת וכיף ולא איתו.

חלום שלי שהיה אפשרי. לצאת לנסות לפרוח, להרגיש בטחון, להתלבש לקנות לעצמי סופסוף.
ועם לא יסתדר להשאיר כמו שזה. משפחתיות.

אבל זה לא אפשרי. אז צריכה לקבל החלטה והיא לא קלה.
 
למעלה