זוגיות פרק ב' על סף פרידה-מסרב לילד
שלום לכולם,
אני גרושה בת 42 אם לשתי בנות 10+7, בקשר שנמשך שנה ושמונה חדשים ,זקוקה בדחיפות לעצה בעקבות משבר כואב בזוגיות.
הכרתי לפני כשנתיים את אהבת חיי, גבר גרוש טרי מאוד(עורך דין) ואב מסור לשני ילדיו(הורות משותפת).נוצר חיבור רגשי מיידי מצד שנינו, לראשונה בחיי הרגשתי נאהבת.כעבור כחדשיים וחצי נכנסתי להריון לא מתוכנן. הייתי מאושרת בכל מאודי להביא ילד משותף אך הוא נחרד ונבהל, הוא פתח במסע שכנועים אינטנסיבי תוך הצגת כל האילוצים המוצדקים מבחינתו,שבסופו עשיתי בניגוד לרצוני הפלה מלאכותית בכאב נפשי עצום ומתוך התחשבות כי אכן לא חלף מספיק זמן שבו חווינו את הקשר. היה לי קשה מאוד והייתי בטוחה שאנחנו מאבדים זה את זו..אך הוא היה שם לצידי ועשה מאמצים גדולים כדי שהקשר ימשיך..ואכן הקשר נמשך. הבהרתי לו שאני מצפה לזוגיות פרק ב' על כל המשתמע מכך. התחלנו לבלות מדי פעם עם הילדים ולבדנו. בניגוד לרוב האבות הגרושים הוא מתראה יום יום עם ילדיו והם לנים אצלו ברוב ימות השבוע. במהלך השנה הראשונה ניסיתי מס' פעמים לדחוף לקראת מגורים משותפים אך הוא לא היה מוכן וחשש לטלטל ולסחרר את שגרת חייו הבטוחה. העניין עורר אצלי חוסר ביטחון באהבה שלנו וכך יצא שנפרדנו מס' פעמים לימים ספורים בעקבות אכזבה שלי מכך שבניגוד להצהרות האהבה שלו נשארת לי נישה מאוד נפרדת ומצומצמת בחיי היום יום שלו. לא הרגשתי שכך אמורה להיות זוגיות משתפת. הבחנתי שההתנהלות שלו במקרים שונים היא אינדיבידואליסטית(לא חושב בשניים) למרות שבמקביל הוא ידע לתת לי תחושה שאני עטופה בחום ואהבה ושיש לי אוזן קשבת ותומכת. הילדים שלנו הסתדרו ביניהם במפגשים, אבל היה לי קשה לקבל את אופי הקשר כפי שהוא.
לאחר כשנה כשראה כמה אני עצובה מהמצב הציע לי שאעבור לגור אצלו בבית מכיוון שהוא לא יכול לגרום לשינוי כזה אצלו ואצל ילדיו בגלל ההורות המשותפת ובגלל שמשפחתו תומכת ועוזרת לו ביום יום.הבנתי שזו הצעה לא מאוזנת מכיוון שגם עבורי שינוי כזה יקשה מאוד את ההתנהלות היומיומית ויסחרר את בנותיי מה גם שלא קבלתי הבטחה לנישואין או ילד משותף בעתיד..כך שהמצב המוצע יכול להיות הפיך ולהזיק לי מאוד אם לא יצלח...סרבתי אך אקצר ואומר שככל שהשבועות חלפו רציתי מאוד לחיות איתו והסכמתי לנסות בהדרגה.ניסינו לינה משותפת של הילדים במשך שלושה ימים..חוויתי בעיות התנהגות מצד ילדיו (קיימת אבחנה מקצועית של הפרעה התנהגותית לגבי בנו)שידעתי עליהם במפגשים הקודמים אך הם הקצינו מאוד..הרגשתי לפתע שאני מתמודדת לבד וצריכה לדאוג לכולם בתוך המולה של טענות..כשבנותיי השקטות מטבען חוסות תחת הצל של ילדיו. כשבקשתי ממנו לעצור את הויכוחים הוא הגיב באדישות..ואז בקשתי ממנו שיחנך את הבן שלו..הוא מייד הדף את כל הטענות שלי וטען שההתנהגות של בנו היא לגיטימית..הרגשתי חסרת אונים. אקצר ואומר שהימים האלה הביאו לפרידה נוספת של שבוע..כשבסופה חזרנו להיות ביחד בעיקר כיוון שלא יכולתי להתמודד עם עוצמת הכאב שבריחוק ממנו כשבמקביל הוא משכנע אותי שאנחנו יכולים להמשיך ולנסות. הסכמתי לחזור כשנושא המגורים המשותפים ירד מהפרק באופן זמני. חווינו חודשיים נוספים נפלאים כשהבילוי המשותף עם הילדים היה פחות אינטנסיבי.
ברצוני לציין שלאורך כל תקופת הקשר ביננו בער בי הצורך לפצות על האובדן שנכפה עליי בהפלה..בחודשיים האחרונים הרגשתי אהבה עזה ביננו ובקשתי ממנו שנביא ילד משותף.
הוא שוב נרתע ואמר שהוא לא פוסל את העניין אלא לאחר מגורים משותפים. הסברתי לו : בגילי לא נספיק להביא ילד משותף אם נבחן מגורים משותפים כי התהליך ייקח לפחות שנה וחצי. הצעתי שאכנס להריון ובמקביל נעשה את השינויים הנדרשים..בשלב זה הסכמתי לעבור למקום מגוריו מתוך אמונה שיש לנו את הכלים לפתור כל בעיה שתצוץ בעתיד ביחד ושילד משותף זו הדרך היחידה להפוך אותנו למשפחה גדולה ומאוחדת. הוא בחר להעלות את כל הבעיות שיצוצו ופלט שמבחינתו זו התאבדות.
יזמתי פרידה(כבר חודש וחצי בנפרד),נפגעתי מאוד..לא הצלחתי לחבר בין הטענה לאהבה עזה כלפיי אל מול הרתיעה שלו וחוסר הביטחון בהצלחת הקשר כאשר יהיה ילד משותף. ניסיתי להסביר לו שהוא מעקר אותי פעם שנייה והפעם זה יהיה לתמיד...דבר לא הועיל..בשלב מסוים הייתה בי כמיהה לבצע את התכנית בעצמי ולפנות לבנק הזרע לפני שאפספס הזדמנות אחרונה להביא ילד לעולם, (מפאת גילי אני בדקה ה90.) אך הבנתי שאני לא יכולה להביא ילד ללא זוגיות וללא דמות אב. אנו חודש וחצי בנפרד.. הוא עושה מאמצים גדולים בשיחות של שעות ארוכות ובהודעות מפורטות מלאות בתאורי רגש ואהבה והסברים על כך שחובה לחוות מגורים משותפים (אצלו) טרם הצעד הזה..כרגע אין תשתית נכונה ושאין שום קשר לכך שהוא מאוד אוהב אותי. אני נסערת מאוד וכואבת..לא מבינה מדוע אני מוכנה לסכן את אותם הדברים בדיוק..ועדיין מאמינה באהבה הענקית שלנו שנצליח...הכאב ותחושת האכזבה לא יתוארו..מדובר על תמהיל של כמיהה אליו ביחד עם אכזבה עמוקה ועייפות מנסיונות למסד את הקשר .נוצר פער עצום ביננו.ברצוני לציין שבשל המשברים החוזרים כל המשפחה שלי מתנגדת נחרצות להמשך הקשר הזה.
הייתי שמחה לקבל עצה בדחיפות:
1. האם לסיים את הקשר ולנסות למצוא זוגיות משתפת שתעניק לי את תחושת הביחד?(זה כרוך בכאב עצום של פרידה מאהבת חי)
2. האם להמשיך ולנסות מגורים משותפים למרות שהמחיר הוא אובדן הסיכוי האחרון שלי להביא ילד?- (יש לי תחושה שמתוך מסירות קיצונית לילדיו ולאקסית שלו..לא נצליח להיות משפחה אחת גדולה ללא ילד משותף)
3. הוא הציע ללכת לטיפול זוגי- גם זה במחיר של זמן....ואני לא ממש בעד.
4. אודה לכל דרך נוספת להתגבר על הכאב הזה שמלווה אותי בעקבות הפרידה ובעקבות ההכרה שאין איזון בתפיסת הזוגיות ביננו.
שלום לכולם,
אני גרושה בת 42 אם לשתי בנות 10+7, בקשר שנמשך שנה ושמונה חדשים ,זקוקה בדחיפות לעצה בעקבות משבר כואב בזוגיות.
הכרתי לפני כשנתיים את אהבת חיי, גבר גרוש טרי מאוד(עורך דין) ואב מסור לשני ילדיו(הורות משותפת).נוצר חיבור רגשי מיידי מצד שנינו, לראשונה בחיי הרגשתי נאהבת.כעבור כחדשיים וחצי נכנסתי להריון לא מתוכנן. הייתי מאושרת בכל מאודי להביא ילד משותף אך הוא נחרד ונבהל, הוא פתח במסע שכנועים אינטנסיבי תוך הצגת כל האילוצים המוצדקים מבחינתו,שבסופו עשיתי בניגוד לרצוני הפלה מלאכותית בכאב נפשי עצום ומתוך התחשבות כי אכן לא חלף מספיק זמן שבו חווינו את הקשר. היה לי קשה מאוד והייתי בטוחה שאנחנו מאבדים זה את זו..אך הוא היה שם לצידי ועשה מאמצים גדולים כדי שהקשר ימשיך..ואכן הקשר נמשך. הבהרתי לו שאני מצפה לזוגיות פרק ב' על כל המשתמע מכך. התחלנו לבלות מדי פעם עם הילדים ולבדנו. בניגוד לרוב האבות הגרושים הוא מתראה יום יום עם ילדיו והם לנים אצלו ברוב ימות השבוע. במהלך השנה הראשונה ניסיתי מס' פעמים לדחוף לקראת מגורים משותפים אך הוא לא היה מוכן וחשש לטלטל ולסחרר את שגרת חייו הבטוחה. העניין עורר אצלי חוסר ביטחון באהבה שלנו וכך יצא שנפרדנו מס' פעמים לימים ספורים בעקבות אכזבה שלי מכך שבניגוד להצהרות האהבה שלו נשארת לי נישה מאוד נפרדת ומצומצמת בחיי היום יום שלו. לא הרגשתי שכך אמורה להיות זוגיות משתפת. הבחנתי שההתנהלות שלו במקרים שונים היא אינדיבידואליסטית(לא חושב בשניים) למרות שבמקביל הוא ידע לתת לי תחושה שאני עטופה בחום ואהבה ושיש לי אוזן קשבת ותומכת. הילדים שלנו הסתדרו ביניהם במפגשים, אבל היה לי קשה לקבל את אופי הקשר כפי שהוא.
לאחר כשנה כשראה כמה אני עצובה מהמצב הציע לי שאעבור לגור אצלו בבית מכיוון שהוא לא יכול לגרום לשינוי כזה אצלו ואצל ילדיו בגלל ההורות המשותפת ובגלל שמשפחתו תומכת ועוזרת לו ביום יום.הבנתי שזו הצעה לא מאוזנת מכיוון שגם עבורי שינוי כזה יקשה מאוד את ההתנהלות היומיומית ויסחרר את בנותיי מה גם שלא קבלתי הבטחה לנישואין או ילד משותף בעתיד..כך שהמצב המוצע יכול להיות הפיך ולהזיק לי מאוד אם לא יצלח...סרבתי אך אקצר ואומר שככל שהשבועות חלפו רציתי מאוד לחיות איתו והסכמתי לנסות בהדרגה.ניסינו לינה משותפת של הילדים במשך שלושה ימים..חוויתי בעיות התנהגות מצד ילדיו (קיימת אבחנה מקצועית של הפרעה התנהגותית לגבי בנו)שידעתי עליהם במפגשים הקודמים אך הם הקצינו מאוד..הרגשתי לפתע שאני מתמודדת לבד וצריכה לדאוג לכולם בתוך המולה של טענות..כשבנותיי השקטות מטבען חוסות תחת הצל של ילדיו. כשבקשתי ממנו לעצור את הויכוחים הוא הגיב באדישות..ואז בקשתי ממנו שיחנך את הבן שלו..הוא מייד הדף את כל הטענות שלי וטען שההתנהגות של בנו היא לגיטימית..הרגשתי חסרת אונים. אקצר ואומר שהימים האלה הביאו לפרידה נוספת של שבוע..כשבסופה חזרנו להיות ביחד בעיקר כיוון שלא יכולתי להתמודד עם עוצמת הכאב שבריחוק ממנו כשבמקביל הוא משכנע אותי שאנחנו יכולים להמשיך ולנסות. הסכמתי לחזור כשנושא המגורים המשותפים ירד מהפרק באופן זמני. חווינו חודשיים נוספים נפלאים כשהבילוי המשותף עם הילדים היה פחות אינטנסיבי.
ברצוני לציין שלאורך כל תקופת הקשר ביננו בער בי הצורך לפצות על האובדן שנכפה עליי בהפלה..בחודשיים האחרונים הרגשתי אהבה עזה ביננו ובקשתי ממנו שנביא ילד משותף.
הוא שוב נרתע ואמר שהוא לא פוסל את העניין אלא לאחר מגורים משותפים. הסברתי לו : בגילי לא נספיק להביא ילד משותף אם נבחן מגורים משותפים כי התהליך ייקח לפחות שנה וחצי. הצעתי שאכנס להריון ובמקביל נעשה את השינויים הנדרשים..בשלב זה הסכמתי לעבור למקום מגוריו מתוך אמונה שיש לנו את הכלים לפתור כל בעיה שתצוץ בעתיד ביחד ושילד משותף זו הדרך היחידה להפוך אותנו למשפחה גדולה ומאוחדת. הוא בחר להעלות את כל הבעיות שיצוצו ופלט שמבחינתו זו התאבדות.
יזמתי פרידה(כבר חודש וחצי בנפרד),נפגעתי מאוד..לא הצלחתי לחבר בין הטענה לאהבה עזה כלפיי אל מול הרתיעה שלו וחוסר הביטחון בהצלחת הקשר כאשר יהיה ילד משותף. ניסיתי להסביר לו שהוא מעקר אותי פעם שנייה והפעם זה יהיה לתמיד...דבר לא הועיל..בשלב מסוים הייתה בי כמיהה לבצע את התכנית בעצמי ולפנות לבנק הזרע לפני שאפספס הזדמנות אחרונה להביא ילד לעולם, (מפאת גילי אני בדקה ה90.) אך הבנתי שאני לא יכולה להביא ילד ללא זוגיות וללא דמות אב. אנו חודש וחצי בנפרד.. הוא עושה מאמצים גדולים בשיחות של שעות ארוכות ובהודעות מפורטות מלאות בתאורי רגש ואהבה והסברים על כך שחובה לחוות מגורים משותפים (אצלו) טרם הצעד הזה..כרגע אין תשתית נכונה ושאין שום קשר לכך שהוא מאוד אוהב אותי. אני נסערת מאוד וכואבת..לא מבינה מדוע אני מוכנה לסכן את אותם הדברים בדיוק..ועדיין מאמינה באהבה הענקית שלנו שנצליח...הכאב ותחושת האכזבה לא יתוארו..מדובר על תמהיל של כמיהה אליו ביחד עם אכזבה עמוקה ועייפות מנסיונות למסד את הקשר .נוצר פער עצום ביננו.ברצוני לציין שבשל המשברים החוזרים כל המשפחה שלי מתנגדת נחרצות להמשך הקשר הזה.
הייתי שמחה לקבל עצה בדחיפות:
1. האם לסיים את הקשר ולנסות למצוא זוגיות משתפת שתעניק לי את תחושת הביחד?(זה כרוך בכאב עצום של פרידה מאהבת חי)
2. האם להמשיך ולנסות מגורים משותפים למרות שהמחיר הוא אובדן הסיכוי האחרון שלי להביא ילד?- (יש לי תחושה שמתוך מסירות קיצונית לילדיו ולאקסית שלו..לא נצליח להיות משפחה אחת גדולה ללא ילד משותף)
3. הוא הציע ללכת לטיפול זוגי- גם זה במחיר של זמן....ואני לא ממש בעד.
4. אודה לכל דרך נוספת להתגבר על הכאב הזה שמלווה אותי בעקבות הפרידה ובעקבות ההכרה שאין איזון בתפיסת הזוגיות ביננו.
