שרשרתי לא נכון מקודם...
לכל המגיבים תודה רבה. לא היה בכוונתי לעצבן אף אחד, פשוט רציתי לחלוק את תיסכולי עם באי הפורום. אני בחור בן 24. בגרות בהצטיינות, בן למשפחה ממוצעת ביותר. לפני עשר שנים אפילו פחות מקו הממוצע. לצבא התגייסתי בתחושת שליחות שנעקרה ממני כלאחר יד, כתוצר לוואי של המערכת. המסלול המוכר: עבודה מועדפת וטיול לארה"ב אל אחי המתגורר שם כעשר שנים. גם אחרי כל זה לא רציתי לעזוב. עבדתי פה בבנייה חכמה מעץ בצפון. (בית פרטי של בן משפחה) לא הרווחתי הרבה כסף, אבל נהניתי מאוד, למרות שהיה קשה. גם אחרי זה לא רציתי לעזוב. קיבלתי הזדמנות להשתתף בפרוייקט בנייה בארה"ב. עבודה חוקית למהדרין עם ניירות וכו'. עבדתי כפועל פשוט בתחילה יחד עם כל המקסיקנים. הרווחתי 800$ בשבוע.ביטוח בריאות דרך העבודה. שכרתי דירה וקניתי אופנוע משומש מדילר. (עם אחריות לשלושה חודשים. נתתי מקדמה 1000$ והשאר באשראי. ביטוח 80$. ציוד עוד 300$) אחרי שלושה שבועות, קידם אותי מנהל האתר לאחראי צוות. 1000$ בשבוע. אחרי חודש בתפקיד, קידמו אותי לאחראי קבוצה (שלושה צוותים) נתנו לי טנדר (DODGE RAM 1500) ועוד העלאה קטנה במשכורת. אחרי חודשיים כבר נתנו לי להיות סגן אחראי אתר. אין לי השכלה בתחום, אני פשוט יודע אנגלית טוב ויודע להסתכל בתוכנית ארכיטקטונית. העבודה פשוטה, רק צריך חוש. נהניתי מאוד והייתי מאושר. אבל היה לי ברור שאני חוזר לכאן, לחיות פה. סיימתי את הפרוייקט וחזרתי לכאן. התחלתי ללמוד. מצאתי עבודה. שכרתי דירה. אני חי ברמה די גבוהה. אבל אני לא מאושר. הכל לחוץ, מוסר העבודה שונה, הכל מחופף. ממש חייתי בארה"ב. לא הייתי מוכר בקניון או משהו כזה. היו לי חיים, עם קניות בסופר, חשמל גז ומים כמו כולם. אז נא לא להתנשא וללמד אותי על הדשא של השכן. ואם יש לך שריטות מן האספלט, תשתדל לרכב עם מגיני ברכיים. עבד בשבילי. עכשיו, אני לא ממש מבין למה להישאר פה. אני לא חי בשביל לעבוד ורק לשרוד. אני עובד בשביל לחיות ולנצל את הזמן שלי בצורה הטובה ביותר שניתן. אין לי בעיה לעבוד גם 16 שעות ביום: תגמל כראוי ותן לחיות כמו בנאדם בלי להילחם על כל דבר. עכשיו, אחרי שאני חי פה, משלם מיסים, שוכר דירה, עובד, מחזיק כלי רכב, לומד: אני יודע. פה, אני לא מעונין לחיות. סליחה אם עצבנתי מישהו, אבל כולכם יודעים שאני צודק. אי אפשר להשוות כלכלה חזקה ויציבה עם ניסיון ושוק ענק למדינה הקטנה שלנו. ועם כל הסימפטיה שיש לי לארץ, אני לא רוצה לבלות פה את שארית חיי.
לכל המגיבים תודה רבה. לא היה בכוונתי לעצבן אף אחד, פשוט רציתי לחלוק את תיסכולי עם באי הפורום. אני בחור בן 24. בגרות בהצטיינות, בן למשפחה ממוצעת ביותר. לפני עשר שנים אפילו פחות מקו הממוצע. לצבא התגייסתי בתחושת שליחות שנעקרה ממני כלאחר יד, כתוצר לוואי של המערכת. המסלול המוכר: עבודה מועדפת וטיול לארה"ב אל אחי המתגורר שם כעשר שנים. גם אחרי כל זה לא רציתי לעזוב. עבדתי פה בבנייה חכמה מעץ בצפון. (בית פרטי של בן משפחה) לא הרווחתי הרבה כסף, אבל נהניתי מאוד, למרות שהיה קשה. גם אחרי זה לא רציתי לעזוב. קיבלתי הזדמנות להשתתף בפרוייקט בנייה בארה"ב. עבודה חוקית למהדרין עם ניירות וכו'. עבדתי כפועל פשוט בתחילה יחד עם כל המקסיקנים. הרווחתי 800$ בשבוע.ביטוח בריאות דרך העבודה. שכרתי דירה וקניתי אופנוע משומש מדילר. (עם אחריות לשלושה חודשים. נתתי מקדמה 1000$ והשאר באשראי. ביטוח 80$. ציוד עוד 300$) אחרי שלושה שבועות, קידם אותי מנהל האתר לאחראי צוות. 1000$ בשבוע. אחרי חודש בתפקיד, קידמו אותי לאחראי קבוצה (שלושה צוותים) נתנו לי טנדר (DODGE RAM 1500) ועוד העלאה קטנה במשכורת. אחרי חודשיים כבר נתנו לי להיות סגן אחראי אתר. אין לי השכלה בתחום, אני פשוט יודע אנגלית טוב ויודע להסתכל בתוכנית ארכיטקטונית. העבודה פשוטה, רק צריך חוש. נהניתי מאוד והייתי מאושר. אבל היה לי ברור שאני חוזר לכאן, לחיות פה. סיימתי את הפרוייקט וחזרתי לכאן. התחלתי ללמוד. מצאתי עבודה. שכרתי דירה. אני חי ברמה די גבוהה. אבל אני לא מאושר. הכל לחוץ, מוסר העבודה שונה, הכל מחופף. ממש חייתי בארה"ב. לא הייתי מוכר בקניון או משהו כזה. היו לי חיים, עם קניות בסופר, חשמל גז ומים כמו כולם. אז נא לא להתנשא וללמד אותי על הדשא של השכן. ואם יש לך שריטות מן האספלט, תשתדל לרכב עם מגיני ברכיים. עבד בשבילי. עכשיו, אני לא ממש מבין למה להישאר פה. אני לא חי בשביל לעבוד ורק לשרוד. אני עובד בשביל לחיות ולנצל את הזמן שלי בצורה הטובה ביותר שניתן. אין לי בעיה לעבוד גם 16 שעות ביום: תגמל כראוי ותן לחיות כמו בנאדם בלי להילחם על כל דבר. עכשיו, אחרי שאני חי פה, משלם מיסים, שוכר דירה, עובד, מחזיק כלי רכב, לומד: אני יודע. פה, אני לא מעונין לחיות. סליחה אם עצבנתי מישהו, אבל כולכם יודעים שאני צודק. אי אפשר להשוות כלכלה חזקה ויציבה עם ניסיון ושוק ענק למדינה הקטנה שלנו. ועם כל הסימפטיה שיש לי לארץ, אני לא רוצה לבלות פה את שארית חיי.