00:31
אני מדלג על שלוש המדרגות האחרונות, מעין הרגל מגונה שקשה להיפטר ממנו. הקסדה ביד אחת, והיד השניה מגששת אחר שלט האזעקה. מולי אופנוע, אחר. "הממם..." אני מהרהר, "קאסטום, כמו שרציתי לא מזמן." לפתע מושך את מבטי אודם בוהק; אני מתקרב ללוח המחוונים השוכן על מיכל הדלק: שתי נורות אדומות זוהרות בחשיכה. "אזעקה," עולה בראשי המחשבה. "קקמייקה אזעקה," התשובה ממהרת להדהד, ואני מתבונן בצרור המפתחות הנתלה לו בצידי האופנוע. שלפתי אותם והתבוננתי מסביבי. אין נפש חיה, רק כמה עצי פיקוסים עסיסיים העומדים בשקט לצידי. האלטרנטיבות עולות בראשי, ואני מתחיל לפסול אותן אחת לאחר השניה: א. בתור אחד שתמיד סוחב ספר ועט לכל מ קום, הפעם לא היה עלי כלום - לעלות לקומפרנדה ולהשאיר פתק? בחשיכה זה לא מעשה חכם. ב. להחביא את המפתחות ולסמוך על ההגיון של הרוכב/ת? - אם הוא השאיר את המפתחות, הגיון לסמוך עליו אין. ג. להתקשר למשטרה ולנסות לאתר את הבעלים? - עבד במצבים אחרים. שולף את הסלולרי הרדום ומחייג את ספרות הקסם. 1-0-0. - "משטרה, שלום," עונה קול צפצפני. - "שלום," עניתי, "יש בידי מפתחות של רכב שאדם השאיר, וברצוני למסור לו אותם, תוכלו לאתר אותו?" - "אתה נמצא ליד הרכב?" - "כן," היתה התשובה, למרות שהתחשק לי לענות "לא, אני כרגע בטיול תרמילים בהימלאיה." מסרתי את הפרטים שלי ואת פרטי האופנוע והמתנתי. משום מה היתה לי הרגשה שמאיזו חצר יפרוץ לו אדם בתחתונים, אבל נאדה, כלום לא קרה. איחרתי לפגישה השניה שלי; הפלאפון רוטט וההודעה מאירה את החשיכה, "אתה מגיע?" אמצע הלילה ואני מחזיק ביד צרור מפתחות ומחכה לגודו. עוד רטט והפעם שיחה לא מזוהה מופיעה על המסך. - "כן?" - "כאן זה המשטרה, דיווחת על מפתחות שנמצאו." - "אכן." - "לא הצלחנו לאתר את הבעלים," אמרה המוקדנית ואז היא הוסיפה את המילים הנוראיות, "אבל שלחתי אליך ניידת סיור." שיט. רק לא זה. ניידת סיור. עדיף לעבור אונס על ידי ישישות בוגרות דיור-מוגן מאשר להמתין לניידת סיור ולהתמודד עם המנגנון. -"תשמעי, אני לא יכול לחכות כל כך הרבה," החזרתי במהירות. כל מילה כעת חשובה. "אני יכול פשוט לקחת את הצרור, ולהשאיר פתק." -"אתה שכן?" היא שואלת. לא. אני לא שכן. אבל אני מוכן לנסוע לצד השני של העיר רק כדי לסיים את זה בדרך יותר אנושית. -"אני גר באיזור," אני עונה בדיפלומטיות. -"רגע," היא אומרת. אני שומע קולות רקע מטושטשים. ואז היא חוזרת אלי. -"הניידת בדרך אליך. היא תגיע עוד מעט." -"שמענו עליכם," עניתי ביבושת. "אין לי את כל הלילה לחכות לכם." חככתי בדעתי והגעתי להחלטה סופית. -"תקשיבי טוב, אני לוקח את צרור המפתחות ומשאיר אותם באוכף הימני של האופנוע. כאשר ואם הניידת תגיע שיסתכלו באוכף הימני. אוכף זהו תיק, מעין מזוודה, שמתלבשת על זנב האופנוע. תחשבי על הארלי דיווידסון ועל התיקים שיושבים מאחור. אני חוזר ואומר מדובר באופנוע ולא קטנוע, כי יש פה גם כמה קטנועים. בסדר?" שוב המוקדנית נעלמת להתייעצות. היא שבה אלי. -"טוב," היא עונה. -"לילה טוב," סיימתי וניתקתי. השחלתי את הצרור לתיק הימני, עליתי על אופנועי שלי, רכסתי את הקסדה, הכפפות והתנעתי... 00:53
אני מדלג על שלוש המדרגות האחרונות, מעין הרגל מגונה שקשה להיפטר ממנו. הקסדה ביד אחת, והיד השניה מגששת אחר שלט האזעקה. מולי אופנוע, אחר. "הממם..." אני מהרהר, "קאסטום, כמו שרציתי לא מזמן." לפתע מושך את מבטי אודם בוהק; אני מתקרב ללוח המחוונים השוכן על מיכל הדלק: שתי נורות אדומות זוהרות בחשיכה. "אזעקה," עולה בראשי המחשבה. "קקמייקה אזעקה," התשובה ממהרת להדהד, ואני מתבונן בצרור המפתחות הנתלה לו בצידי האופנוע. שלפתי אותם והתבוננתי מסביבי. אין נפש חיה, רק כמה עצי פיקוסים עסיסיים העומדים בשקט לצידי. האלטרנטיבות עולות בראשי, ואני מתחיל לפסול אותן אחת לאחר השניה: א. בתור אחד שתמיד סוחב ספר ועט לכל מ קום, הפעם לא היה עלי כלום - לעלות לקומפרנדה ולהשאיר פתק? בחשיכה זה לא מעשה חכם. ב. להחביא את המפתחות ולסמוך על ההגיון של הרוכב/ת? - אם הוא השאיר את המפתחות, הגיון לסמוך עליו אין. ג. להתקשר למשטרה ולנסות לאתר את הבעלים? - עבד במצבים אחרים. שולף את הסלולרי הרדום ומחייג את ספרות הקסם. 1-0-0. - "משטרה, שלום," עונה קול צפצפני. - "שלום," עניתי, "יש בידי מפתחות של רכב שאדם השאיר, וברצוני למסור לו אותם, תוכלו לאתר אותו?" - "אתה נמצא ליד הרכב?" - "כן," היתה התשובה, למרות שהתחשק לי לענות "לא, אני כרגע בטיול תרמילים בהימלאיה." מסרתי את הפרטים שלי ואת פרטי האופנוע והמתנתי. משום מה היתה לי הרגשה שמאיזו חצר יפרוץ לו אדם בתחתונים, אבל נאדה, כלום לא קרה. איחרתי לפגישה השניה שלי; הפלאפון רוטט וההודעה מאירה את החשיכה, "אתה מגיע?" אמצע הלילה ואני מחזיק ביד צרור מפתחות ומחכה לגודו. עוד רטט והפעם שיחה לא מזוהה מופיעה על המסך. - "כן?" - "כאן זה המשטרה, דיווחת על מפתחות שנמצאו." - "אכן." - "לא הצלחנו לאתר את הבעלים," אמרה המוקדנית ואז היא הוסיפה את המילים הנוראיות, "אבל שלחתי אליך ניידת סיור." שיט. רק לא זה. ניידת סיור. עדיף לעבור אונס על ידי ישישות בוגרות דיור-מוגן מאשר להמתין לניידת סיור ולהתמודד עם המנגנון. -"תשמעי, אני לא יכול לחכות כל כך הרבה," החזרתי במהירות. כל מילה כעת חשובה. "אני יכול פשוט לקחת את הצרור, ולהשאיר פתק." -"אתה שכן?" היא שואלת. לא. אני לא שכן. אבל אני מוכן לנסוע לצד השני של העיר רק כדי לסיים את זה בדרך יותר אנושית. -"אני גר באיזור," אני עונה בדיפלומטיות. -"רגע," היא אומרת. אני שומע קולות רקע מטושטשים. ואז היא חוזרת אלי. -"הניידת בדרך אליך. היא תגיע עוד מעט." -"שמענו עליכם," עניתי ביבושת. "אין לי את כל הלילה לחכות לכם." חככתי בדעתי והגעתי להחלטה סופית. -"תקשיבי טוב, אני לוקח את צרור המפתחות ומשאיר אותם באוכף הימני של האופנוע. כאשר ואם הניידת תגיע שיסתכלו באוכף הימני. אוכף זהו תיק, מעין מזוודה, שמתלבשת על זנב האופנוע. תחשבי על הארלי דיווידסון ועל התיקים שיושבים מאחור. אני חוזר ואומר מדובר באופנוע ולא קטנוע, כי יש פה גם כמה קטנועים. בסדר?" שוב המוקדנית נעלמת להתייעצות. היא שבה אלי. -"טוב," היא עונה. -"לילה טוב," סיימתי וניתקתי. השחלתי את הצרור לתיק הימני, עליתי על אופנועי שלי, רכסתי את הקסדה, הכפפות והתנעתי... 00:53
