תובנות של עד ראיה
כתבתי גם בשירשור השני. אני מעתיק לכאן.
כבר כמעט שבוע שאני מסתובב עם תחושות מאד קשות בבטן.
אני ומשפחתי היינו אחד מהרכבים שנעקפו רגע לפני התאונה. התאונה קרתה מול העיניים שלי ושל משפחתי, ואנחנו הזעקנו את האמבולנס (וגם נתנו עדות טלפונית אחרי).
ככה שכל הדיונים על "אתה לא היית שם" לא רלוונטים. הייתי שם, ראיתי הכל, והתמונות לא מרפות ממני, גם התחושה הקשה לא מרפה ממני.
התלבטתי המון אם בכלל לכתוב משהו, אם יש טעם, ועל איזה אוזניים זה יפול. המתהלמים משני הקצוות הרי לא יקשיבו בין כה וכה.
אני לא רוכב אופנוע. איכשהו החיים גילגלו אותי לכך שגם אני בחרתי בתחביבים מסוכנים לתקופות ארוכות בחיי, בין אם זה טיפוס הרים ובין אם זה רכיבת אופני כביש. כל אחד, יש בו סיכונים משלו.
האמת שדווקא חשבתי על אופנוע בתקופות מסוימות בחיי, אבל מצאתי את הריגושים והסיפוק הזה במקומות אחרים, ריגושים שאני משוכנע שאתם מכירים.
עכשיו שלא תבינו לא נכון, אין לי ביקורת על הבחירה שלכם באופנועים כדרך חיים, וכגישה לתחבורה. אני מקבל זאת לגמרי.
קודם כל, תבינו שמה שאני כותב הוא כאחד שהוא בעד אופנועים, אני מעריך את התחבורה הדו-גלגלית על היתרונות שבה, אני גם מסכים איתכם בעניין מעקה הבטיחות.
אבל יחד עם זאת הבטן שלי מתהפכת בקרבה כשאני רואה את המינוף שנעשה בעקבות התאונה וגם עושה עוול לדעתי לכם הרוכבים, לאינטרסים שלכם וגם מזיק לזכרון ולהתמודדות עם האובדן הנורא.
קודם כל מדובר בטרגדיה. זאת לא הטרגדיה הראשונה שראיתי בחיי. אבל זאת הטרגדיה הראשונה שחוויתי בתור אבא. אבא לילד בגיל של רום.
וככזאת אני חווה אותה אחרת לגמרי. ליבי נקרע על הילד שנותר ללא הורים, וליבי נותר אילם אל מול האבדן הזה והריקנות שבו.
נסענו לפיקניק עם חברים בנחל השופט. בעלייה לרמפה המסוכנת הזאת (מסוכנת לכל הכלים באשר הם, היא פשוט מסוכנת), פתאום שמענו רעש מנועים אדיר מאחורינו.
במהירות אדירה התחילו לחלוף על פנינו עשרות כלים.
אני מכיר זאת היטב, התחושה המשכרת של קבוצה. האנרגיה הקבוצתית שבה אתה מרגיש מוגן כל-כך, חלק ממשהו גדול יותר, כאילו כל הנחיל הזה הוא בעל חיים משל עצמו.
אבל הנחיל הזה נע במרחב ציבורי, במהירות גבוה מאד, ובמרחקים צפופים מאד.
רוכבים מיומנים, אני מאמין, יודע להגיד ולהביע דעה על השליטה והמרחקים של רוכב אופנוע מיומן. אני לא מבין בזה. אני התבוננתי בזה, ואני מכיר את כוחה המשכר והמשקר של הקבוצה. בזמן שכולם כגוף אחד, זה גם אחד נגד השני, אחד מתדלק את השני, זה משלים זה את זה.
נסענו בנתיב הימני. אני מעריך במהירות של כ 90-100 קמ"ש, הרוב עקפו אותנו משמאל. מהר. כמה מהר ? לא יודע, מהר מאד.
כמה חתכו אותנו משמאל ימינה, על הראי השמאלי של הנהג, וחזרו לתוך הנתיב הימני תוך כדי התעקלות הרמפה המסוכנת הזאת שמאלה. אני לא יודע אם זה היה הם. תוך כמה שניות אחרי הכל היה מהר מאד. ראינו את החלקים, העשן, הגופה..
האופנועים בלמו, גם אנחנו, האטנו, נסענו לאט, מנסים להבין מה אנחנו רואים, לא קולטים. אשתי התעשתה ראשונה ואמרה לי להתקשר 101, שזה בדיוק מה עשיתי. הם אמרו שהם מוציאים מייד ניידות ואמבולנסים, ולקחו ממני פרטים.
הילד שלנו התחיל להתסכל. כבר הרבה אנשים נעצרו, הרבה ניגשו, החלטנו להמשיך, לא היה טעם לקהל, ולא רצינו שהילד יעמוד מול כל הדבר הזה ולא נדע מה לעשות. היינו בשוק.
לא הצלחנו להמשיך את היום. למעשה כבר כמה ימים שזה חוזר ומציף אותי.
אני קורא את המתלהמים משני הקצוות ולא מצליח להבין, לא את אלה ולא את אלה.
אני מסכים עם ביקורת שנכתבה כאן, יכול להיות שהמעקה הרג אותם, אני לא מסיר את זה. אבל התאונה לא נגרמה בגלל מעקה אלא החמירה את התוצאות שלו (אולי).
יכול להיות מאד שאתם צודקים.
יחד עם זאת, יש טרגדיה.
בחרתם בחירה של תחביב/אהבה/תשוקה/אובססיה/עניין עם סיכון. אתם מכירים את הסיכונים.
גם אני בחרתי בכאלה. את הסיכון הזה רובנו מדחיקים, הוא מתדלק אותנו, אבל אנחנו לא אוהבים לפגוש את הצד השני של התוצאות שלו.
בצד אחד ריגוש/הנאה/התעלות, בצד השני יכול להיות פציעה ובמקרה הקשה אבדן וטרגדיה. בשבת ראיתם את הצד השני. אתם כבר מכירים אותו, זאת לא פעם ראשונה.
אבל במקום להתמודד עם האבדן, עם האסון, עם הטרגדיה הנוראית והכואבת הזאת,ההתמודדות עם הכאב יוצאת כחיצי אשמה על התשתיות, על נהגי הקופסאות (להלן אני), ועל כל מי שמעז להתייחס לעניין.
פגשתם את הצד השני של הסיכון שבחרתם בו, זה סיכון וחייבים לקבל אותו, ואסור להתעלם מהאחריות האישית. גם להרוגים הייתה אחריות אישית, ולצערנו הם פרעו אותה. זה לא רק באופנועים. מי שלוקח סיכון, יש לו גם אחריות כלפי אותה בחירה.
כרוכב אופני כביש למשל, ניהלנו (ועדיין מנהלים) מאבקים על תשתיות לאופניים, אבל זה שהתשתיות לא משתפרות או משתפרות לאט, לא לוקח ממני את האחריות האישית שלי לדעת שאני רוכב על תשתית לקויה בנתיים . להתייחס לזה, לדעת שזה יותר מסוכן. זה באחריותי. זה לא אומר שאני צריך לקבל את התשתיות הלקויות כמובן מאליו, או לא להאבק בזה, אבל זה כן אומר שבהנתן תשתית לקויה, האחריות היותר כבדה היא עלי. אם קורה לי משהו, זה לא רק כי התשתית לקויה, זה גם בחירה שלי לקחת סיכון על תשתית לקויה. אף אחד לא ביקש להרים ידיים למוסדות (אולי המתלהמים מהצד השני)
והאחריות הייתה עד לפני כמה שנים רק כלפי עצמי. עכשיו היא כבר לא רק כלפי עצמי.
וכשהאחריות הזאת נפרעת בגלל הסיכון, היא כואבת, כואבת מאד. אבל חיצי אשמה לא יעלימו את עניין האחריות האישית. ואין צורך לגונן.
זה לא עניין של אשמה. זה לא של נכון או לא נכון. זה עניין של בחירה, סיכון והמחיר שלהם.
יכול להיות שנעשו בחירות לא טובות, הערכת סיכונים לא נכונה. יש המון תסריטי What if.
אבל הם לא משנים, האחריות האישית על הבחירה, הבחירה בסיכון. הסיכון המודע הוא העניין, והמחירים שבבחירה.
הסיפור הוא בסופו של דבר טרגדיה, טרגדיה נוראית, טרגדיה של בחירה, בחירה בסיכון.
תכאבו את הכאב, תתאבלו את האבל, זה מה שמגיע לאלה שעשו בחירות, בחירות שיש בהן דברים שראויים להערכה והערצה, ולעיתים גם יש בהן טרגדיות.
צריך לקבל את העובדה שיש בהן את שתיהן, ולא לחפש כל הזמן אשמים מבחוץ.
מקווה שדברי מתקבלים בהבנה, כי אני כואב את הכאב הזה יום יום, בכל תא בגוף שלי כאילו זה היה בשר מבשרי.
כתבתי גם בשירשור השני. אני מעתיק לכאן.
כבר כמעט שבוע שאני מסתובב עם תחושות מאד קשות בבטן.
אני ומשפחתי היינו אחד מהרכבים שנעקפו רגע לפני התאונה. התאונה קרתה מול העיניים שלי ושל משפחתי, ואנחנו הזעקנו את האמבולנס (וגם נתנו עדות טלפונית אחרי).
ככה שכל הדיונים על "אתה לא היית שם" לא רלוונטים. הייתי שם, ראיתי הכל, והתמונות לא מרפות ממני, גם התחושה הקשה לא מרפה ממני.
התלבטתי המון אם בכלל לכתוב משהו, אם יש טעם, ועל איזה אוזניים זה יפול. המתהלמים משני הקצוות הרי לא יקשיבו בין כה וכה.
אני לא רוכב אופנוע. איכשהו החיים גילגלו אותי לכך שגם אני בחרתי בתחביבים מסוכנים לתקופות ארוכות בחיי, בין אם זה טיפוס הרים ובין אם זה רכיבת אופני כביש. כל אחד, יש בו סיכונים משלו.
האמת שדווקא חשבתי על אופנוע בתקופות מסוימות בחיי, אבל מצאתי את הריגושים והסיפוק הזה במקומות אחרים, ריגושים שאני משוכנע שאתם מכירים.
עכשיו שלא תבינו לא נכון, אין לי ביקורת על הבחירה שלכם באופנועים כדרך חיים, וכגישה לתחבורה. אני מקבל זאת לגמרי.
קודם כל, תבינו שמה שאני כותב הוא כאחד שהוא בעד אופנועים, אני מעריך את התחבורה הדו-גלגלית על היתרונות שבה, אני גם מסכים איתכם בעניין מעקה הבטיחות.
אבל יחד עם זאת הבטן שלי מתהפכת בקרבה כשאני רואה את המינוף שנעשה בעקבות התאונה וגם עושה עוול לדעתי לכם הרוכבים, לאינטרסים שלכם וגם מזיק לזכרון ולהתמודדות עם האובדן הנורא.
קודם כל מדובר בטרגדיה. זאת לא הטרגדיה הראשונה שראיתי בחיי. אבל זאת הטרגדיה הראשונה שחוויתי בתור אבא. אבא לילד בגיל של רום.
וככזאת אני חווה אותה אחרת לגמרי. ליבי נקרע על הילד שנותר ללא הורים, וליבי נותר אילם אל מול האבדן הזה והריקנות שבו.
נסענו לפיקניק עם חברים בנחל השופט. בעלייה לרמפה המסוכנת הזאת (מסוכנת לכל הכלים באשר הם, היא פשוט מסוכנת), פתאום שמענו רעש מנועים אדיר מאחורינו.
במהירות אדירה התחילו לחלוף על פנינו עשרות כלים.
אני מכיר זאת היטב, התחושה המשכרת של קבוצה. האנרגיה הקבוצתית שבה אתה מרגיש מוגן כל-כך, חלק ממשהו גדול יותר, כאילו כל הנחיל הזה הוא בעל חיים משל עצמו.
אבל הנחיל הזה נע במרחב ציבורי, במהירות גבוה מאד, ובמרחקים צפופים מאד.
רוכבים מיומנים, אני מאמין, יודע להגיד ולהביע דעה על השליטה והמרחקים של רוכב אופנוע מיומן. אני לא מבין בזה. אני התבוננתי בזה, ואני מכיר את כוחה המשכר והמשקר של הקבוצה. בזמן שכולם כגוף אחד, זה גם אחד נגד השני, אחד מתדלק את השני, זה משלים זה את זה.
נסענו בנתיב הימני. אני מעריך במהירות של כ 90-100 קמ"ש, הרוב עקפו אותנו משמאל. מהר. כמה מהר ? לא יודע, מהר מאד.
כמה חתכו אותנו משמאל ימינה, על הראי השמאלי של הנהג, וחזרו לתוך הנתיב הימני תוך כדי התעקלות הרמפה המסוכנת הזאת שמאלה. אני לא יודע אם זה היה הם. תוך כמה שניות אחרי הכל היה מהר מאד. ראינו את החלקים, העשן, הגופה..
האופנועים בלמו, גם אנחנו, האטנו, נסענו לאט, מנסים להבין מה אנחנו רואים, לא קולטים. אשתי התעשתה ראשונה ואמרה לי להתקשר 101, שזה בדיוק מה עשיתי. הם אמרו שהם מוציאים מייד ניידות ואמבולנסים, ולקחו ממני פרטים.
הילד שלנו התחיל להתסכל. כבר הרבה אנשים נעצרו, הרבה ניגשו, החלטנו להמשיך, לא היה טעם לקהל, ולא רצינו שהילד יעמוד מול כל הדבר הזה ולא נדע מה לעשות. היינו בשוק.
לא הצלחנו להמשיך את היום. למעשה כבר כמה ימים שזה חוזר ומציף אותי.
אני קורא את המתלהמים משני הקצוות ולא מצליח להבין, לא את אלה ולא את אלה.
אני מסכים עם ביקורת שנכתבה כאן, יכול להיות שהמעקה הרג אותם, אני לא מסיר את זה. אבל התאונה לא נגרמה בגלל מעקה אלא החמירה את התוצאות שלו (אולי).
יכול להיות מאד שאתם צודקים.
יחד עם זאת, יש טרגדיה.
בחרתם בחירה של תחביב/אהבה/תשוקה/אובססיה/עניין עם סיכון. אתם מכירים את הסיכונים.
גם אני בחרתי בכאלה. את הסיכון הזה רובנו מדחיקים, הוא מתדלק אותנו, אבל אנחנו לא אוהבים לפגוש את הצד השני של התוצאות שלו.
בצד אחד ריגוש/הנאה/התעלות, בצד השני יכול להיות פציעה ובמקרה הקשה אבדן וטרגדיה. בשבת ראיתם את הצד השני. אתם כבר מכירים אותו, זאת לא פעם ראשונה.
אבל במקום להתמודד עם האבדן, עם האסון, עם הטרגדיה הנוראית והכואבת הזאת,ההתמודדות עם הכאב יוצאת כחיצי אשמה על התשתיות, על נהגי הקופסאות (להלן אני), ועל כל מי שמעז להתייחס לעניין.
פגשתם את הצד השני של הסיכון שבחרתם בו, זה סיכון וחייבים לקבל אותו, ואסור להתעלם מהאחריות האישית. גם להרוגים הייתה אחריות אישית, ולצערנו הם פרעו אותה. זה לא רק באופנועים. מי שלוקח סיכון, יש לו גם אחריות כלפי אותה בחירה.
כרוכב אופני כביש למשל, ניהלנו (ועדיין מנהלים) מאבקים על תשתיות לאופניים, אבל זה שהתשתיות לא משתפרות או משתפרות לאט, לא לוקח ממני את האחריות האישית שלי לדעת שאני רוכב על תשתית לקויה בנתיים . להתייחס לזה, לדעת שזה יותר מסוכן. זה באחריותי. זה לא אומר שאני צריך לקבל את התשתיות הלקויות כמובן מאליו, או לא להאבק בזה, אבל זה כן אומר שבהנתן תשתית לקויה, האחריות היותר כבדה היא עלי. אם קורה לי משהו, זה לא רק כי התשתית לקויה, זה גם בחירה שלי לקחת סיכון על תשתית לקויה. אף אחד לא ביקש להרים ידיים למוסדות (אולי המתלהמים מהצד השני)
והאחריות הייתה עד לפני כמה שנים רק כלפי עצמי. עכשיו היא כבר לא רק כלפי עצמי.
וכשהאחריות הזאת נפרעת בגלל הסיכון, היא כואבת, כואבת מאד. אבל חיצי אשמה לא יעלימו את עניין האחריות האישית. ואין צורך לגונן.
זה לא עניין של אשמה. זה לא של נכון או לא נכון. זה עניין של בחירה, סיכון והמחיר שלהם.
יכול להיות שנעשו בחירות לא טובות, הערכת סיכונים לא נכונה. יש המון תסריטי What if.
אבל הם לא משנים, האחריות האישית על הבחירה, הבחירה בסיכון. הסיכון המודע הוא העניין, והמחירים שבבחירה.
הסיפור הוא בסופו של דבר טרגדיה, טרגדיה נוראית, טרגדיה של בחירה, בחירה בסיכון.
תכאבו את הכאב, תתאבלו את האבל, זה מה שמגיע לאלה שעשו בחירות, בחירות שיש בהן דברים שראויים להערכה והערצה, ולעיתים גם יש בהן טרגדיות.
צריך לקבל את העובדה שיש בהן את שתיהן, ולא לחפש כל הזמן אשמים מבחוץ.
מקווה שדברי מתקבלים בהבנה, כי אני כואב את הכאב הזה יום יום, בכל תא בגוף שלי כאילו זה היה בשר מבשרי.
