../images/Emo70.gifBEEN THERE - DONE THAT
מאמץ גופני אדיר אך יותר מכך, מאמץ מנטלי מאתגר באופן בלתי רגיל. 22 שעות של רכיבה אינטנסיבית, עם ריכוז מירבי, במעברי אקלים אינטנסיבים, בין לילה מדברי, לבין צהריים בבקעה,עד לערב צפוני ברמת הגולן, וכניסה ללילה שני בדרום הארץ. סוגי כבישים שונים, עומסי תנועה משתנים, תוואי כבישים מצריכים עירנות ותפעול האופנוע בצורה אינטנסיבית עד אגרסיבית, והצורך להיות במיטבך בשעה החמישית בכביש סדום ערד, ובאותה המידה בשעה התשיעית בכביש החוף העמוס בתנועה, וגם בשעה ה- 18 בכבישי רמת הגולן המפותלים, כמו בשעה השלישית בירידות לאילת. לא קל בכלל, יש יגידו קשה ויש כאלו שגם יגידו "בלתי אפשרי". 22 שעות עם
על הראש, אתה עם עצמך, לבד, עם המחשבות
, עם החששות, עם ההתמודדויות, עם הרצון לעצור הכל ולהפסיק את הסבל הבאמת מיותר הזה מצד אחד, לבין הרצון להוכיח לעצמך, שאם האחרים עומדים בזה, אין סיבה שאתה לא מהצד השני. בין הרצון הטבעי לא להתאמץ מעבר לנדרש ובטח שלא ברמה הזו, לבין הידיעה שלקחת על עצמך אתגר, ואתה יודע בתוכך, שכל וויתור, הוא תוצאה של עצלות וחולשת אופי נטו. אך בשבילי, זו היתה חוויה של
ONCE IN A LIFE TIME
, שעכשיו, עם התשישות שתגמר רק בעוד שלושה ימים
, אני יכול לומר: אחד מרגעי השיא שסיפק לי אופנוע בחיי. כפי שכתבתי בתפוצת מייל של הקבוצה שהתגבשה ופורסם בהודעה של מיצו, הערכתי לחברים המשתתפים והתומכים, בלי האלמנט החברתי, לא הייתי עומד באתגר, קל וחומר שלא הייתי עושה את הקילומטר הראשון.
. כשאתה עוצר את האופנוע בסוף, ויודע שזהו
זה נגמר
עשית את זה
תחושת התעלות הרוח והנפש, תחושת הנצחון, ושביעות הרצון - אין תחליף לרגע המזוקק הזה
של הנאה עילאית. אין יותר כיף, מלראות, קבוצה של אנשים (בינהם אישתי שהפכה עולמות וחיכתה לי בנקודת הסיום), שבשעה 1:30 בליל שישי, שפתחו את המקום, הטריחו את עצמם והגיעו לכבודנו, כדי לקבל את פנינו, לעודד, לחייך, לשאול "איך היה?", להביע הערכה על המאמץ והעמידה באתגר הקשה הזה, ולהכין לנו ארוחת סיום מכל הלב והמנגל, מתוך רצון טוב והנאה משותפת בהנאתנו, בשבילנו זה היה "המון"- תודה לריינו טאייר. לא פחות מכך, "מוטושופ" באילת, שאירח עם מאפים קפה ושתיה קרה, ופתח את בית העסק שלו בפנינו, כאילו היה ביתנו אנו, הערכתנו המלאה ותודתנו, לא מתקבל כמובן מאליו. ובשורה התחתונה: זה היה וואחד פאקן סשן רכיבה