../images/Emo88.gif זהו, יש לנו תחת מברזל!
בתחילת דרכנו היינו 15 איש בקבוצה שהתאספה כתוצאה מהקופיקו הפרטי שלי - רכיבה חסרת תכלית אמיתית של 1609 ק"מ במשך תקופה קצרה מ- 24 שעות, ברצף. מסתבר שאני לא הייתי היחיד עם הרעיון הזה, וכאמור לא מעט חבר'ה הביעו עניין בהצטרפות לשיגעון. מסיבות פרקטיות חשבתי להגביל את הקבוצה ללא יותר מ- 10, אבל ככל שעוד ועוד אנשים שלחו לי מסרים, התגבש כאמור המספר 15. לא היה לנו הרבה זמן. היו הרבה הכנות, גם קבוצתיות, ובעיקר אישיות. ככל שנקפו הימים כך התברר שהמשימה שלכאורה נראית פשוטה, לעלות על הכלי ולתת בגז, מורכבת הרבה יותר. כל אחד הוסיף את התובנות שלו, כל אחד הביא את האביזרים והעזרה שלו, וביחד נוצרה לנו קבוצה שאמנם היתה הטרוגנית למדי בכלים שלה, אבל ביחד פעלנו וחשבנו בראש אחד. רשימת הציודים נוצרה, כך גם טיפים קטנים שעזרו להפוך את הרכיבה לחלקה יותר. "לא לשכוח להתקשר למוקד הביטחון של חברת האשראי!" הזכירו לי לפני יומיים, והנה עוד דוגמה לטיפ פעוט לכאורה שבלעדיו היה צריך לעשות שמיניות. כך גם כרטיסי ההנחה לדלק שהיו כאלה שהביאו וחלקו בין הרוכבים, חופני האגוזים והשקדים שכולנו נשנשנו במהלך העצירות, ועוד ועוד. הרשימה היתה ארוכה, ויממה לפני היציאה התחושה שלי לפחות היתה שאני ממש לא מוכן לזה. האופנוע מצד שני היה מוכן למדי, אבל פית המזל (הרע) הכתה בו ושריפה בעמוד תאורה ברחוב פגמה בו ויזואלית. מרגע שהבנתי שפרט לכיעור קל לא נגרם לו נזק מכאני, ושמזג האוויר ההפכפך לא יפריע יותר מדי, החלטתי על אישור יציאה סופי. בבוקר היציאה אחד המשתתפים הודיע על כך שהוא לא מגיע. נותרנו 14. לנקודת הכינוס הגענו בשלוש וחצי בבוקר, מלאי אדרנלין וקצרים בשינה (אני למשל הספקתי לחטוף רק כשעתיים שינה לפני שיצאתי לדרך). חותמים על טפסים, ממלאים דלק (לא לשכוח את מספר האופנוע על הקבלה!) ויוצאים לדרך באיחור קל לעומת התוכנית המקורית. אני אכתוב על התלאות, הכאב הפיזי אבל גם על ההנאה שברכיבה הזו בעוד זמן קצר, כיוון שאני בדיוק צריך לצאת מהבית. גם הרגעים הקשים שבהם כמעט ונשרתי שווים התייחסות, ובטח יש גם לשאר החברים הרבה מה לכתוב בנושא. רק אומר שכתוצאה מעייפות החומר אחד המשתתפים החליט לפרוש אחרי כ- 500 ק"מ, ומשתתף אחר פרש בגלל תקלה בצמיג האחורי. מעבר לזה, 12 כלים שונים לגמרי זה מזה, אבל כולם מאופיינים באפס תקלות מכאניות, נעו ורצו על כבישי הארץ במשך קרוב ל- 22 שעות רצופות, משלימות מסע של כ- 1635 ק"מ רצופים. הנה כמה דברי תודה שאותם כתב The jewish hammer, אחד המשתתפים היקרים, בשינויים קלים (שלי): "היה לי הכבוד וההנאה, לעמוד באתגר הקשה הזה, עם כל אחד (ואחת!) מכם, חבורה של רוכבים, עם משמעת עצמית, בגרות, אחריות והמון רצון טוב להרים את הפרוייקט הזה. מוריד את הכובע בפני שי ורוני, שהובילו את המסע הזה, תוך שמירה על כולנו, עם המון דרייב קדימה- אתם זוג נפלא, תשמרו אחד על השניה (ולהיפך), ותמשיכו להיות כך כל חייכם המשותפים- כיף לראות אותכם!! לך דורון, שלקחת על עצמך את נושא הפינוי הרפואה, שכלל גם פריסה, וליפתח שהקדיש מזמנו וממרצו כדי לסייע במסע ומתוך דאגה לנו הרוכבים , אלומת אור הזרקורים לא מגיעה בד"כ לקצוות הלוגיסטיות, אך הן חשובות לא פחות מקדמת המה, ולעיתים אף יותר ממנה. מחזיק ממך בעיקר על הבגרות להכיר את המגבלות, ובמסגרת המגבלות למצוא את הדרך איך כן להמשיך את המסע עם המון הקרבה של זמן עצירות מועט במיוחד, במקום לחתוך הביתה, אתה פייטר!!! לך נועם, על הנכונות לשתף בידע וציוד, לסייע ולתת מענה לכל שאלה, נהניתי להכיר אדם אציל במעשיו ודרכו הנעימה כמותך. עומרי, כל הכבוד גם לך, הרשמת אותי, בכך שלא פרשת בגלל חוסר נסיון, התמודדת ומצאת דרך איך במסגרת האילוצים הקיימים, למצוא פתרון שיאפשר לך להמשיך, מאמין שתברך על כך בעתיד (אחרי שהתחת והגוף יפסיקו לכאוב). פומי – אתה מוכרז בעיני ככוכב המסע בנושא סיבולת גופנית, לרכב על מכונת האינקוויזיציה הזו לזמן כזה ומאמץ כזה – אף אחד לא סבל כמוך, שאפו על העמידה האיתנה, באמת לא פשוט בכלל!!! גיא, יגאל, דניאל, מנשה ושחר – נהנתי לרכב איתכם, ותוך כדי גם ללמוד מכל אחד מכם, העוצמה שבקבוצה למשוך את היחיד, זה התנאי שהופך את המסע הבאמת מפרך הזה, לבר יישום. תודה לכולכם, על כך שרכבתם בצורה בוגרת, שקולה ובטוחה, שמרתם על עצמכם ונזהרתם, ובכך שמרתם על ביטחוני גם. תודה על מצב הרוח, שלא נשבר גם בשעות האחרונות והקשות, שבהן קל לכל אחד להתכנס בתוך עצמו ולהיות חמור סבר. החיוך של כל אחד, החוויות ששיתפנו בדקות הספורות שבהן כן דיברנו במהלך המסע, עזרו לי להמשיך הלאה ולא לחתוך באמצע. בוודאות אני יכול לומר, שבלעדיכם, לא הייתי יוצא לחוויה שתיזכר אצלי עד תום ימי. הייתם חלק מהחוויה שלי ועשיתם אותה למהנה ומוצלחת, מתוך זה שפשוט השתתפתם בה." אני חותם על כל מילה, ומוסיף רק: תודה עצומה לחבר'ה של ריינו טאייר. הוכחתם שוב שאתם פה כדי לעזור וכדי לעשות את ההבדל. תודה תודה ושוב תודה. לא מכיר בעלי עסקים אחרים בתחום שיקומו בערב שישי וינפנפו עבור קבוצת משוגעים עם עיניים טרוטות ותחת תפוס ויפנקו אותם בקבבים משופרים ומדהימים (של ארתור), צלעות מדהימות, טחינה וחצילים קלויים (שוב של ארתור) שלא מהעולם הזה, סלטים, פיתות, ושתיה רבה כיד המלך. באמת, כל הכבוד! ואחרון חביב אבל לא פחות חשוב - מזג האוויר ומי ששולט בו, תודה על כך שלמרות כל התחזיות מזג האוויר היה פשוט מדהים, טיפת גשם אחת לא ירדה, ורק אחרי הכל כשכבר סיימנו עם האוכל והתמונות הקבוצתיות, רק אז החל טפטוף קליל. תודה גם לך. מיצו
בתחילת דרכנו היינו 15 איש בקבוצה שהתאספה כתוצאה מהקופיקו הפרטי שלי - רכיבה חסרת תכלית אמיתית של 1609 ק"מ במשך תקופה קצרה מ- 24 שעות, ברצף. מסתבר שאני לא הייתי היחיד עם הרעיון הזה, וכאמור לא מעט חבר'ה הביעו עניין בהצטרפות לשיגעון. מסיבות פרקטיות חשבתי להגביל את הקבוצה ללא יותר מ- 10, אבל ככל שעוד ועוד אנשים שלחו לי מסרים, התגבש כאמור המספר 15. לא היה לנו הרבה זמן. היו הרבה הכנות, גם קבוצתיות, ובעיקר אישיות. ככל שנקפו הימים כך התברר שהמשימה שלכאורה נראית פשוטה, לעלות על הכלי ולתת בגז, מורכבת הרבה יותר. כל אחד הוסיף את התובנות שלו, כל אחד הביא את האביזרים והעזרה שלו, וביחד נוצרה לנו קבוצה שאמנם היתה הטרוגנית למדי בכלים שלה, אבל ביחד פעלנו וחשבנו בראש אחד. רשימת הציודים נוצרה, כך גם טיפים קטנים שעזרו להפוך את הרכיבה לחלקה יותר. "לא לשכוח להתקשר למוקד הביטחון של חברת האשראי!" הזכירו לי לפני יומיים, והנה עוד דוגמה לטיפ פעוט לכאורה שבלעדיו היה צריך לעשות שמיניות. כך גם כרטיסי ההנחה לדלק שהיו כאלה שהביאו וחלקו בין הרוכבים, חופני האגוזים והשקדים שכולנו נשנשנו במהלך העצירות, ועוד ועוד. הרשימה היתה ארוכה, ויממה לפני היציאה התחושה שלי לפחות היתה שאני ממש לא מוכן לזה. האופנוע מצד שני היה מוכן למדי, אבל פית המזל (הרע) הכתה בו ושריפה בעמוד תאורה ברחוב פגמה בו ויזואלית. מרגע שהבנתי שפרט לכיעור קל לא נגרם לו נזק מכאני, ושמזג האוויר ההפכפך לא יפריע יותר מדי, החלטתי על אישור יציאה סופי. בבוקר היציאה אחד המשתתפים הודיע על כך שהוא לא מגיע. נותרנו 14. לנקודת הכינוס הגענו בשלוש וחצי בבוקר, מלאי אדרנלין וקצרים בשינה (אני למשל הספקתי לחטוף רק כשעתיים שינה לפני שיצאתי לדרך). חותמים על טפסים, ממלאים דלק (לא לשכוח את מספר האופנוע על הקבלה!) ויוצאים לדרך באיחור קל לעומת התוכנית המקורית. אני אכתוב על התלאות, הכאב הפיזי אבל גם על ההנאה שברכיבה הזו בעוד זמן קצר, כיוון שאני בדיוק צריך לצאת מהבית. גם הרגעים הקשים שבהם כמעט ונשרתי שווים התייחסות, ובטח יש גם לשאר החברים הרבה מה לכתוב בנושא. רק אומר שכתוצאה מעייפות החומר אחד המשתתפים החליט לפרוש אחרי כ- 500 ק"מ, ומשתתף אחר פרש בגלל תקלה בצמיג האחורי. מעבר לזה, 12 כלים שונים לגמרי זה מזה, אבל כולם מאופיינים באפס תקלות מכאניות, נעו ורצו על כבישי הארץ במשך קרוב ל- 22 שעות רצופות, משלימות מסע של כ- 1635 ק"מ רצופים. הנה כמה דברי תודה שאותם כתב The jewish hammer, אחד המשתתפים היקרים, בשינויים קלים (שלי): "היה לי הכבוד וההנאה, לעמוד באתגר הקשה הזה, עם כל אחד (ואחת!) מכם, חבורה של רוכבים, עם משמעת עצמית, בגרות, אחריות והמון רצון טוב להרים את הפרוייקט הזה. מוריד את הכובע בפני שי ורוני, שהובילו את המסע הזה, תוך שמירה על כולנו, עם המון דרייב קדימה- אתם זוג נפלא, תשמרו אחד על השניה (ולהיפך), ותמשיכו להיות כך כל חייכם המשותפים- כיף לראות אותכם!! לך דורון, שלקחת על עצמך את נושא הפינוי הרפואה, שכלל גם פריסה, וליפתח שהקדיש מזמנו וממרצו כדי לסייע במסע ומתוך דאגה לנו הרוכבים , אלומת אור הזרקורים לא מגיעה בד"כ לקצוות הלוגיסטיות, אך הן חשובות לא פחות מקדמת המה, ולעיתים אף יותר ממנה. מחזיק ממך בעיקר על הבגרות להכיר את המגבלות, ובמסגרת המגבלות למצוא את הדרך איך כן להמשיך את המסע עם המון הקרבה של זמן עצירות מועט במיוחד, במקום לחתוך הביתה, אתה פייטר!!! לך נועם, על הנכונות לשתף בידע וציוד, לסייע ולתת מענה לכל שאלה, נהניתי להכיר אדם אציל במעשיו ודרכו הנעימה כמותך. עומרי, כל הכבוד גם לך, הרשמת אותי, בכך שלא פרשת בגלל חוסר נסיון, התמודדת ומצאת דרך איך במסגרת האילוצים הקיימים, למצוא פתרון שיאפשר לך להמשיך, מאמין שתברך על כך בעתיד (אחרי שהתחת והגוף יפסיקו לכאוב). פומי – אתה מוכרז בעיני ככוכב המסע בנושא סיבולת גופנית, לרכב על מכונת האינקוויזיציה הזו לזמן כזה ומאמץ כזה – אף אחד לא סבל כמוך, שאפו על העמידה האיתנה, באמת לא פשוט בכלל!!! גיא, יגאל, דניאל, מנשה ושחר – נהנתי לרכב איתכם, ותוך כדי גם ללמוד מכל אחד מכם, העוצמה שבקבוצה למשוך את היחיד, זה התנאי שהופך את המסע הבאמת מפרך הזה, לבר יישום. תודה לכולכם, על כך שרכבתם בצורה בוגרת, שקולה ובטוחה, שמרתם על עצמכם ונזהרתם, ובכך שמרתם על ביטחוני גם. תודה על מצב הרוח, שלא נשבר גם בשעות האחרונות והקשות, שבהן קל לכל אחד להתכנס בתוך עצמו ולהיות חמור סבר. החיוך של כל אחד, החוויות ששיתפנו בדקות הספורות שבהן כן דיברנו במהלך המסע, עזרו לי להמשיך הלאה ולא לחתוך באמצע. בוודאות אני יכול לומר, שבלעדיכם, לא הייתי יוצא לחוויה שתיזכר אצלי עד תום ימי. הייתם חלק מהחוויה שלי ועשיתם אותה למהנה ומוצלחת, מתוך זה שפשוט השתתפתם בה." אני חותם על כל מילה, ומוסיף רק: תודה עצומה לחבר'ה של ריינו טאייר. הוכחתם שוב שאתם פה כדי לעזור וכדי לעשות את ההבדל. תודה תודה ושוב תודה. לא מכיר בעלי עסקים אחרים בתחום שיקומו בערב שישי וינפנפו עבור קבוצת משוגעים עם עיניים טרוטות ותחת תפוס ויפנקו אותם בקבבים משופרים ומדהימים (של ארתור), צלעות מדהימות, טחינה וחצילים קלויים (שוב של ארתור) שלא מהעולם הזה, סלטים, פיתות, ושתיה רבה כיד המלך. באמת, כל הכבוד! ואחרון חביב אבל לא פחות חשוב - מזג האוויר ומי ששולט בו, תודה על כך שלמרות כל התחזיות מזג האוויר היה פשוט מדהים, טיפת גשם אחת לא ירדה, ורק אחרי הכל כשכבר סיימנו עם האוכל והתמונות הקבוצתיות, רק אז החל טפטוף קליל. תודה גם לך. מיצו
