Lone Rider
New member
מד הטמפרטורה עמד על 19 מעלות צלזיוס,
השעה הייתה שעת בוקר סבירה, לא מוקדמת מדי, אולי אפילו מאוחרת דיה להיות שעת הפסקת הצהריים אצל הרפתנים בקיבוץ, אך החלטתי שאת היום הזה מתחילים בנינוחות ועם ארוחת בוקר ראויה. בעודי מעמיס את מעט הציוד על האופנוע השמש החלה מוצאת את מקומה הנמוך האופייני לחורף והשמיים כבר היו צבועים בתכלת עם כתמי עננים לבנים בודדים כמו נגיעות מכחול השוברות את האינסוף התכול. הכיוון היה דרומה זה היה ברור אך הדרך לא הייתה מוגדרת, לאן שהכביש יוביל. בגמיעת כל מאה קילומטרים דרומה הראה מד הטמפ' מעלה אחת פחות, כך זה נמשך עד אזור ציחור, אך אני מקדים את עצמי. הכל התחיל לפני כשבועיים כשההחלטה לשוב לאופנועי ספורט-תיור החלה לחלחל ולחזק את מעמדה בתודעה. מיצו שריין לעצמו את הGTR מבית Kawasaki ואני החלטתי להסתפק בשמונה מאות סמ"ק בארבעה צילינדרים בתצורת V, VFR לבית Honda. כבר לפני שנים, עוד בימים שרכבתי על הZZR ההונדה היווה מוקד התעניינות, אך הזדמנות מעניינת שנקרתה בדרכי הובילה אותי להחליף את הKawa בתוצרת היצרן הבווארי וזכיתי בשותף מיוחד ביותר למשך כשנה וחצי, R1100S, עד שעברתי לגמל הכתום. לאחר מעט יותר משנה על גבי סינגל אוסטרי, שממתין יפה בחניה עד שאחליט לחצות איתו איזה מדבר, הלך וגבר לו הדגדוג הזה לשוב לטיולים עתירי קילומטרים כמו בימי עבר בנינוחות שהאדוונצ'ר מתקשה לספק, שונים הם החיים עם מנוע סינגל. כשרוצים לצאת מת"א, לגעת בחרמון, לאכול צהריים באילת ולחזור הביתה לשנת לילה במיטה שלך וכל זאת מבלי שהגוף יחזיר לך מנה הגונה בבוקר למחרת צריך אופנוע מפנק. הGTR נכנס למוסך ולא ידענו אם יהיה כשיר ליום שישי, במקביל התקבלה הזמנה מצד עופר אבניר להצטרף לטיול מועדון הבורגמנים לאילת, מיצו קפץ על המציאה ואני נותרתי לבד. לבסוף התברר שהעניין היה לטובה, יש משהו מיוחד ברכיבה ארוכה לבד, אפשר לרכב איך שרוצים, לאן שרוצים, עם תדירות הפסקות כמו שנוח לך ללא צורך להתחשב בחבר או חברים לטיול. זמן שלך עם המכונה שבידייך, עם הכביש הפתוח כשהיחיד שמפריע למחשבות זה רעש הרוח.
השעה הייתה שעת בוקר סבירה, לא מוקדמת מדי, אולי אפילו מאוחרת דיה להיות שעת הפסקת הצהריים אצל הרפתנים בקיבוץ, אך החלטתי שאת היום הזה מתחילים בנינוחות ועם ארוחת בוקר ראויה. בעודי מעמיס את מעט הציוד על האופנוע השמש החלה מוצאת את מקומה הנמוך האופייני לחורף והשמיים כבר היו צבועים בתכלת עם כתמי עננים לבנים בודדים כמו נגיעות מכחול השוברות את האינסוף התכול. הכיוון היה דרומה זה היה ברור אך הדרך לא הייתה מוגדרת, לאן שהכביש יוביל. בגמיעת כל מאה קילומטרים דרומה הראה מד הטמפ' מעלה אחת פחות, כך זה נמשך עד אזור ציחור, אך אני מקדים את עצמי. הכל התחיל לפני כשבועיים כשההחלטה לשוב לאופנועי ספורט-תיור החלה לחלחל ולחזק את מעמדה בתודעה. מיצו שריין לעצמו את הGTR מבית Kawasaki ואני החלטתי להסתפק בשמונה מאות סמ"ק בארבעה צילינדרים בתצורת V, VFR לבית Honda. כבר לפני שנים, עוד בימים שרכבתי על הZZR ההונדה היווה מוקד התעניינות, אך הזדמנות מעניינת שנקרתה בדרכי הובילה אותי להחליף את הKawa בתוצרת היצרן הבווארי וזכיתי בשותף מיוחד ביותר למשך כשנה וחצי, R1100S, עד שעברתי לגמל הכתום. לאחר מעט יותר משנה על גבי סינגל אוסטרי, שממתין יפה בחניה עד שאחליט לחצות איתו איזה מדבר, הלך וגבר לו הדגדוג הזה לשוב לטיולים עתירי קילומטרים כמו בימי עבר בנינוחות שהאדוונצ'ר מתקשה לספק, שונים הם החיים עם מנוע סינגל. כשרוצים לצאת מת"א, לגעת בחרמון, לאכול צהריים באילת ולחזור הביתה לשנת לילה במיטה שלך וכל זאת מבלי שהגוף יחזיר לך מנה הגונה בבוקר למחרת צריך אופנוע מפנק. הGTR נכנס למוסך ולא ידענו אם יהיה כשיר ליום שישי, במקביל התקבלה הזמנה מצד עופר אבניר להצטרף לטיול מועדון הבורגמנים לאילת, מיצו קפץ על המציאה ואני נותרתי לבד. לבסוף התברר שהעניין היה לטובה, יש משהו מיוחד ברכיבה ארוכה לבד, אפשר לרכב איך שרוצים, לאן שרוצים, עם תדירות הפסקות כמו שנוח לך ללא צורך להתחשב בחבר או חברים לטיול. זמן שלך עם המכונה שבידייך, עם הכביש הפתוח כשהיחיד שמפריע למחשבות זה רעש הרוח.
