פאק פאקין פאק
- פותח הנושא מיצו
- פורסם בתאריך
../images/Emo41.gif מיצו תוקע את הדגל ב- Honda CBR1000RR ../images/Emo41.gif
הרבה זמן, יותר מדי זמן, לא רכבתי בסשן כמו שצריך על אופנוע ליטר מרובע צילינדרים שכל מטרתו עלי-אדמות היא להביא את האורגזמה הגברית (או הנשית, כמובן) לשיא, מהר יותר, חזק יותר, ובעוצמות שלא נודעו עד כה. לכן כשהגיעה ההצעה מהונדה לקחת את ה- CBR 1000RR Fireblade החדש לסיבוב ארוך ארוך, לא חשבתי פעמיים, זרקתי את הבלונדה לאמא שלה, וטסתי לכיוון דרך השלום כדי לקבל את האופנוע. אני אינני בוחן אופנועים מקצועי, לעיתים אני אפילו לא מכין שיעורי בית לפני שאני עולה על אופנוע. האמת, אני רוכב עם האינסטינקטים, ובאמת שלא מעניין את התחת שלי מה אורך המהלך של הבוכנות או באיזה סוג ריתוך השתמש היצרן כדי להקל על המשקל הכללי של האופנוע. ולכן, כשאני מגיע לראשונה לאופנוע, נטול השכלה בכלל, אני מתבונן בו היטב מכל הכיוונים, מנסה להסתכל לו בעיניים, להבין מה הוא רוצה ממני, מה היצרן מנסה לשדר לי. ואז, במהלך הרכיבה ההתחלתית אני מנסה לראות האם צדקתי, האם החיבור שלי עם האופנוע ועם המטרה שלשמה הוא יוצר הוא מושלם או לא. מצד שני, לרכיבת התרשמות מסוג זה, בניגוד לרכיבת מבחן רשמית עם רוכבים מקצוענים, יש את החסרונות שלה. אופנוע יכול להיות תפור למטרה מסויימת, אבל בגלל חוסר חיבור אישי שלי עם הקונספט, האופנוע עלול, בעיני הבוחן, להיות לא מתאים לרעיון הכללי. הסירו דאגה מליבכם, הפיירבלייד החדש עושה את זה ובגדול! מבחינה ויזואלית האופנוע נראה קטנטן, קרוב יותר ל- 600. מסתבר שהדימיון בין השניים הוא לא רק ויזואלי, אלא גם מתורגם לסנטימטרים בודדים מבחינת האורך, ובדיוק באותו גובה מושב וצורת מיכל. התמונות של האופנוע לא עושות עימו חסד. במציאות הוא נראה הרבה, הרבה יותר טוב. בדיוק כמוני. לאופנוע יש ארבעה מאפיינים חזותיים עיקריים, הכוללים את הזנב הקצוץ, נטול האגזוז המגושם, מסתיים קצר, קרוב מאוד לגלגל האחור. מתוך הזנב המינימליסטי יוצא מבנה פלסטיק שחור המזכיר בצורתו ספינת חלל עתידנית, אליו מחוברים צמד מאותתים, תאורה למספר ולוחית רישוי. האופנוע נראה קטן מאוד בזכותו. בהחלט V חיובי; האגזוז שודרג לפי מיטב האופנע (השגיאה במקור) האחרונה, והוא כעת מהווה חלק אינטגראלי מגוף האופנוע. העובדה ששמו אותו נמוך מאוד, למטה, משפרת את מיקום מרכז הכובד של האופנוע. מצד שני מסתבר שהחלפתו באגזוזים של אפטר מרקט תהיה טיפה בעייתית, לכן זה או שאתה אוהב אותו, או שלא. סביר להניח שלא תחליף אותו; המסיכה הקדמית מקבלת אצלי ציון בינוני, במקרה הטוב היא מזכירה איזה 600 עלום שם, אבל לטעמי היא לא עושה חסד עם ה- CBR החדש; לבסוף, איכות ההרכבה של הונדה מעוררת התפעלות בכל פעם מחדש. פשוט מדהים. אופנוע המבחן של הונדה צבוע בלבן-פנינה ושחור. הצבעים לא צעקניים, משדרים סולידיות. בגלל שהאופנוע עצמו קטן במימדיו, ובזכות העובדה שהונדה החליטה לא להסגיר את הנפח של המנוע בשום צורה על הפיירינג או בכל מקום אחר, גורמת ללא מעט אנשים לחפש בעצבנות מסביב איזשהו רמז לגבי הדגם והנפח של האופנוע. מצד שני, העובדה שהמילה Fireblade מודבקת באותיות כרום על הפירינג צועקת, בעיני, "הונדה סיוויק". נו, נחייה עם זה. שזו תהיה הצרה שלנו. (המשך)
הרבה זמן, יותר מדי זמן, לא רכבתי בסשן כמו שצריך על אופנוע ליטר מרובע צילינדרים שכל מטרתו עלי-אדמות היא להביא את האורגזמה הגברית (או הנשית, כמובן) לשיא, מהר יותר, חזק יותר, ובעוצמות שלא נודעו עד כה. לכן כשהגיעה ההצעה מהונדה לקחת את ה- CBR 1000RR Fireblade החדש לסיבוב ארוך ארוך, לא חשבתי פעמיים, זרקתי את הבלונדה לאמא שלה, וטסתי לכיוון דרך השלום כדי לקבל את האופנוע. אני אינני בוחן אופנועים מקצועי, לעיתים אני אפילו לא מכין שיעורי בית לפני שאני עולה על אופנוע. האמת, אני רוכב עם האינסטינקטים, ובאמת שלא מעניין את התחת שלי מה אורך המהלך של הבוכנות או באיזה סוג ריתוך השתמש היצרן כדי להקל על המשקל הכללי של האופנוע. ולכן, כשאני מגיע לראשונה לאופנוע, נטול השכלה בכלל, אני מתבונן בו היטב מכל הכיוונים, מנסה להסתכל לו בעיניים, להבין מה הוא רוצה ממני, מה היצרן מנסה לשדר לי. ואז, במהלך הרכיבה ההתחלתית אני מנסה לראות האם צדקתי, האם החיבור שלי עם האופנוע ועם המטרה שלשמה הוא יוצר הוא מושלם או לא. מצד שני, לרכיבת התרשמות מסוג זה, בניגוד לרכיבת מבחן רשמית עם רוכבים מקצוענים, יש את החסרונות שלה. אופנוע יכול להיות תפור למטרה מסויימת, אבל בגלל חוסר חיבור אישי שלי עם הקונספט, האופנוע עלול, בעיני הבוחן, להיות לא מתאים לרעיון הכללי. הסירו דאגה מליבכם, הפיירבלייד החדש עושה את זה ובגדול! מבחינה ויזואלית האופנוע נראה קטנטן, קרוב יותר ל- 600. מסתבר שהדימיון בין השניים הוא לא רק ויזואלי, אלא גם מתורגם לסנטימטרים בודדים מבחינת האורך, ובדיוק באותו גובה מושב וצורת מיכל. התמונות של האופנוע לא עושות עימו חסד. במציאות הוא נראה הרבה, הרבה יותר טוב. בדיוק כמוני. לאופנוע יש ארבעה מאפיינים חזותיים עיקריים, הכוללים את הזנב הקצוץ, נטול האגזוז המגושם, מסתיים קצר, קרוב מאוד לגלגל האחור. מתוך הזנב המינימליסטי יוצא מבנה פלסטיק שחור המזכיר בצורתו ספינת חלל עתידנית, אליו מחוברים צמד מאותתים, תאורה למספר ולוחית רישוי. האופנוע נראה קטן מאוד בזכותו. בהחלט V חיובי; האגזוז שודרג לפי מיטב האופנע (השגיאה במקור) האחרונה, והוא כעת מהווה חלק אינטגראלי מגוף האופנוע. העובדה ששמו אותו נמוך מאוד, למטה, משפרת את מיקום מרכז הכובד של האופנוע. מצד שני מסתבר שהחלפתו באגזוזים של אפטר מרקט תהיה טיפה בעייתית, לכן זה או שאתה אוהב אותו, או שלא. סביר להניח שלא תחליף אותו; המסיכה הקדמית מקבלת אצלי ציון בינוני, במקרה הטוב היא מזכירה איזה 600 עלום שם, אבל לטעמי היא לא עושה חסד עם ה- CBR החדש; לבסוף, איכות ההרכבה של הונדה מעוררת התפעלות בכל פעם מחדש. פשוט מדהים. אופנוע המבחן של הונדה צבוע בלבן-פנינה ושחור. הצבעים לא צעקניים, משדרים סולידיות. בגלל שהאופנוע עצמו קטן במימדיו, ובזכות העובדה שהונדה החליטה לא להסגיר את הנפח של המנוע בשום צורה על הפיירינג או בכל מקום אחר, גורמת ללא מעט אנשים לחפש בעצבנות מסביב איזשהו רמז לגבי הדגם והנפח של האופנוע. מצד שני, העובדה שהמילה Fireblade מודבקת באותיות כרום על הפירינג צועקת, בעיני, "הונדה סיוויק". נו, נחייה עם זה. שזו תהיה הצרה שלנו. (המשך)
המשך
אתה מטפס על הכלי, ואם אתה כמוני, בדיוק יורד מ- KTM סופר דיוק 990 שחור ועצבני, כנראה שתמצא את עצמך מחפש בעצבנות את הרגליות. הן פשוט לא נמצאות במקום שבו אתה מצפה למצוא אותן. אבל זו לא בעיה של הפיירבלייד, אלא שלי כרוכב. תנוחת הישיבה מלחיצה אותי מאוד בהתחלה, שכן ב- 4 השנים האחרונות התרגלתי לטוב, לאופנועים מפנקים מבחינת תנוחה, רגליות הרחק למטה, כידון רחב ונוח, ואמנם הגב לא ממש זקוף אבל בואו נגיד שיש מרווח ביטחון בין מיכל הדלק לבין הכרס. רוכבים רזים ממני ירגישו הרבה יותר בנוח על האופנוע. מרגע שאתה עולה על האופנוע אתה מתפנה להתבונן סביבך. לוח השעונים משלב בתוכו תצוגה דיגיטאלית של מהירות + שעון סל"ד דמוי אנאלוגי. לי אישית היה חסר מחוון בורר הילוכים (אמרתי כבר שהתרגלתי לטוב?) וכן מד דלק. כשמגיעים לרזרבי, מד הדלק מתחיל לספור כלפי מעלה, ולא ברור לך איפה בדיוק הוא יעצור (מסתבר שיש לנו 3.5 ליטר דלק ברזרבי, והמספרים פשוט מטפסים מעלה עד שהם נעצרים). כאמור, שזו תהיה הצרה שלנו. בכל מקרה, התצוגה מוארת בצורה טובה ומספקת את כל המידע הנחוץ לרוכב גם בתנאי שמש ישירה. הכידון עם הקליפאונים הנמוכים שלו מספק אחיזה פנומנלית. מצד ימין, ידית הבלם הקדמי מאפשרת לרוכב לעצור בכל מצב מבלי לשדר לו אותות מצוקה כלשהם. מסתבר שהברקסים הקדמיים פה עושים עבודה נפלאה בכל מהירות. מצד שמאל, ידית הקלאץ' רכה בצורה מפתיעה אך חיובית. השתלבות ההילוכים בכל מצב היא נוחה, רכה, ומפנקת. יש קליק חזק כשמשלבים לראשון, אבל לא משהו שימנע ממך למצוא את ההילוך. אני מסתכל שוב על הידית ולפתע אני מבין שהונדה חזרו פה לקלאץ' רגיל, וזנחו, משום מה, את הקלאץ' ההידראולי שהיה בדגמים הקודמים של ה- 1000RR. בכל מקרה, החבילה, כקומפלט מרשימה מאוד ונוחה לתפעול, גם בעיר. מניע את המכונה. האגזוז עושה עבודה טובה כנראה, שכן בסל"ד נמוך האופנוע מתקתק בחרישיות עדינה. יחד עם זאת, ברכיבה בסל"ד המתאים נפלטת לו יבבה מדהימה שמזכירה בקולה טורבינת סילון. מחרמן ממש, למרות שהוא שונה מהותית מהרעש המדהים שמפיקים צמד האקרופוביצ'ים בסופר-דיוק שלי. התחלת תנועה, רגליים גבוהות (שוב, עבורי, כן?), השתלבות בתנועה הסואנת של יום שישי. בהתחלה אני נזהר, בכל זאת, אופנוע לא מוכר עם תג מחיר לא זול בכלל. אני מצליח להשתחל בין המכוניות בעדינות, ומחליט להתחיל בנסיעה של אותו יום דווקא בתנועה עירונית. המנוע מגרגר בעדינות בסל"ד הנמוך, ולמרות שאני לא פותח מצערת יותר מדי, התנועה בראשון/שני סבירה לחלוטין. לפעמים אני מעלה לשלישי, אבל ההעלאה מיותרת לגמרי, שכן מסתבר, לאחר מכן, ששני ההילוכים הראשונים מסוגלים, בקלות, להביא אותך הרבה מעל למהירות החוקית בתנועה עירונית, שלא לדבר על בינעירונית... אני לא מתאפק, ועוצר עם האופנוע ליד אחד מדוכני המזון החביבים עלי בת"א. בזמן שהם מכינים לי את המנה עוצרים ליד האופנוע לא מעט אנשים, חלקם אפילו נעמדים ועושים סיבוב שלם סביבו. האופנוע קטן, הצבע שלו לא מוכר, אין עליו שום מספר, שום מדבקה, זה מסקרן אנשים. בהמשך אני עובר דרך יפו, סתם כדי לבדוק את תגובת הקונים הפוטנציאליים (סיוויק או לא?). "כמה זה אחי? 600 או 900?" שואלים אותי שוב ושוב. אני מסתכל לשני בני הדודים היושבים ב- BMW השחורה בעיניים. משתהה, מחזיק את הרגע. ואז, כשאני רואה את האור האדום ברמזור הולכי הרגל, אני אומר "1000, אחי", ונותן גז בתזמון מושלם. (המשך)
אתה מטפס על הכלי, ואם אתה כמוני, בדיוק יורד מ- KTM סופר דיוק 990 שחור ועצבני, כנראה שתמצא את עצמך מחפש בעצבנות את הרגליות. הן פשוט לא נמצאות במקום שבו אתה מצפה למצוא אותן. אבל זו לא בעיה של הפיירבלייד, אלא שלי כרוכב. תנוחת הישיבה מלחיצה אותי מאוד בהתחלה, שכן ב- 4 השנים האחרונות התרגלתי לטוב, לאופנועים מפנקים מבחינת תנוחה, רגליות הרחק למטה, כידון רחב ונוח, ואמנם הגב לא ממש זקוף אבל בואו נגיד שיש מרווח ביטחון בין מיכל הדלק לבין הכרס. רוכבים רזים ממני ירגישו הרבה יותר בנוח על האופנוע. מרגע שאתה עולה על האופנוע אתה מתפנה להתבונן סביבך. לוח השעונים משלב בתוכו תצוגה דיגיטאלית של מהירות + שעון סל"ד דמוי אנאלוגי. לי אישית היה חסר מחוון בורר הילוכים (אמרתי כבר שהתרגלתי לטוב?) וכן מד דלק. כשמגיעים לרזרבי, מד הדלק מתחיל לספור כלפי מעלה, ולא ברור לך איפה בדיוק הוא יעצור (מסתבר שיש לנו 3.5 ליטר דלק ברזרבי, והמספרים פשוט מטפסים מעלה עד שהם נעצרים). כאמור, שזו תהיה הצרה שלנו. בכל מקרה, התצוגה מוארת בצורה טובה ומספקת את כל המידע הנחוץ לרוכב גם בתנאי שמש ישירה. הכידון עם הקליפאונים הנמוכים שלו מספק אחיזה פנומנלית. מצד ימין, ידית הבלם הקדמי מאפשרת לרוכב לעצור בכל מצב מבלי לשדר לו אותות מצוקה כלשהם. מסתבר שהברקסים הקדמיים פה עושים עבודה נפלאה בכל מהירות. מצד שמאל, ידית הקלאץ' רכה בצורה מפתיעה אך חיובית. השתלבות ההילוכים בכל מצב היא נוחה, רכה, ומפנקת. יש קליק חזק כשמשלבים לראשון, אבל לא משהו שימנע ממך למצוא את ההילוך. אני מסתכל שוב על הידית ולפתע אני מבין שהונדה חזרו פה לקלאץ' רגיל, וזנחו, משום מה, את הקלאץ' ההידראולי שהיה בדגמים הקודמים של ה- 1000RR. בכל מקרה, החבילה, כקומפלט מרשימה מאוד ונוחה לתפעול, גם בעיר. מניע את המכונה. האגזוז עושה עבודה טובה כנראה, שכן בסל"ד נמוך האופנוע מתקתק בחרישיות עדינה. יחד עם זאת, ברכיבה בסל"ד המתאים נפלטת לו יבבה מדהימה שמזכירה בקולה טורבינת סילון. מחרמן ממש, למרות שהוא שונה מהותית מהרעש המדהים שמפיקים צמד האקרופוביצ'ים בסופר-דיוק שלי. התחלת תנועה, רגליים גבוהות (שוב, עבורי, כן?), השתלבות בתנועה הסואנת של יום שישי. בהתחלה אני נזהר, בכל זאת, אופנוע לא מוכר עם תג מחיר לא זול בכלל. אני מצליח להשתחל בין המכוניות בעדינות, ומחליט להתחיל בנסיעה של אותו יום דווקא בתנועה עירונית. המנוע מגרגר בעדינות בסל"ד הנמוך, ולמרות שאני לא פותח מצערת יותר מדי, התנועה בראשון/שני סבירה לחלוטין. לפעמים אני מעלה לשלישי, אבל ההעלאה מיותרת לגמרי, שכן מסתבר, לאחר מכן, ששני ההילוכים הראשונים מסוגלים, בקלות, להביא אותך הרבה מעל למהירות החוקית בתנועה עירונית, שלא לדבר על בינעירונית... אני לא מתאפק, ועוצר עם האופנוע ליד אחד מדוכני המזון החביבים עלי בת"א. בזמן שהם מכינים לי את המנה עוצרים ליד האופנוע לא מעט אנשים, חלקם אפילו נעמדים ועושים סיבוב שלם סביבו. האופנוע קטן, הצבע שלו לא מוכר, אין עליו שום מספר, שום מדבקה, זה מסקרן אנשים. בהמשך אני עובר דרך יפו, סתם כדי לבדוק את תגובת הקונים הפוטנציאליים (סיוויק או לא?). "כמה זה אחי? 600 או 900?" שואלים אותי שוב ושוב. אני מסתכל לשני בני הדודים היושבים ב- BMW השחורה בעיניים. משתהה, מחזיק את הרגע. ואז, כשאני רואה את האור האדום ברמזור הולכי הרגל, אני אומר "1000, אחי", ונותן גז בתזמון מושלם. (המשך)
המשך
התנועה מן המקום מדהימה, כמו כל אופנוע ליטר. מן הסתם הכוח שהמנוע מפיק הוא מספיק חזק כדי להביא אותך למהירויות מטורפות תוך שניות, אבל המדהים מבחינתי הוא הדרך שבה הכוח הזה מועבר לכביש. אמנם לא משכתי גז בכל פתיחה, אבל התחושה היא שהוא לא רוצה לברוח לך. מסתבר שהונדה הצליחו להוציא מהמנוע משהו כמו 178 כ"ס. תשווה את זה ל- 178 ק"ג שהמכונה הזו שוקלת (יבשה), וקיבלתם יחס מעניין מאוד. כל עוד אתה נמצא מתחת לקו ה- 6000 סל"ד המנוע מתנהג כמו פודל מבויית. אבל ברגע שאתה מתקרב לקו של ה- 6000 סל"ד, משתחררות לו כל החיות הרעות, והשדים יוצאים לאור. ווילי בראשון? בשני? בשלישי? מצאתי את עצמי בהמשך הרכיבה על מהירות מאוד, אבל מאוד בלתי חוקית באחד מכבישי הדרום הארוכים. אני נותן בגז, הילוך חמישי, ואני מרגיש שהגלגל הקדמי פשוט מתנתק מהכביש בעדינות. אחרי רכיבה עירונית הגיע הזמן לקחת אותו לסיבוב בחוץ. היעד שלי לאותו אחה"צ נמצא אי שם באזור 08, אז למה אני מוצא את עצמי פונה ימינה בשער הגיא, כשהמטרה הברורה לנגד עיני היא הכבישים ה"מעניינים" שבאזור? אני בלי חליפה, בלי מיגון ראוי לרגליים, רק מעיל עור, כפפות וקסדה. אני מרגיע את עצמי, וכמה מדהים שחיזוק נוסף לכך מגיע בדמות שתי תאונות חזיתיות שאירעו בכביש בו אני נוסע. בשתיהן היו מעורבות מכוניות משפחתיות, התמונה של מכבי האש והאמבולנסים ליד השלדות המעוכות מחזיר אותך לפרופורציות מהר מאוד. אני מרגיע, ונוסע חזרה לביתי. הרכיבה הקצרה של אותו אחה"צ מכניסה אותי למוד של טייס קרב, ואת האופנוע למטוס הניסוי שלי. הישיבה על הכלי מביאה אותך למצבי תגובה של שבריר שנייה, כשכל תנועה קלה של המפרק שלך, של המרפק, של הגוף, גורמת לאופנוע לבצע את פקודת ההטייה בדיוק מדהים. אני מגלה עד כמה המכונה הזו מכוונת לרוכב, לחוויית הרכיבה האולטימטיבית, ועד כמה היא לא גורמת לך להיכנס למצבי חוסר וודאות כמו אופנועי הליטר מן הדור הקודם. אתה מרגיש כאילו אתה נמצא בשליטה מלאה, ולא המכונה היא זו ששולטת בך. הפעולות שלך מועברות לאופנוע בצורה מושלמת, והיא, בתורה, עושה כרצונך. בין אם זה בבלימות מטורפות, בין אם בהאצות מדהימות, ובין אם בשמירה על קו כירורגי במהלך פנייה הדוקה. כשאני מוטען בתחושות האלה אני פורש לביתי, ובלילה, משום מה, החלומות שפוקדים את ראשי כוללים קטעים מן הסרט "טופגאן"... (המשך)
התנועה מן המקום מדהימה, כמו כל אופנוע ליטר. מן הסתם הכוח שהמנוע מפיק הוא מספיק חזק כדי להביא אותך למהירויות מטורפות תוך שניות, אבל המדהים מבחינתי הוא הדרך שבה הכוח הזה מועבר לכביש. אמנם לא משכתי גז בכל פתיחה, אבל התחושה היא שהוא לא רוצה לברוח לך. מסתבר שהונדה הצליחו להוציא מהמנוע משהו כמו 178 כ"ס. תשווה את זה ל- 178 ק"ג שהמכונה הזו שוקלת (יבשה), וקיבלתם יחס מעניין מאוד. כל עוד אתה נמצא מתחת לקו ה- 6000 סל"ד המנוע מתנהג כמו פודל מבויית. אבל ברגע שאתה מתקרב לקו של ה- 6000 סל"ד, משתחררות לו כל החיות הרעות, והשדים יוצאים לאור. ווילי בראשון? בשני? בשלישי? מצאתי את עצמי בהמשך הרכיבה על מהירות מאוד, אבל מאוד בלתי חוקית באחד מכבישי הדרום הארוכים. אני נותן בגז, הילוך חמישי, ואני מרגיש שהגלגל הקדמי פשוט מתנתק מהכביש בעדינות. אחרי רכיבה עירונית הגיע הזמן לקחת אותו לסיבוב בחוץ. היעד שלי לאותו אחה"צ נמצא אי שם באזור 08, אז למה אני מוצא את עצמי פונה ימינה בשער הגיא, כשהמטרה הברורה לנגד עיני היא הכבישים ה"מעניינים" שבאזור? אני בלי חליפה, בלי מיגון ראוי לרגליים, רק מעיל עור, כפפות וקסדה. אני מרגיע את עצמי, וכמה מדהים שחיזוק נוסף לכך מגיע בדמות שתי תאונות חזיתיות שאירעו בכביש בו אני נוסע. בשתיהן היו מעורבות מכוניות משפחתיות, התמונה של מכבי האש והאמבולנסים ליד השלדות המעוכות מחזיר אותך לפרופורציות מהר מאוד. אני מרגיע, ונוסע חזרה לביתי. הרכיבה הקצרה של אותו אחה"צ מכניסה אותי למוד של טייס קרב, ואת האופנוע למטוס הניסוי שלי. הישיבה על הכלי מביאה אותך למצבי תגובה של שבריר שנייה, כשכל תנועה קלה של המפרק שלך, של המרפק, של הגוף, גורמת לאופנוע לבצע את פקודת ההטייה בדיוק מדהים. אני מגלה עד כמה המכונה הזו מכוונת לרוכב, לחוויית הרכיבה האולטימטיבית, ועד כמה היא לא גורמת לך להיכנס למצבי חוסר וודאות כמו אופנועי הליטר מן הדור הקודם. אתה מרגיש כאילו אתה נמצא בשליטה מלאה, ולא המכונה היא זו ששולטת בך. הפעולות שלך מועברות לאופנוע בצורה מושלמת, והיא, בתורה, עושה כרצונך. בין אם זה בבלימות מטורפות, בין אם בהאצות מדהימות, ובין אם בשמירה על קו כירורגי במהלך פנייה הדוקה. כשאני מוטען בתחושות האלה אני פורש לביתי, ובלילה, משום מה, החלומות שפוקדים את ראשי כוללים קטעים מן הסרט "טופגאן"... (המשך)
המשך
השכם בבוקר אני קם, עולה על ציוד רכיבה מלא, שותה את כוס התרעלה היומית ועולה על האופנוע. אנחנו 4 חברים, כולם על אופנועי ליטר, קבענו לרכב לכיוון ירושלים, דרומה על ים המלח, קצת לדגום את האספלט החדש בסדום/ערד, ואז חזרה, אחרי ארוחת צהרים, לאזור המרכז. נפגשים, כולם על ציוד מלא, וקדימה לדרך. הכבישים של אזור בית שמש מלאים ברוכבי אופניים הגוזלים מאיתנו את התענוג לחנוך את הסליידרים באזור הזה. אנחנו ממשיכים מעלה לכיוון ירושלים. המהירויות עולות בהתאמה בזמן ש- 4 מכונות מופלאות משחררות את חיות הטרף דרך הצמיגים הבשרניים שלהן. האופנוע הראשון, קאוואסאקי ZX12R מודל 2000 היה מאז ועד היום מושא חלומותי הרטובים, והשנתיים בהן הייתי בעליו הגאה של האופנוע הרביעי מסוגו שהובא בזמנו לארץ היו המאושרות בחיי המוטוריים. השני, הונדה CBR 954 מודל 2002, הפחיד אותי כשרכבתי עליו בזמנו לנסיעת מבחן. השלישי, הונדה CBR 1000RR מודל 2005, אביו של האופנוע שעליו אני רוכב. ואני. הכביש לירושלים מאפשר לנו לפתוח את המצערת ולטפס מעלה מעלה, הרכיבה במבנה הדוק מדליקה אותי, מאפשרת לי להסתכל על עבודת המתלים של ה- 954 המדהים. מאחור נושף ורושף ה- ZX12, כשה- Ram Air שלו מאיים לבלוע אותי חי. המשך הכביש למעלה אדומים, דרך המנהרה החדשה, מספק לנו תובנות לגבי איכות המתלים של האופנוע. אני אוהב את זה קשה, והכיוונונים של ההונדה מספקים לי חוויה טובה. הוא בולע את המהמורות אך לא מעיף אותך מעליו כמו סוס פרא. מצד שני, זה לא אופנוע תיור, אל תצפה להתנהגות רכרוכית. אני מרוצה. הרגלים עטויות מגפי הרכיבה נטועות חזק ברגליות המצוינות, אתה לא מרגיש צורך לזוז עם כפות הרגליים ממקומן הטבעי. הכביש החדש בירידות לים המלח מפתיע אותנו באיכותו, סיבובים ארוכים מאפשרים ל- 954 המוביל למשוך אותנו בהטיות מטורפות במהירות גבוהה ללא חשש, ואנחנו רק מתפללים שזה יימשך עוד ועוד. בזמן הרכיבה אני בודק מסביב. מיגון הרוח סביר מאוד, בטח שלא ניתן להשוואה אפילו לא בצחוק לחוסר המיגון שקיים אצלי בסופר-דיוק. לא תצטרך להתכופף יותר מדי כשתרצה לראות האם האופנוע עובר בקלות את ה- 250. הוא כן. הידיים לא נתלשות מהכידון, הראש לא מתנועע במערבולות רוח, איכות רכיבה במהירויות שיוט של מעל 180, כמובן בהנחה שמהירויות כאלה היו מותרות אצלנו... המראות מספקות תמונה טובה של מה שקורה מאחור, והמאותתים המובנים בתוכן נראים למרחוק. לא הייתי רוצה להפיל את האופנוע מהג'ק, לא רוצה לדעת כמה עולה מראה כזו... בים המלח עוצרים להתרעננות. עשינו את הקטע בפחות משעה, הרבה פחות משעה, וכעת יש לנו זמן לשתות קפה ולהעביר חוויות. מסביבנו מטיילים ותיירים עוצרים, לא מעט מתבוננים באופנוע השחור/לבן שלי, מנסים להבין מה זה. זקן בהיונדאי גטס עוצר לידנו. "תגיד, אתה לא מפחד לעקוף ככה ב- 140?" הוא שואל. לא נעים לי, אבל 140 זה במעבר בין הילוך ראשון לשני, סבא. נו מילא, יום יבוא וגם אני אראה לנכדים שלי תמונות שלי על אופנועים שהיו לי, והם יתבוננו בי בגיחוך וישאלו "סבא'לה, עזוב 140 ועזוב 280, אתה ניסית פעם לרכב על הרחפות החשמליות האלה שיש היום? ניסית פעם לעמוד ברוחות במהירויות שאנחנו מגיעים אליהם? ראית פעם מה זה 700 על הספידומטר?" כל דור והאטרקציות שלו. (המשך)
השכם בבוקר אני קם, עולה על ציוד רכיבה מלא, שותה את כוס התרעלה היומית ועולה על האופנוע. אנחנו 4 חברים, כולם על אופנועי ליטר, קבענו לרכב לכיוון ירושלים, דרומה על ים המלח, קצת לדגום את האספלט החדש בסדום/ערד, ואז חזרה, אחרי ארוחת צהרים, לאזור המרכז. נפגשים, כולם על ציוד מלא, וקדימה לדרך. הכבישים של אזור בית שמש מלאים ברוכבי אופניים הגוזלים מאיתנו את התענוג לחנוך את הסליידרים באזור הזה. אנחנו ממשיכים מעלה לכיוון ירושלים. המהירויות עולות בהתאמה בזמן ש- 4 מכונות מופלאות משחררות את חיות הטרף דרך הצמיגים הבשרניים שלהן. האופנוע הראשון, קאוואסאקי ZX12R מודל 2000 היה מאז ועד היום מושא חלומותי הרטובים, והשנתיים בהן הייתי בעליו הגאה של האופנוע הרביעי מסוגו שהובא בזמנו לארץ היו המאושרות בחיי המוטוריים. השני, הונדה CBR 954 מודל 2002, הפחיד אותי כשרכבתי עליו בזמנו לנסיעת מבחן. השלישי, הונדה CBR 1000RR מודל 2005, אביו של האופנוע שעליו אני רוכב. ואני. הכביש לירושלים מאפשר לנו לפתוח את המצערת ולטפס מעלה מעלה, הרכיבה במבנה הדוק מדליקה אותי, מאפשרת לי להסתכל על עבודת המתלים של ה- 954 המדהים. מאחור נושף ורושף ה- ZX12, כשה- Ram Air שלו מאיים לבלוע אותי חי. המשך הכביש למעלה אדומים, דרך המנהרה החדשה, מספק לנו תובנות לגבי איכות המתלים של האופנוע. אני אוהב את זה קשה, והכיוונונים של ההונדה מספקים לי חוויה טובה. הוא בולע את המהמורות אך לא מעיף אותך מעליו כמו סוס פרא. מצד שני, זה לא אופנוע תיור, אל תצפה להתנהגות רכרוכית. אני מרוצה. הרגלים עטויות מגפי הרכיבה נטועות חזק ברגליות המצוינות, אתה לא מרגיש צורך לזוז עם כפות הרגליים ממקומן הטבעי. הכביש החדש בירידות לים המלח מפתיע אותנו באיכותו, סיבובים ארוכים מאפשרים ל- 954 המוביל למשוך אותנו בהטיות מטורפות במהירות גבוהה ללא חשש, ואנחנו רק מתפללים שזה יימשך עוד ועוד. בזמן הרכיבה אני בודק מסביב. מיגון הרוח סביר מאוד, בטח שלא ניתן להשוואה אפילו לא בצחוק לחוסר המיגון שקיים אצלי בסופר-דיוק. לא תצטרך להתכופף יותר מדי כשתרצה לראות האם האופנוע עובר בקלות את ה- 250. הוא כן. הידיים לא נתלשות מהכידון, הראש לא מתנועע במערבולות רוח, איכות רכיבה במהירויות שיוט של מעל 180, כמובן בהנחה שמהירויות כאלה היו מותרות אצלנו... המראות מספקות תמונה טובה של מה שקורה מאחור, והמאותתים המובנים בתוכן נראים למרחוק. לא הייתי רוצה להפיל את האופנוע מהג'ק, לא רוצה לדעת כמה עולה מראה כזו... בים המלח עוצרים להתרעננות. עשינו את הקטע בפחות משעה, הרבה פחות משעה, וכעת יש לנו זמן לשתות קפה ולהעביר חוויות. מסביבנו מטיילים ותיירים עוצרים, לא מעט מתבוננים באופנוע השחור/לבן שלי, מנסים להבין מה זה. זקן בהיונדאי גטס עוצר לידנו. "תגיד, אתה לא מפחד לעקוף ככה ב- 140?" הוא שואל. לא נעים לי, אבל 140 זה במעבר בין הילוך ראשון לשני, סבא. נו מילא, יום יבוא וגם אני אראה לנכדים שלי תמונות שלי על אופנועים שהיו לי, והם יתבוננו בי בגיחוך וישאלו "סבא'לה, עזוב 140 ועזוב 280, אתה ניסית פעם לרכב על הרחפות החשמליות האלה שיש היום? ניסית פעם לעמוד ברוחות במהירויות שאנחנו מגיעים אליהם? ראית פעם מה זה 700 על הספידומטר?" כל דור והאטרקציות שלו. (המשך)
המשך
הכביש לאורכו של ים המלח לא הכי איכותי שאני מכיר, אבל אני אוהב אותו בעיקר בגלל הרב-גוניות שלו. גם פיתולים מעניינים, גם ישורות שמאפשרות לתת גז כשצריך, גם עליות וגם ירידות מפתיעות. ממשיכים דרומה לכיוון שפך זוהר והעלייה לסדום/ערד. בדרך אנחנו חוטפים מקלחת של ברחשים שנכנסת לכל חרך אפשרי. המממ... יאמי. עצירה קלה לצילום של האופנועים ליד חוף הים מאפשרת לנו לחזור ולהתבונן בהבדלי הדורות בין ה- 954, ה- 1000RR של 2005, ושלי, החדש. האבולוציה שהזנב עשה, מיקום האגזוזים, המסכה הקדמית, הזרוע האחורית. כל אלה מעניינים מאוד, אבל לא אותנו, אנחנו רוצים להוריד את הברכיים בכביש שהפך למכה ומדינה של אופנועני ישראל. הנה כבר מגיעים. אני מוביל את השיירה עם ה- CBR 1000RR החדש. אני מגשש מעט, רוצה ללמוד את המגבלות, אבל החיזיון שלי, חותם על שובר של כרטיס אשראי בגובה 3 משכורות של פועלת במשחטת עופות בירוחם מחזירה אותי למציאות. אני לא רוצה לגרד שאריות פלסטיק מהכביש, ולכן, הפעם, אני רוכב "סולידי". הכביש המדהים מאפשר לך לרדת נמוך נמוך, לשייף סליידרים וגם גששים. אני לא מגיע לא לאלה ולא לאלה. תנו לחבר'ה של המגזינים, אלה עם הכסף, לעשות את זה. אני נהנה מהרכיבה, משחק עם ההילוכים לפי הצורך, אבל האופנוע מושך כמו גדול. פתיחת גז לקראת היציאה מן הסיבוב לא מפחידה כלל, לא כמו בליטרים מן הדור הקודם. האופנוע שומר על קו בצורה פנומנלית, אתה מוריד את פקודת ההטייה, דוחף מעט את הצד הנכון בכידון, והופה, אתה עם אוזן בכביש מבלי להצטרך לעבוד יותר מדי קשה. האופנוע שומר על הקו, מאפשר לך לבצע תיקונים מיידיים, ואין זכר לנדנודי ראש או תחושות מצוקה מן האחורי. עלייה, ירידה, עלייה, עצירה לתדלוק בערד. ה- CBR החדש מפנק את הרוכב ביכולת להגיב, כשצריך להגיב, אבל יחד עם זאת לא מגרה אותך לבצע פעולות בלתי אחראיות, ולא גורם לך לתחושה של אובדן שליטה. הכוח המדהים יחד עם המתלים וההיגוי החד מאפשרים לרוכב להגיע למגבלות שלא ידע שהוא מסוגל להגיע אליהן קודם לכן. אין ספק, המכונה הזו מיועדת לכבישים כאלה, ופה היא מרגישה בבית. הרכיבה על הכביש הארוך מערד צפונה צופנת בחובה סכנות בדמות גמלים, צאן, כלבים, מכונות כביסה ושאר מריעין בישין המונחים על הכביש. צריך להיזהר מכל טנדר שנוסע לאט, מכל רכב שעומד לפני עקיפה, מכל משאית המחליטה לעשות פניה באמצע הכביש לשום מקום. ממשיכים צפונה, ואז – מערבה לכיוון שדרות. בכבישים הארוכים והפנויים אני בודק מהירות סופית, ואני שמח לבשר לכם שהמכונה נוסעת הכי מהר שצריך. לא צריך יותר מזה, תאמינו לי. בכל מקרה, הספידומטר לא מראה יותר מ- 299... הזריזות שבה היא מגיעה למהירויות של מעל 250 מפחידה, אבל כאמור, העברת הכוח דרך הצמיג האחורי אל הכביש מרגיעה ונוסכת תחושת ביטחון. באף רגע במהלך היומיים האלה לא הרגשתי אובדן אחיזה או תחושת מצוקה כלשהי, וזה אומר הרבה על האופנוע. (המשך)
הכביש לאורכו של ים המלח לא הכי איכותי שאני מכיר, אבל אני אוהב אותו בעיקר בגלל הרב-גוניות שלו. גם פיתולים מעניינים, גם ישורות שמאפשרות לתת גז כשצריך, גם עליות וגם ירידות מפתיעות. ממשיכים דרומה לכיוון שפך זוהר והעלייה לסדום/ערד. בדרך אנחנו חוטפים מקלחת של ברחשים שנכנסת לכל חרך אפשרי. המממ... יאמי. עצירה קלה לצילום של האופנועים ליד חוף הים מאפשרת לנו לחזור ולהתבונן בהבדלי הדורות בין ה- 954, ה- 1000RR של 2005, ושלי, החדש. האבולוציה שהזנב עשה, מיקום האגזוזים, המסכה הקדמית, הזרוע האחורית. כל אלה מעניינים מאוד, אבל לא אותנו, אנחנו רוצים להוריד את הברכיים בכביש שהפך למכה ומדינה של אופנועני ישראל. הנה כבר מגיעים. אני מוביל את השיירה עם ה- CBR 1000RR החדש. אני מגשש מעט, רוצה ללמוד את המגבלות, אבל החיזיון שלי, חותם על שובר של כרטיס אשראי בגובה 3 משכורות של פועלת במשחטת עופות בירוחם מחזירה אותי למציאות. אני לא רוצה לגרד שאריות פלסטיק מהכביש, ולכן, הפעם, אני רוכב "סולידי". הכביש המדהים מאפשר לך לרדת נמוך נמוך, לשייף סליידרים וגם גששים. אני לא מגיע לא לאלה ולא לאלה. תנו לחבר'ה של המגזינים, אלה עם הכסף, לעשות את זה. אני נהנה מהרכיבה, משחק עם ההילוכים לפי הצורך, אבל האופנוע מושך כמו גדול. פתיחת גז לקראת היציאה מן הסיבוב לא מפחידה כלל, לא כמו בליטרים מן הדור הקודם. האופנוע שומר על קו בצורה פנומנלית, אתה מוריד את פקודת ההטייה, דוחף מעט את הצד הנכון בכידון, והופה, אתה עם אוזן בכביש מבלי להצטרך לעבוד יותר מדי קשה. האופנוע שומר על הקו, מאפשר לך לבצע תיקונים מיידיים, ואין זכר לנדנודי ראש או תחושות מצוקה מן האחורי. עלייה, ירידה, עלייה, עצירה לתדלוק בערד. ה- CBR החדש מפנק את הרוכב ביכולת להגיב, כשצריך להגיב, אבל יחד עם זאת לא מגרה אותך לבצע פעולות בלתי אחראיות, ולא גורם לך לתחושה של אובדן שליטה. הכוח המדהים יחד עם המתלים וההיגוי החד מאפשרים לרוכב להגיע למגבלות שלא ידע שהוא מסוגל להגיע אליהן קודם לכן. אין ספק, המכונה הזו מיועדת לכבישים כאלה, ופה היא מרגישה בבית. הרכיבה על הכביש הארוך מערד צפונה צופנת בחובה סכנות בדמות גמלים, צאן, כלבים, מכונות כביסה ושאר מריעין בישין המונחים על הכביש. צריך להיזהר מכל טנדר שנוסע לאט, מכל רכב שעומד לפני עקיפה, מכל משאית המחליטה לעשות פניה באמצע הכביש לשום מקום. ממשיכים צפונה, ואז – מערבה לכיוון שדרות. בכבישים הארוכים והפנויים אני בודק מהירות סופית, ואני שמח לבשר לכם שהמכונה נוסעת הכי מהר שצריך. לא צריך יותר מזה, תאמינו לי. בכל מקרה, הספידומטר לא מראה יותר מ- 299... הזריזות שבה היא מגיעה למהירויות של מעל 250 מפחידה, אבל כאמור, העברת הכוח דרך הצמיג האחורי אל הכביש מרגיעה ונוסכת תחושת ביטחון. באף רגע במהלך היומיים האלה לא הרגשתי אובדן אחיזה או תחושת מצוקה כלשהי, וזה אומר הרבה על האופנוע. (המשך)
המשך
עצירה לארוחת צהרים באחד מקיבוצי האזור מאפשרת לנו להעלות חוויות נוספות. התנועה צפונה מוגבלת קמעה בגלל כמויות הבשר שדחסנו לתוכנו, אבל אנחנו, גברים חזקים, מתגברים על הכל ועולים על הכלים. לרגע הפרה חדווה מנסה לצאת החוצה דרך הקסדה שלי, אבל אני בולע ומחזיק אותה בפנים שעה שאני משעין את הכרס על המיכל. לא נורא, שבוע דיאטה וזה יורד. בדרך צפונה אני לא מסוגל להתאפק יותר, עוקף את ה- 954 המוביל ומסמן לו שאני פורש. פורש לאן? לכיוון בית-גוברין. אני פשוט חייב לבדוק את הציביאר על הכבישים המוכרים הללו. אך אבוי. בהגיעי לאזור אני קולט ניידת שהולכת וחוזרת, מה גם שהתנועה צפופה מכדי לרכב כמו שצריך. אין לי צורך בשיחות מיותרות עם אנשי חוק, במיוחד לא לאחר שהתמונה שלי פורסמה בכל הניידות כחשוד ודרוש לחקירה, אז אני עובר בשני באזים על הכביש וחוזר למרכז. גם בלי הסיבובים המהירים של בית-גוברין יש לי מספיק חוויות מן האופנוע המדהים הזה. הלילה עובר עלי ועל האופנוע ברגיעה. המוח מנסה לעכל את החוויות, הקיבה מנסה לעכל את הפרות. כולנו נחים. למחרת צריך להחזיר את האופנוע, ואני שוקל להתקשר ולהגיד שאני לא יכול להגיע, ולתת קטנה לכיוון אילת. אבל שוב, תמונות שבהן מנהל הבנק שלי מתקשר, מנסה להבין למה חייבו אותי ב- 135,000 ₪ ללא סיבה מחזירות אותי מהר מאוד למציאות. מילה אחת לגבי התנוחה: כשעליתי עליו לראשונה נחרדתי מהתנוחה הצפופה. אבל זו היתה רק ההתרשמות הראשונה והאישית שלי. כעת, כשאני רוכב חזרה אל אולם התצוגה, אחרי למעלה מ- 500 ק"מ שרובם בוצעו ברכיבה בין עירונית מהירה, השרירים כבר לא מתלוננים, הצוואר כבר לא מרגיש מתוח, והתנוחה מתחילה להיות טבעית עבורי. אמר מי שאמר שאני צריך שבועיים על המושב שלו כדי להתרגל לישיבה. מסתבר שמספיק סוף שבוע אחד ארוך. התנועה הצפופה של יום ראשון בבוקר מזכירה לי שלא מדובר באופנוע תיור, לא דו"ש גדול, וגם לא סופר-דיוק עצבני ורב מעללים. בכל זאת, תימרון של אופנוע ליטר ספורטיבי בפקקים של הכניסות לת"א הוא לא דבר של מה בכך, ולכן אני מרגיע את קצב הנסיעה, נותן זמן למחשבות להסתדר בראש. איך אני מצליח לקנות כזה מבלי להעליב את הסופר-דיוק שלי? לסיכום, ה- Honda CBR 1000RR Fireblade הוא, עבורי, אופנוע הספורט-ליטר הכי טוב שרכבתי עליו, נקודה. היו מהירים ממנו, היו אכזריים ממנו, אבל הם הפחידו אותי, גרמו לי לתחושת חרדה. ה- 1000RR מרגיע אותך, מלטף אותך בפינוקים שלו, אבל יחד עם זאת, כשמגיע תורו לתת בראש, הוא יהיה ראשון ויעשה את שלו על הצד הטוב ביותר. מעולה. כמו תמיד, הערה: אין בכל הכתוב לעיל שום אמת. אם תצטטו אותי אכחיש שאמרתי או כתבתי את הדברים. כל המספרים המתוארים בכתבה הם בסנטימטרים לשנה. אין בכתוב מן ההפללה העצמית, ואין לראות בדברים כל המלצה או עידוד לביצוע מעשים בלתי-חוקיים מכל סוג שהוא. אין מיצו מעודד לאלימות מכל סוג שהוא, ובטח שלא לאלימות נגד בעלי חיים ונשים. כל הדמויות המופיעות להלן הן פיקטיביות ומצוצות מן האצבע, וכל קשר בינן לבין דמויות חיות הוא מקרי בהחלט. שמות האנשים בכתבה שובשו על מנת להגן על פרטיותם. שמות חלק מהמקומות עוותו כדי לשמור על סודיותם. כל הפעלולים שראיתם בסרט זה בוצעו בידי אנשי מקצוע מיומנים. אנא ילדים, אל תנסו זאת בעצמכם. ווילי הוא פעולה מנוגדת לחוק, ולכן איננה מומלצת כלל ואסורה. סוס הוא סוג של חיה מוגנת. פרה היא חיה הנחשבת כקדושה במקומות מסויימים בעולם. חמור הוא אדם העובד כל היום ולא נהנה מפירות עבודתו.
עצירה לארוחת צהרים באחד מקיבוצי האזור מאפשרת לנו להעלות חוויות נוספות. התנועה צפונה מוגבלת קמעה בגלל כמויות הבשר שדחסנו לתוכנו, אבל אנחנו, גברים חזקים, מתגברים על הכל ועולים על הכלים. לרגע הפרה חדווה מנסה לצאת החוצה דרך הקסדה שלי, אבל אני בולע ומחזיק אותה בפנים שעה שאני משעין את הכרס על המיכל. לא נורא, שבוע דיאטה וזה יורד. בדרך צפונה אני לא מסוגל להתאפק יותר, עוקף את ה- 954 המוביל ומסמן לו שאני פורש. פורש לאן? לכיוון בית-גוברין. אני פשוט חייב לבדוק את הציביאר על הכבישים המוכרים הללו. אך אבוי. בהגיעי לאזור אני קולט ניידת שהולכת וחוזרת, מה גם שהתנועה צפופה מכדי לרכב כמו שצריך. אין לי צורך בשיחות מיותרות עם אנשי חוק, במיוחד לא לאחר שהתמונה שלי פורסמה בכל הניידות כחשוד ודרוש לחקירה, אז אני עובר בשני באזים על הכביש וחוזר למרכז. גם בלי הסיבובים המהירים של בית-גוברין יש לי מספיק חוויות מן האופנוע המדהים הזה. הלילה עובר עלי ועל האופנוע ברגיעה. המוח מנסה לעכל את החוויות, הקיבה מנסה לעכל את הפרות. כולנו נחים. למחרת צריך להחזיר את האופנוע, ואני שוקל להתקשר ולהגיד שאני לא יכול להגיע, ולתת קטנה לכיוון אילת. אבל שוב, תמונות שבהן מנהל הבנק שלי מתקשר, מנסה להבין למה חייבו אותי ב- 135,000 ₪ ללא סיבה מחזירות אותי מהר מאוד למציאות. מילה אחת לגבי התנוחה: כשעליתי עליו לראשונה נחרדתי מהתנוחה הצפופה. אבל זו היתה רק ההתרשמות הראשונה והאישית שלי. כעת, כשאני רוכב חזרה אל אולם התצוגה, אחרי למעלה מ- 500 ק"מ שרובם בוצעו ברכיבה בין עירונית מהירה, השרירים כבר לא מתלוננים, הצוואר כבר לא מרגיש מתוח, והתנוחה מתחילה להיות טבעית עבורי. אמר מי שאמר שאני צריך שבועיים על המושב שלו כדי להתרגל לישיבה. מסתבר שמספיק סוף שבוע אחד ארוך. התנועה הצפופה של יום ראשון בבוקר מזכירה לי שלא מדובר באופנוע תיור, לא דו"ש גדול, וגם לא סופר-דיוק עצבני ורב מעללים. בכל זאת, תימרון של אופנוע ליטר ספורטיבי בפקקים של הכניסות לת"א הוא לא דבר של מה בכך, ולכן אני מרגיע את קצב הנסיעה, נותן זמן למחשבות להסתדר בראש. איך אני מצליח לקנות כזה מבלי להעליב את הסופר-דיוק שלי? לסיכום, ה- Honda CBR 1000RR Fireblade הוא, עבורי, אופנוע הספורט-ליטר הכי טוב שרכבתי עליו, נקודה. היו מהירים ממנו, היו אכזריים ממנו, אבל הם הפחידו אותי, גרמו לי לתחושת חרדה. ה- 1000RR מרגיע אותך, מלטף אותך בפינוקים שלו, אבל יחד עם זאת, כשמגיע תורו לתת בראש, הוא יהיה ראשון ויעשה את שלו על הצד הטוב ביותר. מעולה. כמו תמיד, הערה: אין בכל הכתוב לעיל שום אמת. אם תצטטו אותי אכחיש שאמרתי או כתבתי את הדברים. כל המספרים המתוארים בכתבה הם בסנטימטרים לשנה. אין בכתוב מן ההפללה העצמית, ואין לראות בדברים כל המלצה או עידוד לביצוע מעשים בלתי-חוקיים מכל סוג שהוא. אין מיצו מעודד לאלימות מכל סוג שהוא, ובטח שלא לאלימות נגד בעלי חיים ונשים. כל הדמויות המופיעות להלן הן פיקטיביות ומצוצות מן האצבע, וכל קשר בינן לבין דמויות חיות הוא מקרי בהחלט. שמות האנשים בכתבה שובשו על מנת להגן על פרטיותם. שמות חלק מהמקומות עוותו כדי לשמור על סודיותם. כל הפעלולים שראיתם בסרט זה בוצעו בידי אנשי מקצוע מיומנים. אנא ילדים, אל תנסו זאת בעצמכם. ווילי הוא פעולה מנוגדת לחוק, ולכן איננה מומלצת כלל ואסורה. סוס הוא סוג של חיה מוגנת. פרה היא חיה הנחשבת כקדושה במקומות מסויימים בעולם. חמור הוא אדם העובד כל היום ולא נהנה מפירות עבודתו.
fuck fucking fuck
אין לי מושג מאיפה הבאת את כל המילים המוזרות שכתבת כאן כי בכל העצירות כשרכבנו בשבת הזאת היתה לך רק אמירה אחת ברורה.
fuck fucking fuck
אין לי מושג מאיפה הבאת את כל המילים המוזרות שכתבת כאן כי בכל העצירות כשרכבנו בשבת הזאת היתה לך רק אמירה אחת ברורה.
להטוטן בדם
New member
שווה תהמתנה ../images/Emo45.gif
אז זהו- שאני לא מתפשר...
גם לא על הפרונט. זאת הסיבה שהעדפתי לוותר על אחותך ולדבוק בבת דודה שלך- גם פרונט משובח וגם אחוריים איכותיים. לענייננו- אחד הדברים הטובים בכלי-רכב, בכללם אופנועים, שאתה לא רואה איך הם נראים מרגע שאתה עליהם (או בתוכם). אני בטוח שהציביאר הזה עשה לך את זה מבחינת ביצועים, אבל בניגוד למה שכתבת במבחן ( וסחטיש גדול על הכתיבה!) אתה נראה הרבה פחות טוב ממה שאתה נראה בתמונות- בדיוק כמו הציביאר. הבטיחו לי: "עזוב תמונות, תראה אותו במציאות זה נראה אחרת...". אז זהו, שלא. איזה בעסה לגלות שהאופנוע החדש מכוער יותר מהדגם היוצא! עכשיו, אני לא מדבר על 1098, אבל אם הקווקאר 10 נראה במציאות חצי מאיך שהוא נראה בתמונות- חבל לך על האף.... בעצם לא לך... להונדה. שוב- לא נכנס לביצועים. בטח כשלא רכבתי על ההונדה, אלא עיצוב נטו. אגזוז נמוך? זה לא קיים כבר מה-R6R הראשון? רגע- גם הזנב עם המחרשה נראה מוכר. מאיפה? נכון. R6R. בקיצור- הונדה בונים אופנועים מדהימים, אבל העיצוב שלהם הולך לאיבוד. לא רק בדגמי הספורט, גם בקטנועים ( כשאני חושב על זה- הפרונט של הציביאר 1000 ממש לקוח מה-SWING 125) ודו"שים. אבל זאת דעתי. מה אני מבין?
גם לא על הפרונט. זאת הסיבה שהעדפתי לוותר על אחותך ולדבוק בבת דודה שלך- גם פרונט משובח וגם אחוריים איכותיים. לענייננו- אחד הדברים הטובים בכלי-רכב, בכללם אופנועים, שאתה לא רואה איך הם נראים מרגע שאתה עליהם (או בתוכם). אני בטוח שהציביאר הזה עשה לך את זה מבחינת ביצועים, אבל בניגוד למה שכתבת במבחן ( וסחטיש גדול על הכתיבה!) אתה נראה הרבה פחות טוב ממה שאתה נראה בתמונות- בדיוק כמו הציביאר. הבטיחו לי: "עזוב תמונות, תראה אותו במציאות זה נראה אחרת...". אז זהו, שלא. איזה בעסה לגלות שהאופנוע החדש מכוער יותר מהדגם היוצא! עכשיו, אני לא מדבר על 1098, אבל אם הקווקאר 10 נראה במציאות חצי מאיך שהוא נראה בתמונות- חבל לך על האף.... בעצם לא לך... להונדה. שוב- לא נכנס לביצועים. בטח כשלא רכבתי על ההונדה, אלא עיצוב נטו. אגזוז נמוך? זה לא קיים כבר מה-R6R הראשון? רגע- גם הזנב עם המחרשה נראה מוכר. מאיפה? נכון. R6R. בקיצור- הונדה בונים אופנועים מדהימים, אבל העיצוב שלהם הולך לאיבוד. לא רק בדגמי הספורט, גם בקטנועים ( כשאני חושב על זה- הפרונט של הציביאר 1000 ממש לקוח מה-SWING 125) ודו"שים. אבל זאת דעתי. מה אני מבין?
TheNightDevil™
New member
../images/Emo45.gif על כל מילה. אחת לאחת.
צודק. במיוחד על הפוטוגניות
של מיצו, לעומת האימה שבמציאות
צודק. במיוחד על הפוטוגניות
TheNightDevil™
New member
../images/Emo45.gif על כל מילה. אחת לאחת.
צודק. במיוחד על הפוטוגניות
של מיצו, לעומת האימה שבמציאות
צודק. במיוחד על הפוטוגניות
עמיר שבתאי
New member
ומוסיף
אני לא יודע מה עובר על פרדר, אבל הפרונט של בת דודה של מיצו ספוגי משהו, ועל המתלה האחורי שלה עבדתי המון עד שהצלחתי להחליף לה את האויר שבפנים לנוזל.
אני לא יודע מה עובר על פרדר, אבל הפרונט של בת דודה של מיצו ספוגי משהו, ועל המתלה האחורי שלה עבדתי המון עד שהצלחתי להחליף לה את האויר שבפנים לנוזל.
wolverine500
New member
../images/Emo6.gifהרגת אותי מצחוק בנאדם............./images/Emo6.gif
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.