עד כמה זה נורא בגיל 28 לגור בבית ההורים?

עד כמה זה נורא בגיל 28 לגור בבית ההורים?

זה מה ששואלת בחורה נחמדה בפורום השכן . לפי חלק מהתגובות, לא רק שזה נורא, זה גם מעיד על כך שהיא לא עצמאית, אחרים היו סלחניים יותר אבל טענו שאם היה מדובר בגבר לא היו כאלו תגובות סלחניות, ואני אומרת - לא נורא ולא נעליים ולהפך, הורס אותי כל פעם מחדש שאנשים מוכנים להוציא אלפי שקלים בחודש ולרדת באיכות החיים מטעמי "מה יגידו" או "אני בגיל כבר שצריך לגור מחוץ לבית/לא עם שותפים".

בעיניי הישארות בבית ההורים בגילאים כאלו, בהנחה שאותו אדם עובד ומפרנס את עצמו ולא חי על חשבון ההורים, מעיד על שיקולים כלכליים נבונים ולא על חוסר עצמאות או פינוק. בימינו שמגורים בשכירות גם עם שותפים זה עול כלכלי מטורף, אני ממליצה לכל מי שיכול להישאר אצל ההורים כמה שיכול ולחסוך כמה שאפשר. בימינו גם דירות שותפים זה כבר לא קטע של סטודנטים והסביבה, ולא נדיר למצוא דירות שותפים של בני 30+ - שזה סבבה לגמרי, ובכללי נראה שאנשים ממהרים להניח הנחות בהתאם לצורת מגורים של אדם זה או אחר.

מה אתם אומרים על הנושא?
 
שיש עוד שיקולים חוץ מכסף

אבל גם לגבי כסף, אלא אם כן מישהו שגר אצל ההורים מתחלק איתם בכל ההוצאות, חשבונות, מזון- זה ייקרא להישען על ההורים וקצת יהיה על חשבונם. ורוב ההורים בהיותם הורים קודם לכל ולא "בעלי הבית" - לא יתחשבנו עם הילדים שלהם עד לדרגה של בוא תשלם שליש מהארנונה, או היום אתה קונה אוכל לכולם. כך שזה תמיד קצת "על חשבון" ההורים, גם אם מרוויחים משכורת והכל טוב. אבל אין לי שום דבר נגד זה עקרונית, להיות הורים זה לנצח ואם אתה לא עוזר לילד שלך בדרך הזו אתה תעזור לו בדרך אחרת.
וחוץ מזה, אם מישהו לא מרוויח עד גיל 30 מספיק כסף לשכור דירה- אז מתי הוא בדיוק אמור להרוויח מספיק כסף לשכור דירה? מה הצפי פה? פתאום בגיל 35 הוא יעשה מספיק כסף? אולי, הכל אפשרי, אבל השאלה היא מה הצפי לעתיד. שליש מהחיים (כששלושים שנה מתוך זה זה פנסיה ובהנחה שחיים עד גיל מאה) - כבר עבר.
אבל באמת יש שיקולים אחרים חוץ מכסף. זה לא משנה באמת אם מה שאחרים אומרים על זה שמישהו גר בבית הוא נכון או לא נכון. אם זה פוגע ביכולת של אדם לייצר חיים עצמאיים, לייצר זוגיות, (ולו רק מפני שככה זה נתפס בחברה בלי קשר לשאלה אם זה נכון או לא נכון)- אז אין מה להתווכח. אתה שם רגל לעצמך.
 
נפלת להסקת המסקנות השגויה במקרים האלו

מי אמר שמי שלא שוכר דירה ונשאר אצל ההורים עושה את זה בגלל שהוא לא מרוויח מספיק? אולי הוא מרוויח מספיק, אבל לא רואה לנכון להוציא אלפי ש"ח בחודש על שכר דירה בזמן שנוח לו אצל ההורים? אולי הוא מעדיף לחסוך את הכסף הזה ולעבור ישר לדירה שירכוש?
&nbsp
אני לא חושבת שמגורים אצל ההורים פוגעים בעצמאות, בעיניי זה תלוי אך ורק בבנאדם (וגם ביחסים שלו עם ההורים שלו במידה מסוימת), ולגבי זוגיות - זה מאוד תלוי מקרה. בזמנו יצאתי עם שני בחורים שונים שגרו עם ההורים בסוף שנות ה-20 לחייהם, אחד מהם נשאר שם גם אחרי 30, הוא היה בעל עסק עצמאי שדרש תשלום שכ"ד, השני היה דוקטורנט עם מלגת קיום זעירה, בשני המקרים הערכתי מאוד את שניהם שעשו את השיקול הנכון ובמקום לחיות במינוס קבוע העדיפו להישאר אצל ההורים ולחיות כמו שצריך עם התקציב שלהם (וככה הרשו לעצמם להחזיק רכב, לבלות, לטייל בעולם, לקנות מתנות לחברה שלהם...). את מדברת על מה שנתפס - אני יכולה להעיד שביקורת תמיד תגיע לא משנה מה אנשים יעשו, כמספר האנשים כך מספר הדעות, כשיצאתי מהבית חטפתי שלל ביקורות למה אני עושה דבר הזוי שכזה, לצד ביקורות למה לגור עם שותפים ולא לבד (כשהייתי סטודנטית בת 20 וקצת) ולמה גוש דן ולא ערים אחרות. גם בימינו ממרומי גילי יש מי שלא מבינים למה אני לא גרה עם ההורים, קורה גם לא אחת שאנשים מניחים שזה המצב ומתפלאים לגלות שלא, וזה קורה לעיתים קרובות יחסית באופן באמת לא ברור.
&nbsp
אגב, בימינו מקובל מאוד שאנשים עוזבים את בית ההורים מאוחר יותר באופן שרבים וטובים עוזבים לראשונה כשעוברים לגור עם בן/בת הזוג, שזו תשובה חלקית לשאלה ששאלת (למרות שכבר הסברתי מה דעתי עליה ולמה לא זו הבעיה).
 
זה לא הולך ביחד

כלומר, אם אדם (את הדוקטורנט שלך או החבר בעל העסק) מחליט ללכת בדרך שלו- אז הוא צריך להניח הצד את האחרים ודיברי הביקורת שלהם ולעשות את שלו. אי אפשר לצפות שלכל החלטה שנקבל בחיים - אחרים יריעו וייתנו לנו אישור. אז אני באמת לא מבינה מה ההתעסקות במה יגידו (מה שיש עליו דיונים רבים פה, איכשהו יוצא). או שהולכים עם החברה ועושים חיים קלים מהבחינה הזו שמקבלים את אישורה, או שלא הולכים עם החברה וחיים נגד הזרם ומשלמים את המחיר (מרצון ובמוכנות גדולה) בדיברי ביקורת (שאליהם לא שועים) ובהקטנת מבחר הדייטים הפוטנציאלי. סה לה וי. לשנות תפיסות רווחות זה לא משהו שאדם בודד עושה.

מי שהחליט להקריב את חיין על מזבח הדירה, באמת, בהצלחה וכל טוב. בעיני בעלות על דירה היא ממש לא משהו ששווה להקריב בשבילו מגורים אצל ההורים, גם ביחסים הכי טובים שיש, אבל כל אחד ושיקוליו הוא. חיי האוניברסיטה ומלגת הקיום המצומצמת מוכרים לי מקרוב מאד. אני יכולה רק להגיד לך שמי שלא מרגיש שהוא מסוגל לחיות בבית, עושה צעדים במסגרת הלימודים שלו כדי שלא יהיה חייב לגור עם הוריו. כי הדוקטורנט שלך לא יוכל לקנות דירה גם בעוד עשרים שנה (אלא אם כן יעשה את הצעד המתבקש ויעתיק את מגוריו לחו"ל עכשיו או לפוסט). אז זה לא ממש משנה - הוא כנראה יגור עם הוריו עוד הרבה מאד זמן.
 
אז זהו, שלא

זה בטח יפתיע אותך, אבל היות שעברו כמה שנים מאז שיצאתי עם אותו דוקטורנט (שהוא ממזמן כבר לא שלי לצערו הרב), הבחור בימינו כבר דוקטור וכבר לא גר עם ההורים. לרכוש דירה משלו ללא סיוע מההורים זה משהו שאני מניחה שיתקשה לעשות, אבל זה כבר לא קשור לעובדה שעשה דוקטורט וגם לא לעובדה שנשאר לגור אצל ההורים - הוא עשה את זה כי ממלגת הקיום שלו היה לו קשה גם לשלם שכ"ד וגם להחזיק רכב וגם לחיות, והוא עשה את השיקולים שלו ואני הערכתי את זה הרבה יותר מאשר אם היה במצב בו היה משלם שכ"ד וחי במינוס תמידי (אגב, הוא היה בן פחות מ-30 באותה תקופה, לא שבגיל מבוגר יותר זה היה דבר רע).
&nbsp
את קוראת למגורים עם ההורים אחרי גיל מסוים "להקריב את החיים" - יש אנשים שזה נוח להם, לא כולם סובלים במגורים עם ההורים, אין גם דין גיל 28 כדין גיל 40, ואת הזכרת נקודה שהיא בדיוק האישו - יותר מדי אנשים הולכים על המחשבה של "מה יגידו" - כול מה יגידו בני/בנות זוג פטנציאליות/יות, כשבתור מי שניהלה בזמנו פורום בתחום, הגישה לפיה מגורים עם ההורים בגיל זה או אחר מהווה גורם מקטין במבחר הדייטים זה לא משהו לגיטימי, ומי שבוחר לחיות מעל ליכולותיו הכלכליות מהסיבה הזאת, לא הייתי רוצה לצאת איתו ללא קשר לצורת המגורים שלו.
&nbsp
&nbsp
 

gal-or

New member
בעיניי השאלה הרבה יותר מורכבת

והיא גם מה שההורים שידרו לנסיך/נסיכה שלהם. אם בגילאי 28 הילד/ה (שהוא כבר לא ילד/ה) מבין שהוא זה שצריך לפרנס את ההורים (או לפחות להשתתף בהוצאות ו... כן! לשלם על המגורים שלו שם) כמובן לטפל בבית (כן, הכביסה לא נעשית לבד), והוא/היא חושבים על העתיד - אז נניח. אבל אם המגורים עם ההורים - משמעו - המשך פרזיטיות - אז לא! חוץ מזה, שגם ההורים באיזשהו שלב רוצים את הפרטיות שלהם. וגם... הורים לא חיים לנצח! (הורי נפטרו (אבא לפני 20 שנה ואימא לפני 17 שנה). אני מכירה מספיק אנשים בני 50 שלא יצאו מהסינור של אימא
 
מה כבר ההבדל הגדול

בין לגור אצל ההורים ולהישען עליהם בדרך הזאת לבין לצאת מהבית ולהעיזר בהורים לתשלומים שוטפים?
אני רואה בסביבתי אנשים בני 40 שיכולים כרגע לעשות משכורת של בערך 3500 שקל בגלל שהם נורא עסוקים בלימודים ואין להם זמן לעבוד. הם לא יחזרו לגור אצל ההורים בגיל 40. אז ההורים עוזרים להם, מי שיכול. מי שההורים שלו לא יכולים לעזור לו ואין לו בני זוג להישען עליהם, או משפחה אחרת, או חסכונות- הולך לגור במעונות סטודנטים. אבל לא אצל ההורים. הורים זו בחירה. זו בחירה להמשיך להיות תלוי בהם בדרך הזו של קירבה פיזית וחלוקת מרחב משותף שמונעת ממך לחיות את חייך כישות נפרדת. זה פסיכולוגי, לא כלכלי.
 
אנשים בני 40 שלומדים בהיקף מלא?

זה לא התרחיש הנפוץ שאני מכירה, ובגיל 40 למיטב ידיעתי אין אפשרות לגור במעונות - לפחות במוסדות הלימודים שאני למדתי בהם אפשר לגור במעונות רק עד גיל 30. בגדול, אם נלך לקו שהצגת מקודם, אדם בן 40 שהחליט שהוא רוצה ללמוד לתואר ראשון או לשני עם תזה או לכל מסלול לימודים מהסוג שלא מאפשר לעבוד במשרה מלאה, יידרש לעשות את השיקולים שלו ובמצב כזה לא ברור לי למה לא ללכת ללמוד במסלול של לימודי ערב שקיים בלא מעט מוסדות לימוד (ולא רק בפתוחה, שזו אופציה לא רעה בפני עצמה) ככה שאפשר לעבוד במשרה מלאה ולהמשיך לחיות כמעט כרגיל.
&nbsp
&nbsp
 
יש חיה כזו

וזה אפילו לא כזה נדיר. אם היו לימודי ערב מן הסתם אנשים היו הולכים ללמוד לימודי ערב, אבל לא הייתה אפשרות כזו. ולמי שכבר יש אפשרות כזו (החל מהשנה) הוא משלם על זה בדרכים אחרות ויקרות לא פחות.
 
אם יש חיה כזאת, היא לא מאוד נפוצה

ויש חיה כזאת לימודי ערב וזה אפילו תרחיש מאוד נפוץ גם אצל צעירים יותר שמתקשים לממן את הלימודים, ולכן מעדיפים ללמוד במקביל לעבודה במשרה מלאה.
 
לא יודעת להגיד לגבי הנפוצות הכללית

אני מעריכה שכל שנה יש איפושהו בין 1500-2000 איש במסלולים האלה ברחבי הארץ.
 
באיזה מסלולים?

מסלולים של בני 40+ שעזבו הכל ולומדים בהיקף שלא מאפשר עבודה במשרה מלאה? קשה לי עד מאוד להאמין.
 

trilliane

Well-known member
מנהל
בטכניון למשל יש מעונות לתארים מתקדמים / נשואים / + ילדים

 
מעונות הנשואים זה קונספט שונה

מי שגר שם אלו לרוב סטודנטים לתארים מתקדמים, ולפחות בבר אילן הדרישה היא ששני בני הזוג יהיו סטודנטים באוניברסיטה (אתפלא לגלות שזה שונה במוסדות לימוד אחרים), ועוגי דיברה כאן על סטודנטים בהיקף של משרה מלאה בגילאי 40+ כשממה שהבנתי היא מדברת על לימודי תואר ראשון. בכללי נדיר גם למצוא סטודנטים לתואר שני מהסוג המדובר אחרי גיל 40, אולי דוקטורנטים שחזרו לאוניברסיטה אבל גם אז דברים ילכו באופן שונה, ובוודאי שלא מדובר בתרחיש נפוץ מאוד כמו שהיא תיארה.
 

trilliane

Well-known member
מנהל
בטכניון זה שונה; מספיק רק שאחד מבני הזוג הוא סטודנט

או לפחות כך זה היה בעבר בזוגות שהכרתי, לא בדקתי בעצמי את התנאים.
 
גם אם זה נכון

עדיין לא המקרים האלו הם שעלו לדיון
 

ai21

New member
זה לא נורא בכלל - אם אכן מצליחים לחסוך כך

אם כן - לא מדובר בדבר נורא כלל,
אלא סימן להיותה של הבחורה:
בעלת אופי קל,
בת למשפחה עם אופי קל
יודעת לחסוך,
ובעלת עבודה טובה.
נקודת התחלה מצויינת.
&nbsp
&nbsp
מצד שני:
בגיל כזה כבר עולה השאלה של "היית בזוגיות רצינית?"
ואם יש זוגיות כזו - לרוב אומרים להתראות להורים.
 
בהחלט, לדעתי אם האדם עובד, עצמאי ומשתתף בהוצאות הבית

זה אפילו מעיד על רצינות ושיקול דעת בריא
 

trilliane

Well-known member
מנהל
הגעתי מהראשי, ואני מצטרפת לדעה שכל מקרה לגופו

אני מכירה בני 30+ שסיימו לימודים ועד ששכרו דירה גרו אצל ההורים;
כאלה שפירקו זוגיות וחזרו להורים לזמן מה;
מכירה מישהו שכיום הוא בן 40+ וכבר היה לו בית משלו אבל בגלל כל מיני בעיות (שלא אפרט אותן כאן) חזר לגור אצל הוריו (ולא כי אין לו כסף) וזה נוח ומתאים לו וגם להם. הוריו אנשים מבוגרים וכך הוא יכול לעזור להם יותר (אין לי ספק שכשהוא יהיה בזוגיות ארוכה הוא יצא מהם, מן הסתם).
שמעתי גם על לא מעט מקרים של זוגות (גם נשואים) שגרים אצל ההורים כי אין להם כסף לדירה, לפעמים ביחידת דיור ולפעמים לא...
בקיצור, המצב בשוק הדיור לא פשוט ואני לא רואה טעם לשפוט אף אחד מראש. שכל אחד יעשה מה שמתאים לו.
 
למעלה