איזה קטע, כל השלטים בעברית...

anigodin

New member
איזה קטע, כל השלטים בעברית...

זה מה שחשבתי לעצמי במהלך הנסיעה הביתה משדה התעופה אחרי שנחחתי פה בסופה של טיסה שהחזירה אותי מיפן לארץ אחרי שנה.

לפני שנה וחודשיים בערך עליתי על מטוס שלקח אותי ליפן ללימודי יפנית. התכנון המקורי היה לחצי שנה אבל עם האוכל בא התאבון וחצי שנה הפכה לשנה.
אבל גם השנה נגמרה ואיתה נגמרה הויזה (והכסף..).

כדי להיפרד כמו שצריך, אבי הצטרף אלי ויצאנו אחד לטיול של כמעט חודש ביפן ובסביבה. הגענו גם לדרום קוריאה ולטאיפיי בטאיוואן.
למרות התחבורה הציבורית מעוררת ההשתאות ביפן ומערכות לא פחות טובות בקוריאה ובטאיוואן, רמת המינוע בשלושת המדינות די גבוהה. הצפיפות הגבוהה בערים הגדולות מביאה אנשים רבים להשתמש בדו-גלגלי - אופניים וקטנועים.
אם ביפן האופניים הנפוצים ביותר הם פשוטים עם מנעול מגוחך שאפשר לפתוח ביד (אין גניבות), הקוריאנים נראים אובססיבים לגבי אופניים ואפשר לראות דגמים יקרים ורוכבים בלבוש 'מקצועי'. לאן הם רוכבים? לרוב בתוך העיר. למה עם ציוד כ"כ יקר? לקוריאנים פתרונים.
וכמובן שיש גם קטנועים ואופנועים. בשלושת המדינות, נראה שיש חלוקה לשתי קבוצות עיקריות - קטנועים קטנים בנפח 50 סמ"ק שמטרתם לשנע את הרוכב בתוך העיר מנקודה לנקודה ומצד שני, קטנועים ואופנועים כבדים, כאשר בקרב הקטנועים, לפחות ביפן יש פופלריות רבה לקטנועים הונדה ישנים (CN250) שעוברים שיפורים פסיכיים שהופכים אותם לסוג של עב"מים (בייחוד בלילה כשכל הלדים דולקים).
ביקור בטאיפיי יכול להזכיר קצת טיול בתל אביב - חם, לח ומלא קטנועים. אלא שאצלם המספרים גדולים בהרבה. רחובות שלמים שלכל אורך הרחוב חונים קטנועים צמוד-צמוד.
השימוש בקסדות הוא חובה ורוב הרוכבים על קטנועים קטנים משתמשים בקסדות 3/4 או אפילו חצי. תאונה היא תמיד אופציה על דו"ג אבל כשתרבות הנהיגה היא כזו שנהגי רכב לא מתעלמים מרוכבים וכל התשתיות בנויות היטב (סימונים לא מחליקים, אספלט ללא שלוליות וכו'), כנראה שהמודעות לסכנה נמוכה יותר.

אחרי שנחחתי בארץ, אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה להחזיר לכביש את קטנועי היקר שעמד והמתין לשובי בסבלנות. בן-דודי היקר דאג לקחת אותו למוסך שם בוצע בו טיפול יסודי והכנה לטסט. אחרי הטסט חזרתי לרכוב ומה אני אגיד לכם, התגעגעתי אבל גם לא.
התגעגעתי לנוחות, לכיף, להרגשה שרכיבה נותנת שקשה להסביר במילים.
לא התגעגעתי לנהגים שמתעלמים מקיומי, לשליחים שחושבים שזה לגיטימי לעקוף אותי כשאנחנו נוסעים בטור בין מכוניות, לסימוני כביש מחליקים ולמחירי ביטוח שערורייתיים.
חזרתי לארץ אבל חלק ממני נשאר 9000 ק"מ מזרחה לפה, באוסקה. עד מתי אשאר פה, אין לדעת, בינתיים אני רוכב.

לסיום, מצורפת תמונה של יצירה דו-גלגלית מטאיפיי.

 

פרארי1

New member
ברוך השב


לחזור לנהוג בארץ, בטח אחרי מקומות עם תרבות נהיגה מעוררת קנאה, זה תמיד סוג של הלם תרבות.
סע בזהירות, המצב על הכבישים לא הפך ליותר טוב מאז שנסעת...
&nbsp
תודה על השיתוף.
 

anigodin

New member
תודה


לא יצא לי לנהוג בשנה האחרונה אבל בתור נוסע מספר פעמים מבחינים במשהו מאוד בולט - שקט. לא שומעים צופרים. היחידים שצופרים אלו נהגי מוניות.
 

xfwind

New member
הערה לגבי הדו"ג עם 2 הגלגלים הנוספים

מצרף צילום שהעלתי פה לפני שנה שנתיים -נפוץ בטאיפיי ככלי רכב לנכים.

ראו בתמונה של ANIGODIN למעלה את מנשא הקביים על הקטנוע וגם את הקביים ששעונים על הקיר בפנים.

 

anigodin

New member
איזה קטע! לא שמתי לב לזה...

באחד משווקי הלילה שביקרנו בהם ראיתי שניים או שלושה נכים מוכרים כרטיסי הגרלה כמו בתמונה שלך.. דעתי הייתה מוסחת בגלל כל הרעש, ההמולה והאוכל שמסביב, ולא שמתי לב בכלל לכלי הרכב שלהם..
 

xfwind

New member
שווקי הלילה באסיה הן חוויה. בטאייפי הם אקסטרה חוויה.


שמת לב בטאייפי לנתיבי הקטנועים ולמשבצת הקדמית בה הם עומדים ברמזור?
יש סדר וכבוד הדדי.

 

anigodin

New member
אח, שווקי לילה..


את הדמפלינגס הכי טובים ביקום אכלתי שם..
&nbsp
ובהחלט שמתי לב לריבועים המצויירים האלה.
הלוואי שהיה אצלנו משהו כזה. מצד שני, כמות הקטנועים שם פסיכית. פי כמה וכמה מאשר אצלנו.
 

פרארי1

New member
אם היו כאלה מתחמי עמידה ברמזורים לדו"ג, בכבישי הארץ

הם היו תפוסים כל הזמן על ידי מכוניות.
&nbsp
בכמה שנים שעבדתי כשליח והייתי כל היום על הכביש, הופתעתי מכמות הנהגים שעומדים על מעברי החציה.
לא גולשים טיפה לפני ירוק, לא גונבים חצי מטר מעבר לקו העצירה, פשוט עומדים על כל מעבר החציה ושהולכי הרגל יחפשו את החברים שלהם.
&nbsp
חוסר ההתחשבות, חוסר האכפתיות, חוסר הכבוד ההדדי בארץ, הולכים ומתפשטים בקצב מבהיל

העיקר שכשיש, חלילה, מלחמה או ארוע לאומי גדול, פתאום כל ישראל חברים, אבל ביום יום, אדם לאדם זאב.
 

פרארי1

New member
לגמרי עניין של חינוך

למרבה הצער, המצב בתחום הזה לא משהו, בלשון המעטה.
 

anigodin

New member
חינוך דרך הכיס.

כשהייתי ילד לימדו אותי שאסור לקטוף פרחים.
כשגדלתי קצת תהיתי איך הצליחו לגרום לאנשים לא לקטוף.
אבא שלי אמר לי: קנסות והסברה מסיבית.
&nbsp
כפי שאמר xfwind, חינוך ואכיפה יכולים לעשות את העבודה.
אני אופטימי מטבעי ומאמין שלא הכל אבוד אבל זה דורש עבודה קשה שמתחילה בדרג הגבוה ביותר וצריכה לחלחל עד למטה.
ככה יצליחו לחנך אנשים לא לעמוד על מתחמי קטנועים ברמזורים (אם אי פעם יהיו כאלה)
ככה יצליחו לגרום לאנשים לתת לנוסעים לרדת קודם מהרכבת ורק אח"כ לעלות.
וככה גם הצליחו (בצורה די טובה) למנוע מאנשים לנסוע על נת"צים.
 

xfwind

New member
התשתית התרבותית ביפן יותר מתאימה להסברה ואכיפה

אם שמת לב - בטאייפי אין פחי אשפה בבתים, אלא יש שעות פינוי זבל ואז אנשים יורדים ועומדים בתור מאחורי משאית הזבל (שמשמיעה "מנגינה של אוטו גלידה").

בסינגפור, למשל - ששם האוכלוסיה לא הומוגנית, ה"חינוך" הוא בעיקר באכיפה הקשוחה.
כנראה שמשם, לצערי, צריך לקחת דוגמה...
 

anigodin

New member
הטאיוואנים הם סינים עם טוויסט יפני

היפנים שלטו שם מספיק שנים כדי להחדיר בהם 'יפניות'.
הדרום קוריאנים גם הם מזכירים יפנים באופן חלקי אבל עדיף לא לציין את זה באוזניהם.
הם לא ממש מתים עליהם

&nbsp
אין ספק שלתרבות האחריות האישית היפנית יש תפקיד גדול בהשפעה על הצורה שבה דברים מתנהלים.
ומשאיות זבל עם מנגינה של אוטו גלידה יש גם ביפן.
שם הזבל נאסף לפי סוגים שונים בימים שונים ואפשר להוריד למטה את הזבל הנכון עד 9 בבוקר. על כל משאית יש שני אנשים - נהג ואחד שהתפקיד שלו לזרוק את השקיות לתוך המשאית (שאף פעם אין לה ריח של זבל).
&nbsp
 

xfwind

New member
נוהל הזבל הוא גם מוטיבציה לנהל צריכה ופסולת מיטבית

ובכל זאת שיהיה קשור לפורום: ציוד רכיבה הוא במחירים סבירים, אבל לא נפוץ.
תודעת המיגון של הטייוואנים לא ממש גבוהה.
 
למעלה