איך התחלתי לרכוב והפסקתי לעמוד (באוטובוסים ובפקקים)
סיכום ביניים של 8 ומשהו שנים על דו"ג.
למה בעצם אני כותב את זה?
כי בעוד שבוע אני יורד מהקטנוע לפחות לחצי שנה ונוסע ליפן ללימודים.
לפני שמונה שנים בערך התחלתי לרכוב על קטנוע. זה קרה מאוחר מדי לדעת חלק מחבריי אבל זה קרה בדיוק בזמן מבחינתי. באותה שנה, 2008, אחרי כמה שנים של דשדוש מקצועי ומקומות עבודה כושלים או סתם לא מתאימים לכישורי, נקרתה בדרכי הזדמנות לעבוד בחברה מצוינת בתחומה. מצוינת, פרט לדבר אחד – היא יושבת בקרית אריה בפתח תקווה.
באותה תקופה גרתי בגבעתיים בערך 3 שנים. מהר מאוד הבנתי שמצב החניה בתל אביב השכנה הוא גן עדן לעומת מה שקורה בגבעתיים. באותו זמן היה לי אוטו. אהבתי אותו אבל לא אהבתי לחפש חניה עבורו וכשהתחלתי לעבוד בתקופה מסוימת ברמת החיל, הבנתי שאין שום אפשרות שאסע איתו לעבודה וחזרה כל יום. יצא שבמשך שנתיים כמעט הוא כמעט ולא זז ואני נסעתי באוטובוסים והלכתי ברגל.
ואז הגיעה 2008 ואיתה הצעת העבודה. כבר בזמן תהליך הגיוס, כשהיה ברור שהכיוון חיובי וזה עומד לקרות, החלטתי שאין מצב שאני נוסע לפתח תקווה באוטובוסים או באוטו. בעידוד של חבר (שהיה גם חבר לעבודה אז) שהוא רוכב בעצמו, החלטתי שברגע שאני חותם על החוזה, אני מתחיל ללמוד רכיבה לרשיון על דו"ג.
ביום החתימה על החוזה, אחרי שהודעתי לבוס שתוך חודש אני מתפטר, לקחתי שיעור רכיבה ראשון. קואורדינציה מעולם לא הייתה הצד החזק אצלי ולמרות שאני רוכב על אופניים ללא גלגלי עזר מגיל 8 בערך, היו לי חששות שלא אצליח להשתלט על קטנוע. אחרי מספר מטרים בודדים של רכיבה הבנתי שמדובר בעולם קצת שונה מעולם האופניים והתחלתי להאמין שאצליח להוציא רשיון למרות החששות.
זה לקח יותר מהחודש שקיויתי שזה יקח, אבל בסופו של דבר, כחודשיים אחרי שהתחלתי את העבודה החדשה, קיבלתי את הרשיון המיוחל וקניתי את הקטנוע הראשון.
בהמלצת אותו חבר, בחרתי להתחיל במשהו פשוט – סאניאנג דיוק 125. קטן, לא מאוד חזק, אבל אמין וזריז. הוא היה איתי כמעט 5 שנים ושירת אותי בנאמנות בכל מזג אויר ובכל מקום אליו היה סביר להגיע איתו.
ההתחלה לא הייתה קלה. לימודים במגרש זה דבר אחר, כבישי הארץ זה עולם אחר וכ"כ מנוגד למגרש עד שהייתי מגיע לעיתים ליעדי, מיובש מרוב לחץ בגלל הנסיעה (אז כביש אם-המושבות עוד לא היה קיים והדרך העיקרית לפ"ת הייתה דרך ז'בוטינסקי הידועה לשמצה).
עם הזמן, למדתי להתמודד עם הנהגים מסביבי שלרוב התעלמו (ועדיין מתעלמים) מקיומי.
למדתי להסתכל רחוק ולצפות לבלתי צפוי.
למדתי לזהות שהנהג לפני עומד לבלום לפני שהוא החליט לעשות כן.
למדתי להיות הרבה יותר עירני לסביבה, דבר שהפך אותי לנהג יותר טוב גם במכונית.
מה שכן, כיום כשאני מתיישב מאחורי הגה של מכונית אני חייב לעשות מדיטציה של כמה דקות כדי לזכור שיש לי ארבעה גלגלים ולא שניים ולצאת לכביש רגוע. בכל בוקר כשאני רואה נהגים במכונית אני שואל את עצמי שוב ושוב, איך הם מוכנים להתמודד עם הפקקים האלה כל יום. במיוחד בשנה האחרונה מאז שהחלו העבודות על הרכבת הקלה והפכו תנועה מחורבנת לבלתי אפשרית.
בתחילת דרכי הדו"גית אמרו לי שכדאי לותר על הקטנוע בימי גשם רציני. מכיוון שיש בערך שבועיים כאלה בשנה והם גם לא רציפים, הסכמתי עם זה. ואז, באחד הימים האלה, יצאתי לעבודה ללא הקטנוע. לקח לי יותר משעתיים וחצי להגיע והגעתי רטוב עד התחתונים. החזרה הייתה גרועה עוד יותר.
למחרת בבוקר הגשם עוד המשיך. יצאתי לעבודה על הקטנוע. התלבשתי חם, לבשתי מכנסי רכיבה, מעיל, כפפות וכל מה שצריך ויצאתי לדרך, הגעתי לעבודה בתוך 17 דקות ויבש. מאותו יום, אני רוכב בכל מזג אויר (אלא אם יהיה הוריקן, סופת שלגים או צונאמי).
תשאלו – אוקיי, סיפור נחמד. מה פתאום סיכום של 8 שנים? מילא 10, שיהיה עגול.
או, אז זהו, שיש הסבר מצוין:
לפני שלוש שנים וחצי נשלל רשיוני לתקופה של 3 חודשים במסגרת עסקת טיעון אחרי התקלות עם החוק. מצאתי עצמי שוב באוטובוסים, רכבות וטרמפים. באותה תקופה הייתי לפני יום הולדת משמעותי – 40. תכננתי להעניק לעצמי מתנה ראויה ולנסוע ליפן, אליה חלמתי להגיע שנים. שלילת הרשיון העלתה את הרעיון שאם כבר נגזר עלי לנסוע בתחבורה ציבורית, לפחות שזה יהיה במדינה בה יש תחבורה כזו מתפקדת. ליפן נסעתי בסוף אחרי תום תקופת השלילה, אבל זרע הפורענות שבגללו הגעתי לכתוב את הסיכום הזה, נזרע.
בסופה של שלילת הרשיון, אחרי שהחזרתי לחיים את הדיוק שמצברו החזיר את נשמתו לבורא אחרי 3 חודשים ללא תנועה, החלטתי שהגיע גם הזמן להשתדרג לכלי יותר מפנק. בכל זאת אני בן 40 והגב שלי החל מדבר איתי אחרי כל רכיבה ואומר לי: חביבי, תהנה כל זמן שאתה יכול. אני פורש בקרוב.
סכום כסף שהגיע אלי באותו זמן סייע לי לממש את ההחלטה ועברתי להונדה PCX 125.
אחרי נסיעת מבחן על ג'וימקס 125 ועל ההונדה, הכרעתי לגבי ההונדה (גם בגלל שעסקת ההמרה שהוצעה שלי שם עבור הדיוק הייתה טובה בהרבה מזו של סאניאנג).
המעבר מהדיוק הקטן והמיושן להונדה החדיש והמודרני היה מרענן אם כי מאתגר מעט. ההונדה ארוך יותר וכבד כמעט ב-50 אחוז יותר מהדיוק . אחרי כמעט 5 שנים על כלי קטן וזריז היה לי קשה בתחילה להתרגל לאורך ולמשקל (היה לי קשה בתחילה במיוחד בהרמה על הרגלית), אבל כמו תמיד, הזמן עשה את שלו והיום אני בכלל לא חושב על זה. לא עבר זמן רב והתאהבתי בו.
ההונדה אולי לא הכלי הכי חזק בסגמנט שלו אבל בעיני הוא מצוין. הוא חסכוני בדלק, ההיגוי שלו מדהים (אני משתחל איתו במקומות שעם הדיוק לא הייתי מצליח...), שקט מאוד וגם נראה לא רע..
אם צריך לציין חסרונות (אין דבר מושלם), הייתי מציין את העובדה שהבלם האחורי הוא תוף ולא דיסק למרות שיש מערכת בלימה משולבת שקצת מפצה על זה. בנוסף הוא מוגבל אלקטרונית ל-100 קמ"ש (110 על השעון), מה שיכול להיות מעט בעייתי אם יוצא לעלות איתו על כביש מהיר. יצא לי דווקא בשנה האחרונה לנסוע איתו בתדירות בינונית בכבישים מהירים (5 ו-1) בשעות של עומס בינוני-נמוך והוא התמודד בסדר עם התנועה אבל לא הייתי ממליץ לעשות זאת על בסיס קבוע (לפחות לא בשעות השפל בהן התנועה טסה).
עניין נוסף שכדאי לקחת בחשבון הוא הצמיגים. הצמיגים המקוריים אינם להיט גדול. כחצי שנה אחרי שקניתי אותו החלפתי את הצמיגים לצמיגי מישלן וההבדל היה מיידי וכ"כ חד שאני לא יכול להדגיש יותר עד כמה זה כדאי להחליף לו את הצמיגים. ההרגשה הייתה כאילו עליתי על כלי אחר לגמרי.
תאונות הן נושא כאוב (תרתי משמע) וכנראה בלתי נמנע למי שרוכב. ב-8 השנים האלו היו לי כמה החלקות ותאונות קלות שלמזלי הסתיימו רק בנזק פלסטי לקטנוע ומכות יבשות לי. הסיבה שיצאתי בזול מכל אותן תאונות נובעת מכך שאני תמיד, אבל תמיד, בכל מזג אויר ובכל נסיעה הכי קטנה רוכב עם מיגון – תמיד עם קסדה שלמה, כפפות רכיבה ממוגנות ומעיל ממוגן. הייתה תקופה שרכבתי גם עם מגיני ברכיים אבל אני מודה שבגלל עצלנות אני משתמש בהם פחות לאחרונה.
יש לפחות שני מקרים שבהם הנזק מהתאונה שהיה חבורה קלה או מכה יבשה היה מסתיים בפציעה קשה והשבתה שלי לחודשים , לולא הייתי עם מיגון.
בעוד שבוע אעלה על מטוס ליפן לחצי שנה כדי ללמוד שם יפנית. התחלתי ללמוד יפנית פה בארץ אחרי שחזרתי מיפן בפעם הראשונה ב-2013. מאז עברו 3 שנים והספקתי גם לבקר שוב ביפן ולהגיע למסקנה שצריך ללמוד שם את השפה כדי לדעת אותה כמו שצריך.
זוג הגלגלים שלי יחכו לי אצל קרוב משפחה שישגיח עליהם ויטפל בהם. אבל בחצי השנה הקרובה אני חוזר לזוג רגליים ותחבורה ציבורית. אם חושבים על כך שביפן יש את אחת ממערכות התחבורה הציבורית המתקדמות והיעילות בעולם (אם לא ה-), זה לא כ"כ נורא.
שנה טובה.
סיכום ביניים של 8 ומשהו שנים על דו"ג.
למה בעצם אני כותב את זה?
כי בעוד שבוע אני יורד מהקטנוע לפחות לחצי שנה ונוסע ליפן ללימודים.
לפני שמונה שנים בערך התחלתי לרכוב על קטנוע. זה קרה מאוחר מדי לדעת חלק מחבריי אבל זה קרה בדיוק בזמן מבחינתי. באותה שנה, 2008, אחרי כמה שנים של דשדוש מקצועי ומקומות עבודה כושלים או סתם לא מתאימים לכישורי, נקרתה בדרכי הזדמנות לעבוד בחברה מצוינת בתחומה. מצוינת, פרט לדבר אחד – היא יושבת בקרית אריה בפתח תקווה.
באותה תקופה גרתי בגבעתיים בערך 3 שנים. מהר מאוד הבנתי שמצב החניה בתל אביב השכנה הוא גן עדן לעומת מה שקורה בגבעתיים. באותו זמן היה לי אוטו. אהבתי אותו אבל לא אהבתי לחפש חניה עבורו וכשהתחלתי לעבוד בתקופה מסוימת ברמת החיל, הבנתי שאין שום אפשרות שאסע איתו לעבודה וחזרה כל יום. יצא שבמשך שנתיים כמעט הוא כמעט ולא זז ואני נסעתי באוטובוסים והלכתי ברגל.
ואז הגיעה 2008 ואיתה הצעת העבודה. כבר בזמן תהליך הגיוס, כשהיה ברור שהכיוון חיובי וזה עומד לקרות, החלטתי שאין מצב שאני נוסע לפתח תקווה באוטובוסים או באוטו. בעידוד של חבר (שהיה גם חבר לעבודה אז) שהוא רוכב בעצמו, החלטתי שברגע שאני חותם על החוזה, אני מתחיל ללמוד רכיבה לרשיון על דו"ג.
ביום החתימה על החוזה, אחרי שהודעתי לבוס שתוך חודש אני מתפטר, לקחתי שיעור רכיבה ראשון. קואורדינציה מעולם לא הייתה הצד החזק אצלי ולמרות שאני רוכב על אופניים ללא גלגלי עזר מגיל 8 בערך, היו לי חששות שלא אצליח להשתלט על קטנוע. אחרי מספר מטרים בודדים של רכיבה הבנתי שמדובר בעולם קצת שונה מעולם האופניים והתחלתי להאמין שאצליח להוציא רשיון למרות החששות.
זה לקח יותר מהחודש שקיויתי שזה יקח, אבל בסופו של דבר, כחודשיים אחרי שהתחלתי את העבודה החדשה, קיבלתי את הרשיון המיוחל וקניתי את הקטנוע הראשון.
בהמלצת אותו חבר, בחרתי להתחיל במשהו פשוט – סאניאנג דיוק 125. קטן, לא מאוד חזק, אבל אמין וזריז. הוא היה איתי כמעט 5 שנים ושירת אותי בנאמנות בכל מזג אויר ובכל מקום אליו היה סביר להגיע איתו.
ההתחלה לא הייתה קלה. לימודים במגרש זה דבר אחר, כבישי הארץ זה עולם אחר וכ"כ מנוגד למגרש עד שהייתי מגיע לעיתים ליעדי, מיובש מרוב לחץ בגלל הנסיעה (אז כביש אם-המושבות עוד לא היה קיים והדרך העיקרית לפ"ת הייתה דרך ז'בוטינסקי הידועה לשמצה).
עם הזמן, למדתי להתמודד עם הנהגים מסביבי שלרוב התעלמו (ועדיין מתעלמים) מקיומי.
למדתי להסתכל רחוק ולצפות לבלתי צפוי.
למדתי לזהות שהנהג לפני עומד לבלום לפני שהוא החליט לעשות כן.
למדתי להיות הרבה יותר עירני לסביבה, דבר שהפך אותי לנהג יותר טוב גם במכונית.
מה שכן, כיום כשאני מתיישב מאחורי הגה של מכונית אני חייב לעשות מדיטציה של כמה דקות כדי לזכור שיש לי ארבעה גלגלים ולא שניים ולצאת לכביש רגוע. בכל בוקר כשאני רואה נהגים במכונית אני שואל את עצמי שוב ושוב, איך הם מוכנים להתמודד עם הפקקים האלה כל יום. במיוחד בשנה האחרונה מאז שהחלו העבודות על הרכבת הקלה והפכו תנועה מחורבנת לבלתי אפשרית.
בתחילת דרכי הדו"גית אמרו לי שכדאי לותר על הקטנוע בימי גשם רציני. מכיוון שיש בערך שבועיים כאלה בשנה והם גם לא רציפים, הסכמתי עם זה. ואז, באחד הימים האלה, יצאתי לעבודה ללא הקטנוע. לקח לי יותר משעתיים וחצי להגיע והגעתי רטוב עד התחתונים. החזרה הייתה גרועה עוד יותר.
למחרת בבוקר הגשם עוד המשיך. יצאתי לעבודה על הקטנוע. התלבשתי חם, לבשתי מכנסי רכיבה, מעיל, כפפות וכל מה שצריך ויצאתי לדרך, הגעתי לעבודה בתוך 17 דקות ויבש. מאותו יום, אני רוכב בכל מזג אויר (אלא אם יהיה הוריקן, סופת שלגים או צונאמי).
תשאלו – אוקיי, סיפור נחמד. מה פתאום סיכום של 8 שנים? מילא 10, שיהיה עגול.
או, אז זהו, שיש הסבר מצוין:
לפני שלוש שנים וחצי נשלל רשיוני לתקופה של 3 חודשים במסגרת עסקת טיעון אחרי התקלות עם החוק. מצאתי עצמי שוב באוטובוסים, רכבות וטרמפים. באותה תקופה הייתי לפני יום הולדת משמעותי – 40. תכננתי להעניק לעצמי מתנה ראויה ולנסוע ליפן, אליה חלמתי להגיע שנים. שלילת הרשיון העלתה את הרעיון שאם כבר נגזר עלי לנסוע בתחבורה ציבורית, לפחות שזה יהיה במדינה בה יש תחבורה כזו מתפקדת. ליפן נסעתי בסוף אחרי תום תקופת השלילה, אבל זרע הפורענות שבגללו הגעתי לכתוב את הסיכום הזה, נזרע.
בסופה של שלילת הרשיון, אחרי שהחזרתי לחיים את הדיוק שמצברו החזיר את נשמתו לבורא אחרי 3 חודשים ללא תנועה, החלטתי שהגיע גם הזמן להשתדרג לכלי יותר מפנק. בכל זאת אני בן 40 והגב שלי החל מדבר איתי אחרי כל רכיבה ואומר לי: חביבי, תהנה כל זמן שאתה יכול. אני פורש בקרוב.
סכום כסף שהגיע אלי באותו זמן סייע לי לממש את ההחלטה ועברתי להונדה PCX 125.
אחרי נסיעת מבחן על ג'וימקס 125 ועל ההונדה, הכרעתי לגבי ההונדה (גם בגלל שעסקת ההמרה שהוצעה שלי שם עבור הדיוק הייתה טובה בהרבה מזו של סאניאנג).
המעבר מהדיוק הקטן והמיושן להונדה החדיש והמודרני היה מרענן אם כי מאתגר מעט. ההונדה ארוך יותר וכבד כמעט ב-50 אחוז יותר מהדיוק . אחרי כמעט 5 שנים על כלי קטן וזריז היה לי קשה בתחילה להתרגל לאורך ולמשקל (היה לי קשה בתחילה במיוחד בהרמה על הרגלית), אבל כמו תמיד, הזמן עשה את שלו והיום אני בכלל לא חושב על זה. לא עבר זמן רב והתאהבתי בו.
ההונדה אולי לא הכלי הכי חזק בסגמנט שלו אבל בעיני הוא מצוין. הוא חסכוני בדלק, ההיגוי שלו מדהים (אני משתחל איתו במקומות שעם הדיוק לא הייתי מצליח...), שקט מאוד וגם נראה לא רע..
אם צריך לציין חסרונות (אין דבר מושלם), הייתי מציין את העובדה שהבלם האחורי הוא תוף ולא דיסק למרות שיש מערכת בלימה משולבת שקצת מפצה על זה. בנוסף הוא מוגבל אלקטרונית ל-100 קמ"ש (110 על השעון), מה שיכול להיות מעט בעייתי אם יוצא לעלות איתו על כביש מהיר. יצא לי דווקא בשנה האחרונה לנסוע איתו בתדירות בינונית בכבישים מהירים (5 ו-1) בשעות של עומס בינוני-נמוך והוא התמודד בסדר עם התנועה אבל לא הייתי ממליץ לעשות זאת על בסיס קבוע (לפחות לא בשעות השפל בהן התנועה טסה).
עניין נוסף שכדאי לקחת בחשבון הוא הצמיגים. הצמיגים המקוריים אינם להיט גדול. כחצי שנה אחרי שקניתי אותו החלפתי את הצמיגים לצמיגי מישלן וההבדל היה מיידי וכ"כ חד שאני לא יכול להדגיש יותר עד כמה זה כדאי להחליף לו את הצמיגים. ההרגשה הייתה כאילו עליתי על כלי אחר לגמרי.
תאונות הן נושא כאוב (תרתי משמע) וכנראה בלתי נמנע למי שרוכב. ב-8 השנים האלו היו לי כמה החלקות ותאונות קלות שלמזלי הסתיימו רק בנזק פלסטי לקטנוע ומכות יבשות לי. הסיבה שיצאתי בזול מכל אותן תאונות נובעת מכך שאני תמיד, אבל תמיד, בכל מזג אויר ובכל נסיעה הכי קטנה רוכב עם מיגון – תמיד עם קסדה שלמה, כפפות רכיבה ממוגנות ומעיל ממוגן. הייתה תקופה שרכבתי גם עם מגיני ברכיים אבל אני מודה שבגלל עצלנות אני משתמש בהם פחות לאחרונה.
יש לפחות שני מקרים שבהם הנזק מהתאונה שהיה חבורה קלה או מכה יבשה היה מסתיים בפציעה קשה והשבתה שלי לחודשים , לולא הייתי עם מיגון.
בעוד שבוע אעלה על מטוס ליפן לחצי שנה כדי ללמוד שם יפנית. התחלתי ללמוד יפנית פה בארץ אחרי שחזרתי מיפן בפעם הראשונה ב-2013. מאז עברו 3 שנים והספקתי גם לבקר שוב ביפן ולהגיע למסקנה שצריך ללמוד שם את השפה כדי לדעת אותה כמו שצריך.
זוג הגלגלים שלי יחכו לי אצל קרוב משפחה שישגיח עליהם ויטפל בהם. אבל בחצי השנה הקרובה אני חוזר לזוג רגליים ותחבורה ציבורית. אם חושבים על כך שביפן יש את אחת ממערכות התחבורה הציבורית המתקדמות והיעילות בעולם (אם לא ה-), זה לא כ"כ נורא.
שנה טובה.
