רחוב האגס 1
New member
"שיט שאומרים לך כשאת עוברת לירושלים"
פוסט שהעתקתי מהקבוצה 'ירושלמים וירושלמיות', הועתק שם מפוסט פרטי וסביר שרץ בעוד מקומות:
שיט שאומרים לך כשאת עוברת לירושלים:
״אבל מסוכן שם!״- ובכן, ירי באזרחים באמצע שוק באמת נשמע דבר מפחיד, אה רגע.
״אבל העיר מתה בשבת״- ובכן, גם אני נוטה למות בשבת, יותר נכון לקרוס לתוך עצמי ולהתעורר לחיים במוצ״ש. וגם, מי שמעדיף לצאת לתל אביב בשישי בערב צריך לבחון את סט הערכים שלו מחדש.
״אבל חרדים, דתיים ומלא ערבים״- נכון, קטע כזה שבמדינת ישראל יש גם כאלה. מי ידע?
״סתם, משעמם, אין ים״- אין לי מה לענות על זה. צודקים.
״אבל אבל אבל.. זה רחווווק״- זה 50 דקות מראשון, שעה מתל אביב ועדיין אעמוד פחות בפקקים מכל אחד אחר שמנסה לחצות בין ערים בשעות השיא.
והחביב עלי: ״אין שם גברים ואת רווקה״- אם מורידים את כמות הגייז והדוש באגס הקיימים כרגע באזור תל אביב גוש דן, מגיעים לאותו מספר של גברים רלוונטיים, חילוניים וטובים בירושלים.
עם כל הצחוקים בצד,
בירושלים פגשתי שומרים של רכבת קלה שהכינו לי קפה שחור באמצע הלילה רק "כי את נראית עייפה כפרה", דתיים ליברליים יותר מכל חילוני שהכרתי בחיי וערבים יותר אוהבי המדינה מרבים מחברי לשירות הצבאי, פגשתי גם את כל הקלישאות אבל אף פעם לא הצלחתי להניח מראש משהו על מישהו בגלל מוצאו, מנהגיו או דתו. אין צורך לשים מסכות - מרוב שכולם כל כך שונים, הנחת היסוד היא שכולם מיוחדים. בירושלים חוויתי את ההתעקשות כואבת להישאר מחוברת למציאות מדממת, חיוורת, קשה לצד ליבת היופי, הצבע והטוב המשותף שיכולה להתקיים במדינה שלנו.
בירושלים אני הכי יפה שלי, הכי חזקה שלי, הכי חדה והכי רגישה שלי.
בירושלים מצאתי קהילה שרואה אותי כך, משפחה נוספת שנותנת לי כוחות, מאמינה בי ועוזרת לי. נכון לתקופה זו של חיי, זה איפה שאני רוצה לגור.
אין פה רומן נעורים, יש פה יחסי אהבה-כאב-עונג-שנאה בוגרים ובשלים.
ולצד התכלסי של העניין- מחפשת דירה- אז, אם שמעתם על דירת יחיד (עד 3000) /שני שותפים (עד 2500) שמתפנה באזור - רחביה, טלביה, קטמון, בית הכרם או כל רעיון אחר לשכונה שקטה שהיא לא נחלאות. אנא, תייגו, שלחו הודעה, פרגנו בוואטספ חביב ותבורכו בארוחת בוקר מפנקת בדרך בית לחם any time!
Lili Pergamenikov
פוסט שהעתקתי מהקבוצה 'ירושלמים וירושלמיות', הועתק שם מפוסט פרטי וסביר שרץ בעוד מקומות:
שיט שאומרים לך כשאת עוברת לירושלים:
״אבל מסוכן שם!״- ובכן, ירי באזרחים באמצע שוק באמת נשמע דבר מפחיד, אה רגע.
״אבל העיר מתה בשבת״- ובכן, גם אני נוטה למות בשבת, יותר נכון לקרוס לתוך עצמי ולהתעורר לחיים במוצ״ש. וגם, מי שמעדיף לצאת לתל אביב בשישי בערב צריך לבחון את סט הערכים שלו מחדש.
״אבל חרדים, דתיים ומלא ערבים״- נכון, קטע כזה שבמדינת ישראל יש גם כאלה. מי ידע?
״סתם, משעמם, אין ים״- אין לי מה לענות על זה. צודקים.
״אבל אבל אבל.. זה רחווווק״- זה 50 דקות מראשון, שעה מתל אביב ועדיין אעמוד פחות בפקקים מכל אחד אחר שמנסה לחצות בין ערים בשעות השיא.
והחביב עלי: ״אין שם גברים ואת רווקה״- אם מורידים את כמות הגייז והדוש באגס הקיימים כרגע באזור תל אביב גוש דן, מגיעים לאותו מספר של גברים רלוונטיים, חילוניים וטובים בירושלים.
עם כל הצחוקים בצד,
בירושלים פגשתי שומרים של רכבת קלה שהכינו לי קפה שחור באמצע הלילה רק "כי את נראית עייפה כפרה", דתיים ליברליים יותר מכל חילוני שהכרתי בחיי וערבים יותר אוהבי המדינה מרבים מחברי לשירות הצבאי, פגשתי גם את כל הקלישאות אבל אף פעם לא הצלחתי להניח מראש משהו על מישהו בגלל מוצאו, מנהגיו או דתו. אין צורך לשים מסכות - מרוב שכולם כל כך שונים, הנחת היסוד היא שכולם מיוחדים. בירושלים חוויתי את ההתעקשות כואבת להישאר מחוברת למציאות מדממת, חיוורת, קשה לצד ליבת היופי, הצבע והטוב המשותף שיכולה להתקיים במדינה שלנו.
בירושלים אני הכי יפה שלי, הכי חזקה שלי, הכי חדה והכי רגישה שלי.
בירושלים מצאתי קהילה שרואה אותי כך, משפחה נוספת שנותנת לי כוחות, מאמינה בי ועוזרת לי. נכון לתקופה זו של חיי, זה איפה שאני רוצה לגור.
אין פה רומן נעורים, יש פה יחסי אהבה-כאב-עונג-שנאה בוגרים ובשלים.
ולצד התכלסי של העניין- מחפשת דירה- אז, אם שמעתם על דירת יחיד (עד 3000) /שני שותפים (עד 2500) שמתפנה באזור - רחביה, טלביה, קטמון, בית הכרם או כל רעיון אחר לשכונה שקטה שהיא לא נחלאות. אנא, תייגו, שלחו הודעה, פרגנו בוואטספ חביב ותבורכו בארוחת בוקר מפנקת בדרך בית לחם any time!
Lili Pergamenikov