מנסה לענות
בשביל תשובה אמיתית אצטרך כנראה לשבת ולכתוב כל הלילה, כי טרם גיבשתי לעצמי את דעתי המדויקת, אבל... בן זוגי ואני מכירים כמעט 10 שנים. אחרי 6 שנים נישאנו. הבאת ילדים תמיד היתה אי-שם ברקע. בוקר אחד, לגמרי בפתאומיות, קמתי עם צורך בוער להביא ילד לעולם. לא יכולה להסביר את זה, פתאום נורא רציתי לגדל בתוכי חיים, ללדת אותם, להזין אותם, לחנך וללמד ולעזור ולהתגאות ולטפח ולתמוך ו.... להשאיר אחריי מישהו שיזכור אותי כשאלך. האמהות קשה. תמיד צובעים לך את הכל בוורוד ופרחוני, אבל האמת היא שאחרי הלידה אין בך תחושה של אהבה אינסופית או משהו כזה, פשוט צורך בסיסי ואנושי לגונן על היצור המקומט, הצווחני והאדום שיצא מתוכך. האהבה מגיעה עם הזמן, והיא תמיד מגיעה. מהר מאוד את מוצאת את עצמך מתמוגגת מכל חיוך שלו (בערך בגיל חודש, חודש וחצי), מספרת בהתלהבות לכל מי שרוצה (וגם מי שלא רוצה) לשמוע מתי הוא עשה קקי, איך הוא תפס ביד את הרעשן ואיך הוא משך לך בשיער. זה משהו שקשה לתאר במלים, ואני באמת חושבת שזו אהבה ייחודית שאי אפשר לחוש כלפי מישהו אחר, גם לא כלפי הורייך או בן זוגך. הילד הזה הוא פרי יצירתך, הוא קיים רק בזכותך, את הרית אותו, נתת לו חיים, נקבת בשמו. כל מה שהוא יודע זה בזכותך (ובזכות מי שעוזר לך, כמובן). ומהר מאוד תמצאי עצמך מחכה בכליון עיניים לרגע שבו הוא יביט אליך ויגיד "אמא, אני אוהב אותך", יביא לך ציור שצייר בגן או יחבק אותך כשאת נראית לו עצובה ויגיד לך שילדים גדולים לא בוכים (כי זה מה שאת אמרת לו בפעם האחרונה שהוא בכה). אני חושבת שהצורך להביא ילדים הוא צורך ביולוגי, חייתי, של המשכיות הגזע. אבל מכאן ואילך - מערכת היחסים מקבלת את הצביון שאתם נותנים לה, כתא משפחתי פרטי משלכם. התינוק, וכל מה שבא איתו, דורש תעצומות נפש אדירות. לילות בלי שינה, הורמונים מתחרפנים, דימוי גוף בעייתי, תחרותיות וצורך להוכיח עצמך לסביבה (מהר מאוד תגלי איך בפורום לכל אמא יש גאון שהלך בגיל חודש, שר בגיל חודשיים וגמר אוניברסיטה בגיל חצי שנה), הצורך לשנות את סדר העדיפויות ולהחליט מה קודם למה - לישון, לאכול, להתרחץ, לתת יחס לבעל/הורים/חברים כשכולם מצפים ממך להיות האם המושלמת, ובכלל - לנסות למצוא את הידיים והרגליים בים המוצרים לתינוקות, הבגדים והצעצועים. הפתרון (שאני מציעה, אם כי גם לי יש מעת לעת רגעי משבר) - לנשום עמוק, להתאזר בסבלנות, לקבל עזרה מכל מי שמציע (ולבקש ממי שלא מציע). הסתייעי בבן זוגך, בחברה טובה, באמא (רק אם הם משרים עלייך אווירה נינוחה ותומכת! יש לך מספיק על הראש בלי שיתנו לך הרגשה שאת לא מארחת למופת אם את לא שולפת עוגה מהתנור בכל פעם שהם באים). קראי כמה שיותר ספרים, מאמרים וכתבות על המעבר מאישה לאמא, על הלידה, על ההורות ועל התפתחות התינוק. שאלי בפורום כל דבר שאת רוצה לדעת גם אם הוא נראה לך טיפשי - תמיד יש פה מישהי שעברה את מה שאת עברת ותענה לך בחפץ לב. אספי עצות מכולם, ובחרי בעצמך את הדרך שנראית לך גם אם אחרים עושים לך פרצוף, את האימא ואת מחליטה. ותשתדלי להינות מהמסע הזה. כל יום תגלי משהו חדש על עצמך, על התינוק. ואל תפחדי אם תרגישי קצת אבודה - כל מי שאומרת לך שהיא ישר נכנסה לנעלי האמהות - משקרת. זה קשה לכולן - אבל שווה. המון בהצלחה.
